חלום בלהות מגנטי

 
דרישת הגילוי של מסמכים אלקטרוניים במקרים בעלי עניין ציבורי ובסוגיות משפטיות מתוקשרות ממשיך להרחיב את ידע הקהל לכיוון שטחים שהיו פעם נחלתם הבלעדית של מנהלי הרשת או מנמ"רים. היום יודע כבר כל אחד שהדרך המקובלת להגן על המידע הממוחשב מפני תקלות מחשב בלתי נמנעות או מחיקות בזדון, היא לצור העתקי גיבוי. במשך שנים רבות בוצעו העתקים אלו במצעי מידע מגנטיים הידועים כ"סרטים" או "טייפ" - קלטות גיבוי שהיוו פעם הדרך המועדפת להעתיק כמויות מידע גדולות. זאת, למרות שמשך ההעתקה ארוך ולמרות שהגיבוי התבצע רק בחלונות זמן מוגבלים - בד"כ אחרי שעות עבודה, בעת שהמחשבים לא פעילים והקבצים לא בשימוש, לא נעולים בפני העתקה. במוצרי גיבוי קונבנציונאליים, וגם בגיבוי על גבי טייפים, הגיבוי מהווה תמונת מצב המחשב ברגע ההעתקה.
המטרה המקורית של הגיבויים, כמו של פוליסות הביטוח, הייתה ההתאוששות מאסון אפשרי. לשם כך ובאופן תיאורטי, קלטות הגיבוי התאימו די הצורך. באופן תיאורטי, מפני שפגמי משמעת בניהול או בתחזוקה וגם טעויות אנוש גרמו לאינסוף מקרים של כשלון השיטה.
על ארגון שמגן על עצמו מפני אסון, יהיה לשמור את 2-3 הגיבויים האחרונים שבוצעו, מפני שבמידה והמערכות קורסות, יידרש חזרה למידע העדכני ביותר. ונניח שגיבוי מלא מבוצע במחזור גיבויים אחד, אם הגיבוי האחרון לא הצליח משום מה (או שהוא נגוע בווירוס או שלא הושלם בהצלחה...) יש את הקודם לפניו, או את זה שלפני לפניו. אחרי הגיבוי השלישי או הרביעי, ממחזרים את הקלטות או שמשתמשים בהם מחדש או מחליפים אותן. בדרך זו, באותן קלטות לעולם לא יהיה ניתן להשתמש לגילוי מסמכים. בזמן שמוגשת תביעה או מתעוררת הצורך לשמר מידע, המידע הרלוונטי מזמן כבר נדרס, הקלטות שהכילו אותה כבר שוכתבו מספר פעמים או הוחלפו בחדשות.

אבל, ובעיקר בימינו, המנהג הנפוץ ביותר לגבי קלטות טייפים הוא לשמור אותן לטווח ארוך. בארגון העובד חמישה ימים בשבוע, נהוג לבצע גיבויים ע"ג קלטות מדי לילה מימי העבודה, וגיבוי אחד מלא ביום ו'. ולמרות שרבים ממחזרים את הקלטות ששמשו לגיבויים היומיים, את הקלטות של סוף שבוע העבודה שומרים לפחות למשך חודש שלם ולאחר מכן משתמשים בהן לחודש הבא אחריו. או ששומרים אותן למשך חודשים רבים עד שגם אותן ממחזרים. בסוף החודש נהוג לבצע גיבוי חודשי, וקלטות הגיבוי החודשי נשמרות למשך שנה שלמה עד שהן ממוחזרות, או שנשמרות למשך שנים אחדות.
בארגונים רבים גם מבצעים גיבוי שנתי לקראת סוף השנה הקלנדארית, אותן שומרים למשך שנים רבות, לפעמים לאורך כל חיי הארגון. את הירארכית הרוטציה של הגיבויים בשיטה זו מכנים "סבא-אבא-בן" והיא הרבה יותר נפוצה ממה שרובנו היינו מאמינים. יצרן קלטות אחד קבע שהשילוב בין גיבויים יומיים, שבועיים, חודשיים ורבעוניים יכול להבטיח לנו שימור של היסטוריית המידע מנקודות רבות בזמן. אבל, על פי לורנס ווסקוט, תפיסת ההיסטוריה של המידע הינו עסק שונה לגמרי ואפילו לא דומה לתהליך בו אנו מתכוננים להתאוששות מאסון.

