ספרים רבותי

סופרים ישראלים מתלוננים על הכנסות נמוכות, עקב מכירת ספריהם במבצעים ברשתות.
פעילי איכות הסביבה מזהירים מפני כליית יערות לשם ייצור נייר, ומעטים הם הספרים המודפסים על נייר ממוחזר.
על פי מה שניבאו לנו לפני שנים אחדות, בזמן הזה היינו כבר צריכים להיות אחרי המהפכה של הספרים האלקטרוניים. אבל אנחנו חווים אותה ממש עכשיו. מכשירי eReaders וה-eBooks מציבים אתגרים חדשים לסופרים ומו"לים. וגם לקוראים.
ג'ון ב. תומפסון כתב ב-Huffington Post על משבר עסקי ההוצאה לאור, אחרי כמעט חמש מאות שנה ללא שינוי בשיטות ובנהלי ההוצאה לאור של ספרים. לדעתו, מדובר בקריאת התגר הגדולה ביותר מאז גוטנברג, אך זה אולי נתון לוויכוח.
מה שכן, שוק ההוצאה לאור הבינלאומי השתנה עמוקות מבחינה כלכלית מאז שנות השישים. היום קיים צרור חברות הוצאה לאור גדולות היושבות בניו יורק ובלונדון, המקבץ סביבו את הסופרים הרלוונטיים והפופולאריים ביותר. המו"לים הללו הם רק עוד רכיבים בתאגידי המולטימדיה, הנעזרים בקומץ סוכנים שהפכו לדלתות היחידות דרכן אפשר להוציא ספר לאור. בנוסף, ואנו רואים את זה גם בארץ, התמעט מספר נקודות המכירה - יש רשתות ספרים עם סניפים רבים וכל פעם נשארות פחות חנויות עצמאיות.
לצדן, אמזון הענקית ואחרות שכמותה.
תומפסון אומר כי מכירת הספרים האלקטרוניים הגיעה ב-2006 ל-0.1% מכלל ההכנסות של רשתות הספרים הגדולות בארה"ב. אך לאחר מכן היא תפסה תאוצה והגיעה כיום ל-20%. בקצב הזה, תוך 5 שנים נוספות המכירות הללו תעברו את 60% מן ההכנסות. וזה מוביל אותנו לשאול את עצמנו אם אז רק נמצא ספרים בחנויות יד שנייה ומכירות ביתיות, כפי שהיום קורה עם תקליטי הוויניל.
תומפסון צופה תהליך בשלבים, כאשר בשלב הראשון אמזון תמשיך לגדול כערוץ מכירה בעוד חנויות הספרים המסורתיות ימשיכו לקטון, עם סגירת סניפים וצמצום כוח האדם.
לאחר מכן, ההוצאות לאור החלשות יותר והמתנדנדות יתקשו לתפקד, יתגברו הלחצים על מו"לים קטנים ובינוניים ויתכן וחלק מתאגידי המדיה יחליטו להתפטר מנכסיהם בתחום, שתמיד היוו רק חלק קטן בהכנסות הכלליות. הדבר יוביל לריכוזיות בהוצאה לאור על ידי מספר קטן של חברות הפעילות בעיקר בתחום הוצאת ספרים.
בשלב הבא, יקטן המקום הפיזי למכירת ספרים בחנויות הספרים, יחד עם זאת גם יצטמצם המקום לביקורת ספרים במדיה המודפסת, מה שיקשה על המו"לים והסופרים לפרסם את עבודותיהם. וזה כמובן ידרבן את השיווק המקוון.
המעבר מן ההוצאה המסורתית להוצאה הדיגיטאלית ימשיך ויתעמק, למרות שמהירות ומימדי השינוי יכול להשתנות מספר לספר וממחבר למחבר. ההכנסות מספרים אלקטרוניים תגדלנה, למרות שהיום קשה לצפות אותן.
ככל שיגדלו מכירות הספרים הדיגיטאליים, בתי הוצאה לאור הגדולים יראו נפילה בהכנסות ולחץ גובר לצמצום הוצאות - בניסיון לשמור או לשפר את הרווחיות.
כבר היום, תשתיות התמיכה לשרשרת אספקת הספרים המסורתית נמצאות תחת לחץ, וזה מחייב את בתי הוצאה לאור לצמצם את הפעילות ולחפש דרכים חדשות לשמור על שרשרת האספקה הפיזית, ובו זמנית לשנות את הארגון שלהם לדרך חדשה בעסקים.
בסוף, ככל הנראה תתגבר הפעילות של המו"לים הקטנים או של חברות חדשניות, כדי להוריד את העלויות בשרשרת המסורתית של תעשיית הספר.
ואנחנו רק מקווים שמישהו ירים את הכפפה שנפלה אי שם בתחילת האלף, וימשיך לחקור את נושא ה-Digiscents, ריחות שניתן להעביר בצורה מקוונת. כי אין דבר המשתווה לניחוח הנפלא של ספר חדש.
 