בעלי עסקים קטנים כגדולים ואפילו אנשים פרטיים, יודעים שיש חובה לשמור מסמכים למשך מספר שנים מוגדר (ראו כמה שנים לשמור מסמכים). ובמיוחד בתהליך משפטי, על המעורבים לשמור מידע רלוונטי עד להכרעה ואפילו אחריה, למקרה של ערעור. בשנים האחרונות, מצב זה החמיר עד לדרגה שנדרש ממעורבים פוטנציאליים במחלוקות לשמור מידע ומסמכים "למקרה ויש להם סיבה להאמין שטענה יכולה להפוך ביום מן הימים לתביעה משפטית". מחשבות מסוג זה גורמות לכך שבארגונים רבים נשמרים בעלויות גבוהות מאות ואלפי קלטות, שבסופו של דבר איש לא מבקש לבדוק את התוכן שלהן. או שבדיקה כזו תעלה סכומי עתק.
ואם כבר דיברנו על עלויות, אותן קלטות שיש לשמר לצרכים משפטיים, אין אפשרות למחזרן לשימוש שוטף של הגיבויים הארגוניים, על כן חייבים לרכוש קלטות נוספות למטרה זו. ובמקרה והתביעה טוענת לעבירה מתמשכת, הרי שכל גיבוי הופך לראיה פוטנציאלית ואסור לדרוס אותו לצרכי מחזור הקלטת... וכל גיבוי חדש יעשה על קלטת חדשה! שלא לדבר על אחסון כמויות אדירות של קלטות - במקום בטוח מפני אסון, מאובטח מפני חבלה, בעל תנאי סביבה נאותים למניעת התפרקות המצע או התנדפות המידע.
מקרה לא נדיר שחזר על עצמו במעבדה להצלת נתונים: ארגונים הזקוקים למידע שנשמר בקלטות הביאו את הקלטות למעבדה מפני שכבר לא החזיקו את הציוד המתאים לקריאתן. או שחל שינוי הדרגתי באמצעי הכתיבה/קריאה של כונן הטייפים, שמנע ממנו לקרוא את אותן קלטות שנכתבו באמצעותו בהיותו חדיש. אבל, גם כאשר הארגון מחזיק בציוד המתאים והתקין, יש עליו להקדיש את כוח האדם המיומן לשחזור המידע. בארה"ב קבע בית דין אחד כי "יכול לקחת בין מספר דקות לחמישה ימי עבודה לשחזר כל קלטת מידע". אם להכפיל את ההערכה הפסימית ביותר במספר הקלטות של כונני הטייפ, ובמספר הכולל של כונני הטייפ המעורבים בתביעות, הזמן והעלויות יכולים לטפס במהרה.
אבל, גם כאשר המידע שוחזר בהצלחה מהקלטות, נדרש עיבוד מסוים על מנת להפטר ממידע מיותר. קלטות הגיבוי יכילו לא רק את הקבצים שנוצרו, אלא גם מידע הקשור למערכת ולאפליקציה. שחזור מסרי דואל יכול להפוך למשימה קשה, כאשר מערכות רבות מאחסנות את אותם המסרים במסד נתונים גדול ובלתי מוגדר שיכול להתפרס על מספר קלטות ולדרוש מחשב ברמה של שרת כדי בכלל לגשת אל אותו מסד נתונים.
מצד שני ולמטרות פורנזיות, המידע הנוסף (Metadata) והמוסתר מעין משתמש היישומים יכול להיות חשוב במשפט כדי לקבוע שייכות ותזמון. "ניקוי" המידע יעשה על ידי צד ג' בלתי מעורב במקרים אלו, צורך שגם יכביד על העלויות.
בעבודות שביצענו לצורך הגשה בבתי משפט גילינו בעבר גם בעיה חמורה נוספת של הגיבוי ע"ג טייפ, שהיא גם משותפת לסוגי גיבוי נפוצים אחרים: אם מסמך נוצר ונמחק בין גיבויים, הוא לא יופיע בטייפ, גם אם הוא נשלח בדואל.
גם אחרי שכל המידע הארגוני לתקופה הרלוונטית שוחזר מקלטות, עין בוחנת חייבת לעבור על הכל, לבחון וללקט את המסמכים שיוגשו בצורה קוהרנטית. עבודה זו של סקירה מוערכת על ידי ארגון The Sedona Conference ב-עלות של כ-200$ לשעה או 32,000$ לגיגה-בייט.
ארגונים הקובעים מדיניות שימור מידע עושים זאת על מנת לצמצם את נפח המסמכים שהם ישמרו. אבל השימוש בקלטות נוגד עיקרון זה, מפני שמסמכים שמוסרים מן המערכת בסוף מחזור החיים שלהם, מעולם לא מוסרים מקלטות הגיבוי שנשמרות לנצח. ואם כך, הרי שהקלטות הופכות לכלי מועיל למי שמעוניין להעלות את מחיר ההתדיינויות המשפטיות, בטענה שבקלטות קיים מידע ייחודי שכבר איננו בשרתי הארגון. עליה בלתי סבירה של מחיר ההתדיינות לעיתים קרובות מובילה להסדרים מאולצים, כאלטרנטיבה לתהליך מרושש של גילוי מסמכים.
המטרה המקורית של קלטות הגיבוי, שהייתה ביטוח כנגד קריסה, הפכה היום לחלום הבלהות של גילוי המסמכים המשפטי...