מזרחה בצומת

לאורך השנים (מאז 1986) התחלפו בצ'יף האנשים שנתנו מענה טלפוני לכל לקוח וגם למי שחפצו להגיע למעונותינו*. אבל גם הנוף המקומי השתנה.
פעם היינו "בבניין השני אחרי המועצה המקומית". מועצה, שלימים (1992) הפכה לעיריית נס ציונה.
פעם הייתם מגיעים מכיוון תל אביב או ירושלים בדרכים שונות. היום, לרוב דרך כביש 431
ופעם, הינו מנחים אתכם: לפנות מזרחה בצומת של כביש ראשל"צ-רחובות הנקרא לימים (1990) בפי הבריות "צומת הקניותר".

לאחרונה, נוסף ציון דרך. אחרי "מזרחה בצומת" נבנתה כיכר עגולה, מוכתרת בפסל ברונזה (220x100x55 ס"מ) מאת האמנית שרה קנול. הפסל הוא בצורת דמות נשית המניפה בתנוחה דרמטית את זרועותיה באוויר.
בדקנו באתר האמנית, התברר כי הפסל בא לייצג את דמותה של רחל אמנו.
רחל אמנו, רבותי, ולא "אישה שצועקת אוי-וויי, הלך לי הדיסק הקשיח"... כפי שהוסבר למספר לקוחות בשבוע שעבר.
ככל הידוע לנו, לאימהותנו הקדושות וליהודים הקדומים לא היו מחשבים - בתקופתם העבירו מתכונים מפה לאוזן, ה-calendar צוין בתקיעות שופר ומדורות בראש ההר, אנשי הקשר היו נוודים שהעבירו הודעות (ה-gmail היה ג-מל), הצריבה הייתה בברזל מלובן, ואיש לא הזעיק את הבורא לשווא ב-OMG בכל פעם שנמחקה לו פסקה בקובץ!
אז... הסליחה עמכם, עם גב' קנול, ועם רחל אמנו.

*לכל מי שנוהג לשלוח את העבודות לשחזור עם שליחים, מוניות או דואר ישראל:
אתם מוזמנים גם להגיע פעם בעצמכם. יש עוד מה לראות גם בשאר כיכרות העיר.
 

שתלים אלחוטיים

איך אומרים בעברית Network? -  רשת (rēte)