מדיניות (ולו"ז) שימור מסמכים נועדה לעשות סדר בארגונים, היא מכריחה אותם להתמקד במידע עסקי בעל חשיבות אמיתית. היא גם מאפשרת להשמיד מידע שאינו נחוץ עוד, ככל שהוא לא רלוונטי לתביעות משפטיות, בירורים או חקירות .
פתרונות ארכיבאות שלא מבוססים טייפים מאפשרים להעביר מידע משרתי הייצור הראשוניים ומשרתי האחסון למשאבי אחסון מידע יקרים פחות. הם מסוגלים לשמר מידע על ידי ארכוב מידע ישן ממערכות ייצור רק כאשר נוצר מידע חדש ומועילים מאוד ביישום מדיניות שימור. פתרונות ארכיבאות גם מספקים יחס עלות/תועלת טוב בהרבה מאשר גיבוי על טייפים במקרים של גילוי מסמכים אלקטרוניים, במיוחד כאשר הם מיישמים מדיניות שימור.

בתחילת השנה התבקשנו על ידי נציג של לקוח לספק מאמרים המוכיחים את עליונות הגיבוי ע"ג דיסקים ביחס לגיבוי ע"ג קלטות טייפ. לא קשה למצוא אותם, וגם קל מאוד להסביר את אותה עליונות על בסיס הניסיון בהצלת נתונים שלנו. עם זאת, קיימים מקרים בהם רבים מוצאים הגיון בשימוש הטייפים. שימוש אחד לדוגמא: גיבוי סוף שנה של המערך החשבונאי למטרות מיסוי. אבל, למה לא לעשות את אותו גיבוי על דיסק קשיח?

טכנולוגיות חלופיות כבר בשלות, הגיע הזמן לומר שלום לשמירת קלטות הגיבוי "למקרה ש...". ארגונים שיכולים לצפות דרישת גילוי מסמכים אלקטרוניים עדיף שיחשבו מחדש על מיקוד אסטרטגיית הגיבויים להתאוששות מאסון שלהם. כמו שאומר ווסקוט, "...לפני שקלטות הגיבוי שלהם תהפוכנה למקור של אסון חדש"
 

לך אל הנמלה

בין יתר מטרות המעבדה הלאומית אשר בריצ'לנד, וושינגטון, של משרד האנרגיה האמריקאי,  נמנית המניעה והלוחמה בטרור ובריבוי הנשק להשמדה ההמונית. במסגרת הפעילות למטרה זו, בדק המדען גלן פינק אם דפוסי הגנה בטבע יועילו גם בלוחמה הקיברנטית. הוא פנה לעמיתיו באוניברסיטת ווייק פורסט ברעיון לנסות במערכות מחשב דפוס התנהגות של מושבות נמלים, והוא להביס את הפולש בנחילי מגינים.
מושבות מיני הנמלים מגיבות לאיום על קיניהם במה שכונה "אינטליגנציית נחיל", המתבטאת כאשר הקבוצה פועלת למען מטרה אחת למרות שכל פרט רק מחזיק במידע מקומי.
אנשי ווייק פורסט שמו להם למטרה לבדוק 3,000 סוגי "נמלים דיגיטאליות" שונים, כאשר כל אחד מהם יחפש אחר סימנים של איום למערכת. בדומה לנמלים האמיתיות המשאירות אחריהן בטבע סימנים כימיים, אותן נמלים דיגיטאליות ינועו ברשת וישאירו עקבות לניצול על ידי הבאות אחריהן. "נמלה דיגיטאלית" מתוכנתת לכך שבכל פעם שהיא מזהה סימני איום, היא תשאיר אחריה אות עוצמתית יותר. עוצמת העקבות מושכת למקום יותר נמלים ויוצרת את הנחיל המסמל זיהום פוטנציאלי במערכת המחשב.
חוקרי ההדברה הביולוגית יודעים שלא פחות חשוב מלמצוא אויב טבעי למטרד או טפיל, זה למצוא דרך למנוע מאותו אויב טבעי -הפועל לטובת מטרותינו- להתרבות ללא רסן לאחר סיום המטרה ולהפוך בעצמו למטרד. לכן, בבניית צבאות של נמלים דיגיטאליות, יציבו מדעני ווייק פורסט גם שומרים ("רועי נמלים"?) שידווחו למנהלי המערכת. כך, יוכל המנהל לכבות את הנחיל בכל רגע נתון.
 

מוזיקה

גיטריסטים וגיטריסטיות עד גיל 25 מוזמנים להשתתף בתחרות המוזיקה העולמית השנתית לנוער של מועדוני ליונס. 

על מנת לגוון ולתת הזדמנות לנגנים בכלי נגינה שונים, נבחר מדי שנה לתחרות כלי מוזיקלי שונה. בשנה החולפת התחרו טרומבוניסטים מרחבי העולם. הזוכה בישראל הגיע למקום השני והמכובד בגמר התחרות שהתקיים לפני שבועיים בעיר Tampere אשר בפינלנד, לשם הוטס הפינליסט באדיבות ליונס ישראל, ביחד עם פסנתרן מלווה.

השנה, נבחרה הגיטרה הקלאסית ככלי לתחרות.
ובשלב הגמר ייסעו המתחרים לבולוניה, איטליה.
ראו פרטים ומידע כללי על התחרות: http://www.lions.org.il/lions_home/projects.php?id=37 