ואיך אומרים רשת קטנה? - רשתית! או בלטינית, Retina
הרשת הקטנה הפופולארית ביותר היא זו המרפדת את קרקעית גלגל העין שלנו. זוהי רשת של תאי עצב המסוגלים לקלוט אור, הופכים את הקלט למסרים החשמליים ושולחים אותם למערכת העצבים המרכזית. כאשר חלק מן הרשתית נפגעת, או שכלי הדם המזינים אותה חולים, אנו החולייתנים מאבדים את הראיה באופן חלקי או מלא.
מגוון פתרונות הוצעו לשחזור יכולת הראיה אצל בעלי רשתית פגועה או פגומה. בין היתר, טיפול גנטי, חשמלי, ועוד.
ב-1986 פותח מכשיר הגרייה להשתלה לשם שחזור יכולת הראיה. אך מאז תמיד נתקלו החוקרים בבעיות סביב הטמעת זיווד חשמלי ואלקטרוני למערכת הראיה האנושית.
באוניברסיטת סטנפורד פיתחו לאחרונה משקפיים מיוחדים, היורים אותות אינפרה-אדומים אל תוך העין ומגיעים למערך פוטו-דיודות מסיליקון המושתל בעין. המערכת מפשטת את מכלול הציוד שנדרש עד כה, וגם משדרת מידע ויזואלי וחשמל הישר אל השתלים. בכך, היא חוסכת את הצורך במקור חשמל חיצוני.
תחילה, נוסתה המערכת רק בחולדות. היום, כבר 66 בני אדם מושתלים באירופה וארה"ב.
מחשב כיס מעבד את התמונות שנקלטות באמצעות מצלמה מיניאטורית, ושולחת אותה אל המשקפיים - הדומים  למשקפי וידיאו. מערכת קרובה לעין מקרינה את התמונות על עין המושתל באמצעות פולסים מסוג NIRS (Near Infrared - בין 800 ל-2500 ננומטרים בסְפֶּקְטְרוּם האֶלֶקְטרוֹמַגְנֵטִי). שם, קולט אותן מערך הפוטו-דיודות שבשתל. ובנוסף, המערך מגרה את תאי העצב הפנימיים של הרשתית.
ניסויים קליניים עם שתלים של מערכים רבי אלקטרודות (ממשקים המחברים תאי עצב למעגלים אלקטרוניים) הצליחו להחזיר מידה של בהירות לראיה. אך הניתוח מסובך וההשתלה מלווה בתופעות לוואי (דלקת, אובדן תאי עצב, ועטיפת השתל על ידי שכבת תאי הגנה של מערכת העצבים המרכזית - אסטרוציטים ומיקרוגליה). תופעות אלה מגדילות את המרווח בין האלקטרודות ומבודדות אותן, כך שיעילותם פוחתת.
עד כה העברת המידע הייתה מוגבלת במערכות התלויות במצלמה חיצונית לשם הגריית הרשתית, בשל הצורך בכמויות גדולות של מיקרו-אלקטרודות בצפיפות גדולה. זה לא אפשר למטופלים להשתמש בתנועות הטבעיות של העיניים.
המערכת החדשה ממזערת את הבעיות הללו מפני שהשתלים דקים יותר ואינם זקוקים לכבלים. הפולסים מספקים למערך גם מידע ויזואלית, וגם אנרגיה - בדומה לפאנלים הסולאריים ההופכים אור שמש לחשמל. הדגם החדש גם מאפשר למטופלים לסרוק את שדה הראיה באמצעות תנועות העיניים, בתוך תחום הראיה של המשקפיים.
הפתרון השיג רזולוציה גבוהה (יותר צפיפות של פיקסלים) יחסית למערכות קודמות.
נדרש המשך הניסויים וקביעה נוספת לגבי תאימות ביולוגית, יציבות החומר, פיתוח הליכים כירורגיים בטוחים, וכמובן רגולציה. הערכה אומרת כי תוך שנה או שנתיים יתכן והשתלים יגיעו כבר לשוק.
 

מזל סרטן

פרופסור אמיר שגיא מהמחלקה למדעי החיים (BGU) והמכון הלאומי לביוטכנולוגיה בנגב (משרד התמ"ת) שלח לנו מידע על תוצאות מחקר הרומזות שהאבולוציה... מתכנסת!
צוות מחקר המשותף לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב ומכון מקס פלנק לקולואידים ופני שטח בפוטסדאם שבגרמניה, מצא שכבה דמוית אמייל בשן של סרטן מים מתוקים. המבנה החדש הוא בעל דמיון מפתיע לשכבת האמייל בשיניים של חולייתנים, בהם האדם.
אמייל השן הוא הרקמה הקשה ביותר בגוף האדם. הרקמות הקשות באדם ובחולייתנים בכלל, עצמות ושיניים, מקבלות את החוזק והקשיות שלהן כתוצאה משימוש במינרלים העשויים סידן-זרחתי (קלציום פוספט). לעומת זאת סרטנים, כמו מרבית חסרי החוליות, משתמשים במינרלים עם הרכב שונה העשויים סידן פחמתי (קלציום קרבונט, גיר). המחקר הנוכחי עסק בלסתות של סרטן המים המתוקים האוסטרלי, צ'רקס קוואדריקארינטוס (Cherax quadricarinatus).
ד"ר שמואל בנטוב מקבוצת המחקר של אוניברסיטת בן-גוריון גילה שהסרטן הזה, בנבדל מסרטנים אחרים, מגן על שיניו מפני שחיקה על ידי יצירת שכבת מגן קשה העשויה סידן זרחתי, שדומה דמיון מפתיע בארגון המיקרוסקופי שלה לשכבת האמייל בחולייתנים.
"האמייל הוא הפתרון המיטבי לציפוי אברי לעיסה. אנחנו מניחים שבמהלך האבולוציה של החולייתנים ושל סרטן זה, התפתח פתרון דומה לצרכים דומים באופן בלתי תלוי בשתי הקבוצות. בשונה מחולייתנים, סרטנים מסוגלים להחליף שן ישנה בחדשה מספר רב של פעמים בימי חייהם, באופן מהיר וסדיר במהלך גדילתם", אמר ד"ר בנטוב.
לסתות הסרטן הנן חלק מהשלד החיצוני אותו הוא משיל מדי פעם על מנת לאפשר את גידולו. להקשיית שלדו החיצוני עושה הסרטן שימוש במינרל העשוי סידן פחמתי (גיר). בסרטני נחלים מסוג crayfish (ואולי היו צריכים להיקרא דווקא clay-fish?) המינרל המושקע הוא גיר לא גבישי (אמורפי). לתופעה זו משמעות רבה למהלך חיי הסרטן. המינרל האמורפי הינו מסיס יותר ומאפשר את ספיגתו מהקוטיקולה בשלב הקודם לנשל, אגירתו, ושימוש בו לצורך בניית השלד החיצוני החדש. ואולם בד בבד עם מסיסותו הגבוהה, גם הקשיות של המינרל האמורפי נמוכה יותר, ולכן התאמתו לבניית שיניים גרועה. מכאן הצורך לייצר שכבה קשה על פני השן. הפתרון שהתפתח בסרטן ונתגלה באוניברסיטת בן-גוריון הוא ציפוי השן בשכבה של גבישי סידן זרחתי מוארכים, המסודרים בכיוון ניצב למשטח השן ויוצרים מבנה מאורגן וצפוף הדומה במידה מרשימה למבנה האמייל שקיומו בחסרי חוליות לא היה ידוע.
כתוצאה מכך, גם התכונות המכאניות של השכבה החיצונית בשן הסרטן דומות במידה מפתיעה לאילו של אמייל. המבנה הגבישי, ההכוונה האחידה, והאריזה הצפופה של הגבישים מקנים לשכבות אלה את הקשיות והחוזק הגבוהים הנדרשים לתפקוד. על כן, שכבת האמייל נחשבת ל"מופת" של מינרליזציה ביולוגית.
מן הראוי להדגיש, כי ה"אמייל" בשן הסרטן משמש כשכבת הגנה קשה על מבנה השן הרך שמתחתיו העשוי כשאר השלד החיצוני, גיר לא גבישי. הצוות באוניברסיטת בן-גוריון חוקר בימים אלה את מנגנון היצירה של חומר זה ומשמעויותיו.
נשאלת השאלה אם בעתיד לא רופאי השיניים, אלא הגנטיקאיים יהיו אלה שיפתרו לנו את בעיות העששת.