להגשת מועמדות צרו קשר עם מועדון ליונס נס ציונה

משחק קטלני

-המחשב שלכם,"Lose/Lose"
- "Lose/Lose" , המחשב שלכם.
נעים להכיר.
אבל רגע, לפני שאתם רצים להתקין, תנו לי להמליץ לכם לעולם לא להתקין את המשחק הזה, אלא אם אתם ממש מחפשים סיבה לפנות לשחזור נתונים. המשחק שלפניכם הוא רחוק מקונבנציונאלי וקשה אפילו לקרוא לו משחק, מאחר וספק אם מפתחו תכנן שמישהו באמת ישחק בו...
Lose/Lose פותח ע"י האמן הניו-יורקי זאק גייג', (Zach Gage) ומטרתו - לגרום לנו לחשוב.
במשחק, השחקן מפעיל חללית מפוקסלת בממשק "space shooter" קלאסי, כשאל מולו נשלחים גלים אחר גלים של חייזרים. כל חייזר מקושר לקובץ אקראי במחשב עליו מותקן המשחק, ובמותו של החייזר, נמחק אותו קובץ, כמן בקשר רומיאו/יוליאני שכזה.
הקובץ שנמחק יכול להיות מסמך שיצרנו או גם קובץ מערכת חיוני שבלעדיו ישאר יישום כלשהו מסורס, מערכת ההפעלה נכה או המחשב ללא יכולת לתפקד.
בכל פעם שחייזר נהרג, מודיע המשחק על סוג הקובץ שהתנדף ולעיתים גם על מיקומו.
לעומת זאת, באם תיהרס החללית האמיצה שלנו, יימחק המשחק עצמו מעל פני הדיסק הקשיח. המשחק, אם כך, הוא משחק מחשב בעל תוצאות בעולם האמתי.
המפתח, בדף ההסברים למשחק, מעלה בפנינו מספר תהיות:
מגע של החללית שלנו בחייזרים מוביל להרס החללית, ואילו הרג החייזרים מעניק נקודות לשחקן, אבל החייזרים לא יורים או תוקפים את החללית בעצמם. בשום שלב לא נאמר שעל השחקן לירות בחייזרים, אבל אנחנו מניחים שזו ההוראה, בשל מכאניקת המשחקים המוכרת לנו. האם השחקן אמור להיות התוקף? או שאולי עליו רק להיות צופה זהיר בארץ מסוכנת? האם רק בשל העובדה שניתן לנו נשק וניקוד על שימוש בו אנו מסיקים כי זו הדרך הנכונה?
מנקודה זו אפשר להמשיך למספר טיעונים ודילמות מעניינים, בנושאים של פוליטיקה ומלחמה, בעניינים עסקיים, או בהתנהלות החברתית היומיומית שלנו. אבל המפתח בוחר להמשיך ולהוביל אותנו לנקודות אותן הוא רוצה שנחקור. על ידי הסתכלות על משמעות ההרג במשחקי מחשב, המשחק מציג שאלה יותר גדולה - ככל שהטכנולוגיה מתפתחת ומסתבכת, כך ההבנה של האדם את טיבה מצטמקת, ובאותו זמן, חשיבותה בחיינו רק הולכת וגדלה.
באיזו נקודה נהפך המידע הווירטואלי לחשוב יותר מרכוש ממשי? ואם הגענו לנקודה הזו, לאילו חפצים אנחנו מייחסים פחות חשיבות מאשר למידע?
ואילו השלכות יש לאבטחת הנכסים שכה חשובים לנו, בידי טכנולוגיה שאנחנו מבינים פחות ופחות?

גיל א.

פעם שלישית גלידה

שלום, כאן ש.א.
אם אתם זוכרים, לפני כמה זמן הרשו לי לכתוב כאן קצת. כשהגיעו החופשות והחגים, הפסקתי. אבל לפני יום כיפור, כשכולם עושים חשבון נפש, אמרתי לעצמי שיש לי בכל זאת כמה דברים לספר. אז עניתי לעצמי "יאללה", ורק ביקשתי שימצאו לי כותרת לטור, כי אני לא טוב בכותרות. הנה למשל, לסיפור שיש לי היום שברתי את הראש איך לקרוא: "לא מתאים לפרנואידים" או "לא מתאים לישראלים" - כי אנחנו הישראלים די פרנואידים של אבטחה, לפעמים. אבל לפעמים אנחנו גם זרוקים חסרי אחריות כי פשוט לא מודעים לדברים ולסכנות, סומכים גם שיהיה בסדר ואיכשהו הדברים יסתדרו לנו... צה"ל יציל אותנו כמו חיל הפרשים בסרטים של ג'ון וויין.
או שהייתי קורא לזה "תן וקח", או אולי "טובה בתשלום".
טוב, נו, די עם ההקדמות. קדימה לעננים. כי העננים בכל מקום, איזה אתר מחשוב שלא תפתח תמצא היום כתבות על ה-cloud. הקלאוד זה הדבר החם, המגניב, הנכון. וכמובן שבשביל הדברים הנכונים צריך לשלם. כך יוצא ששירותי אחסון בקלאוד לא בדיוק זולים כמו שהיינו רוצים להאמין. לחברה קטנה זה יכול להעלות בסביבות ה-500 דולר בחודש לגבות את הטרה-בייט האחד שלה בקלאוד. אבל למה, אם אני קורא שדיסק קשיח של טרה-בייט אחד עולה בקושי 360 ש"ח, אפילו לא 100 דולר שלמים...
נו, מה חשבתם? הם, אדוני הענן, בעצמם קונים את הדיסקים במחיר הזה, ולעלות תוסיפו תוכנה, תקשורת, ממשקים, שיווק ופרסום, משכורות והוצאות... כי המידע של הלקוחות אולי בענן, אבל החברה יושבת לה במשרדים יפים באזור נחשב, מעוצבים נחמד כדי להרשים את המשקיעים שבאים לבקר. ואחרי כל זה, הם גם רוצים להרוויח את הבוכטות שמגיעות להם על היותם יזמי היי-טק מבריקים שעלו על הגל שבדיוק נמצא בשיא האופנה.
מי שמכיר אותי יודע שאני לא נוסע (לפחות לא על חשבוני) לכנסים, בטח לא לכנס הוא בסן-דיאגו מרחק עשרות שעות טיסה מהערסל שלי. אבל כיוון שאני אוהב צעצועים חדשים, מציץ מדי פעם באתר דמו. שם הציגו למשל את ה-Waze של נעם ברדין, שעבד פעם בדלטה-תרי בירושלים ועכשיו הוא מוכר לנו מנויים למיפוי פקקי הדרכים בישראל מבוססוי ג'י פי אס. את הלוגו של ווייז אני מוכן לקנות, בשביל לשים אותו ליד האינדיאני המחייך של צ'יף והלוגו המחייך של MacOs. תן חיוך, הכל לטובה.
וואלה, גלשנו... בקיצור, באתר "דמו" מצאתי סטארט-אפ של פליטי מייקרוסופט שמציע ללקוחות עסקת חליפין: אחסון בענן שלהם בעשירית מחיר השוק, בתנאי שהלקוח נותן בו זמנית מקום לקלאוד בדיסק שלו. שכרת גיגה בענן של חברת Symform, אתה חייב לתת גישה אליך לחברה כדי שתאחסן גיגה אחר בדיסק שלך. משום מה, נשמע לי קצת מוכר. לא זוכר אם ממיזם שדיברו עליו במגזין לפני שנתיים שלוש, או מהסיפורים של חכמי חלם. אז איפה בכלל הירח (המידע שלי)... בשמיים, או בתחתית הבאר?
מודה שהראיון יפה, אם כי כבר שמעתי על דרכים יותר אלגנטיות לממש אותו. את הגיוס להקמת החברה עשו בגיבוי אנליסטים שמאשרים ששוק האחסון-כשירות יהיה שווה כ-3 מיליארד דולר לקראת 2012, על סמך הסטטיסטיקה של תחילת שנות האלפיים שאומרת כי 70% מן העסקים הקטנים חייבים לסגור את הפעילות תוך שנה אחרי קטסטרופה של אובדן מידע. ובכל זאת, בימינו, רק 60% מהעסקים הקטנים באמריקה משתמשים בגיבוי אונליין, בגלל העלויות.