(קישור למאמר המקורי)

קישורים

● האם לכולנו צרכי טכנולוגיה זהים?

● 14 סיבות לקשר בין שבועות למאכלי החלב

● מחווה לממציא השלט האלחוטי לטלוויזיה
 

להציל זיכרון

"שלום לאלדד ולצוות צ'יף,
קבלתי את הדיסק וצפיתי בראיון שהצלחתם לשחזר עבורי. בכיתי כמו ילדה כשאבי (יוסל'ה – סבא יוסי) קם לתחייה מולי עיניי בסרטון המופלא הזה. האודיו אכן פגום בחלקים שונים, אך הכול ניתן לזיהוי. נ ה ד ר !... מאחר ועבדתם כל כך קשה על השחזור, להלן הקשר של חלק מדבריו של יוסל'ה להשתלשלות העניינים דאז."

כך התחיל המייל של רינה משבוע שעבר. אחרי הפתיח, בא תקציר מצמרר שהשאיר אותנו מאובנים לדקות ארוכות. ביקשנו מרינה רשות לשתף אתכם בסיפור, והיא השיבה:
"כפי שסבא יוסי תמיד אמר: כל זמן שמספרים עלינו – נשאר אנחנו וכל הדורות שנכחדו בשואה, בזיכרון האנושות"
להלן תקציר מספר קורות חיים, שאת שמו סבא יוסי ז"ל בחר בעצמו.
 

שטארקער פון אייזן
"חזק יותר מברזל" - סיפורו של לוחם יהודי ושורד גאה ממלחמת העולם ה-II
מאת יוסף שוורצבך-ציון זצ"ל 26/02/1923 – 27/08/2010
כתיבה יחד עם רינה ציון. טיוטה 6. כל הזכויות שמורות ליוסף ציון ורינה ציון©
 

פלישת הגרמנים 1941
חלק מהראיון הזה הוא תיעוד של ניסיונות הנאצים לייצר במלחמת העולם השנייה גומי (להכנת צמיגים, שסתומים, חלקי מכונות, חלקי כלי נשק ועוד..) מצמח הנקרא 'קוקסאגיס' (Taxaracum kok-sagyz), באמצעות עבודת הכפייה של שני גברים וכל הנשים היהודיות בגיל העבודה מהכפר של אבי, בגלמבוצ'ק, ששוכנו יחד בצריפי עץ ובאסם. הכפר עוד היה אז בפולין, ועם תום המלחמה סופח לאוקראינה.