לבסוף: אני אולי לא קצין, אבל מוכרח להיות ג'נטלמן. חייב כאן לכתוב תודה לשם הטור שמצאו לי. זה כנראה מה שמגדיר אותי הכי טוב. פעמיים נבחנתי, בשלישית קיבלתי רישיון. פעמיים כמעט וטעיתי, בשלישית נפל עלי הזיווג הנכון. פעמיים נפלו לי דיסקים, בשלישית עשיתי מה שאמרו לי בצ'יף וניצלתי. עכשיו למדתי, בכל פעם ראשונה או שנייה... לעצור ולספור עד עשר.
אם הלכתם לחפש סכך עם הילדים, תספרו עד עשר לפני שאתם כורתים ענפים מעצי הקרן הקיימת או של הגנים והפארקים. חבל ללמד את הקטנים בריונות על חשבון עצי הארץ.  גם כי סכך גנוב לא כשר, וגם כי אם תתאפקו פעמיים, אולי בשלישית... בינגו!

ש.א.

קישורים

● גם אנחנו לא אוהבים יותר את הפקס - לכתבה בוואלה

● מוכנים להתמכר למשחק חדש?  Scribblenauts

●  מישהו בטוויטר עושה צחוק מאיגוד האינטרנט הישראלי - http://twitter.com/FakeISOC_IL . ואולי בצדק?

● מצחיק: אחרי שפינת הקישורים רצה כבר מספר חודשים, גילינו שאחד המקומונים בעירנו התחיל גם הוא, באותה מתכונת, להמליץ על כתבות בעיתוני נייר אחרים. החברה' במקומון בטוח שוברים את הראש למצוא דרך להפניה ישירה...
(יש לנו טיפ, אבל נמסור אותו רק כשיעבור לנו העלבון... מזה שהמקומון העתיק מאיתנו פעם חרוזי שנה-טובה ופרסם ללא רשות).
 

השורות של עמית

אוי מיקרוסופט, מיקרוסופט

בימים אלו שמיקרוסופט מבצעת את החגיגה הפתטית סביב חלונות 7 עדיין יש רבים ועבדכם הנאמן ביניהם שמשתמשים ב- XP הישנה והטובה. אבל... בטח שמתם לב שה-XP שלכם הולך ונהיה איטי יותר ויותר?
לא, אין לכם וירוס, וגם לא תכנות ריגול, ובטוח שניקיתם את קבצי הרישום (לפחות נתתי לכם את הכלים) וביצעתם איחוי לדיסק, ויש מספיק זיכרון. אז למה לעזאזל צריך להוסיף לה כל הזמן זיכרון כדי שהיא תועיל בטובה לזוז?
בגלל שמיקרוסופט מבצעת פיחות זוחל... עוד שדרוג ועוד שדרוג ואת כל החרא של ה- Vista הם דוחפים לאט אבל בטוח לתוך ה-XP. בשלושה חודשים האחרונים שדרגתי את זיכרון המחשב שעבד נהדר עם 512 מגהבייט RAM ל- 1.5 גיגה בייט ואחר כך ל-3 גיגה בייט, מסריח עד השמיים! אבל לפחות עכשיו המחשב באמת מצדיק את המדבקה המעצבנת שיש עליו מיום רכישתו "Windows Vista Compatible”.
 