כל העובדים אולצו לתפור על בגדיהם טלאי עם האות wertvoll) W), כלומר עובדים בעלי ערך. אף אחד מהחיילים או הקצינים הגרמנים, אוקראינים, פולנים - לא הורשה לגעת בעובדים האלה. וכל זמן שענדו את הטלאי 'W', הנאצים האכילו והשקו אותם כמו את היהודים במחנות הכפייה האחרים באירופה.

לאחר כ-4 חודשים, כשנוכחו הנאצים שהצמח לא מפיק את חומר הגלם הרצוי – הפכו העובדים מ- wertvoll ל-wertlos (חסרי ערך), והיה צורך להיפטר מהם. ואכן, תוך פחות משעה שחטו את כל העובדים בתוך אסם ליד השדה ואת יתר משפחותיהם היהודים, כינסו בכיכר הכפר. בנשים ובגברים הזקנים והילדים ירו מייד. חלק מראשי התינוקות הם ניפצו במדרכות ובקירות בהנאה גלויה ובצחוק גדול על צורות המוות השונות, ואפילו שיסעו את כלביהם בתינוקות חסרי הישע שבכיים הקורע לב רק הגביר את האינסטינקט הרצחני של הכלבים, שאולפו לתפוס בורחים – וקרוע אותם לגזרים לקול צהלות הצוררים הנאצים – יימח שמם וזכרם!

לגברים, שנותרו המומים (חלקם היו אבותיהם של הילדים והתינוקות), הורו לקחת את גופות ההרוגים עד לקרחת היער הקרובה, הכריחו אותם לחפור בור ענק במשך יומיים, בלי אוכל ובלי מים. כשהיה הבור עמוק מספיק לדעת הנאצים הנתעבים, הם הורו לגברים להפשיט את הגופות הנפוחות שהחלו להצחין (את הבגדים הם מכרו לכפריים הגויים שכמובן קפצו על המציאות) וציוו עליהם להשליך את גופות הקורבנות לבור. הגברים היו הבאים בתור והם חוסלו בדרכים שונות – מכונת ירייה, אקדחים, סכינים וכמובן הכלבים.

יוסל’ה שהיה אז בן 17, הצליח להתחמק מהאיסוף של עובדי הכפייה. בזכות היכרותו את הכפר והסביבה, ישן בלילות ביער שם למד להקשיב לאזהרות בע"ח בכל פעם שמישהו התקרב לאזור, ובכך ניצלו חייו שוב ושוב. הסתתר גם באסמי תבואה או בתוך אחוזת-קבר, ובאותו הבקר כשהגיע לעבודה כרגיל בחודשים האחרונים, ראה כבר מרחוק איך טובחים בנשות הכפר. יוסל'ה הצליח לסגת אחורה בשקט מבלי שיבחינו בו, אל עבר שיחי הפטל הדוקרניים והסתתר תחתם עד רדת החשיכה. יוסל'ה היה עד לכל שהתרחש בטבח הזה.

כל משפחתו של יוסל'ה (למעט הדודה שנסעה לאמריקה עוד לפני המלחמה) נספו במלחמה זו - חלק עם עובדי הקוק-סאגיס, חלק בכיכר הכפר וחלק בקרחת היער. אמו, יינטה, הייתה היחידה ששרדה עד סוף המלחמה, בזכות תושייתה מיד בפרוץ המלחמה – כשחילקה את רכושה בין חברותיה והן בתמורה הסכימו להסתירה מהכובשים הנאצים. אבל נהרגה בעת הכנת תה לחיילים הרוסיים ששחררו את הכפר, שבוע לאחר הכרזת הכניעה של הנאצים, כשחוליית פליטים מרצחים גרמניים, במסע הרג של הרגע האחרון, הסתובבה בין הכפרים והרגו כל מי שיכלו בלי לעשות הבחנה את מי הם הורגים.

יוסל'ה קבר את אמו יינטה בלילה, במו ידיו, מחוץ לגדר של בית הבקרות הנוצרי, ועד היום היא עדיין קבורה שם. את יתר גופות בני המשפחה – לא מצא."
...
"עם עלייתו ארצה בשנת 1947, התגייס יוסל'ה לפלמ"ח, נלחם על הגנת הדגניות ונפצע קשה בכתפו, איבד עינו השמאלית וגם את זה שרד.
סבא יוסי הקים משפחה בארץ ונפטר בגיל ½87. אוהבים אותך ונזכור אותך בלבנו וסיפורנו לדורות הבאים!
בתודה מעומק הלב ובכבוד רב,
רינה ציון"

סוגר חשבון
מתוך אילוצי עריכה לא נביא כאן פרק נוסף מחייו של יוסל'ה, שהיה אולי תורם בהשראה לכותבי התסריט של "ממזרים חסרי כבוד". עם רינה הסליחה.