כמה ולמה

אתמול העליתי למכירה את הספר הדיגיטאלי הראשון שלי. הספר עוסק בגרפיטי וציורי קיר במרסיי. יש להבהיר כי אין לי שום עניין באמרות פוליטיות מרוחות על קירות, רק באומנות גרידא והספר מכיל למעלה מ-300 תמונות יוצאות מהכלל. פורמט דיגיטאלי מאפשר לי למכור אותו להורדה במחיר של 5 יורו (או אם תרצו 7.8 דולר) בעוד שספרים מהסוג הזה מגיעים למדפי החנויות במחיר של 120 יורו ויותר. פורמט דיגיטאלי מאפשר לעשות דברים שבפורמט מודפס פשוט בלתי אפשרי, כמו למשל תפירה של 15 תמונות שנותנות ציור קיר אחד באורך של 40 מטר, והצגתו כפנוראמה אינטראקטיבית. כמובן שאפשר להכניס אליו וידאו ואודיו אבל אז הוא לא יהיה יותר ספר. הספר מיועד למחשבים מבוססי חלונות, למרות שאין לי שום דבר כנגד מק ולינוקס (גם אין לי שום דבר בעד). אני פשוט לא מאמין שכל הטרחה הזו שווה עבור. ה"ספר" הוא קובץ הפעלה שאין צורך להתקינו. משום מה כולם מייחסים לכל קבצי ההפעלה את הצורך להתקנה, אל תשאלו אותי למה. עם תום ההורדה אפשר להריצו מיידית.
למה לא עשיתי שימוש בפלאש או דומיו? בעיקר בגלל שהם מחייבים נגן נכון שברוב המחשבים הוא מובנה, אבל לא מובנה עצמאית אלה כתוסף של הדפדפנים. וחוץ מזה שאני יכול להכניס פלאש אם רק ארצה בתוך הספרים שלי, ולא צריך אותו כפורמט מעטפת.
גרפיטי היא עסק דינאמי להחריד, משמעות הדבר ששנה מהיום חצי מהקירות שמתוארים בספר לא יהיו שם ואחרים יצוצו במקומות אחרים לכן דאגתי שאוכל לעדכן אותו בעתיד בלי להוציא ספר חדש. אז אם חשקה נפשכם לראות מה זה באמת גרפיטי, לא קשקושיי קירות מתחכמים ומכוערים שרואים לפעמים בישראל, הכתובת היא http://www.cvide.com/dow
(ומה ישימו חברינו חובבי הרושם על שולחן הקפה היקר שלהם בסביון? תקליטור?)
 

גם לי קשה להאמין

הפייסבוק יצר דור חדש של משתמשי מחשב "הדור שלא ידע... כלום"
מסתבר שרוב המשתמשים החדשים אפילו לא טורחים לקרוא לדפדפן שלהם "גוגל". הם צוללים לתוך הפייסבוק ואם יש תקלה והלינקים מהפייסבוק לאתרים אחרים לא מתפקדים, אז מבחינתם אין אינטרנט. לא פלא שהם נטרפים מידית על ידי גזלנים שמוכרים להם תכנות בלתי נחוצות, נוכלים למיניהם שמתרוצצים חופשי בכל רחבי הרשת, וטכנאים נבזיים ששודדים את מיטב כספם על כל שטות.
רוב אותם משתמשים חדשים הם בגילאים בין 50 ל- 90 (כן, תשעים!) אנשים שהחשיבה שלהם היא לוגיקה ישנה ומכשירי חשמל מפחידים אותם, שלא לדבר על מכונות מורכבות כמו מחשבים. הפייסבוק והאפשרות להכיר אנשים חדשים או לתקשר עם מכרים ישנים הביא אותם לרכוש מחשב, והם לא ממש יודעים איך לאכול את זה.
זה מוזר, חמי שיבדל לחיים ארוכים משתמש במחשב זה שנים (כמובן שהוא איננו מבין איך המכשיר עובד) והוא -כמו רבים אחרים- קרא לדפדפן שלו "גוגל". המצטרפים החדשים קוראים לו "פייסבוק".
איי איי איי! אם לילד היהודי הזה "מרק מה שמו" היה שכל כמו שיש לו כסף....
 

ימין ושמאל רק חול וחול

אמרתי זאת כבר מאות פעמים, אין לי שום נטייה לשמאל או לימין של הקשת הפוליטית, בטח שלא הקיצוניים ביניהם. אבל יש לי לא מעט - אם נקרא לזה בלשון עדינה - חיכוכים עם שני הצדדים. אחד הדברים שמוציאים אותי מדעתי הוא העקביות של השמאל והימין הקיצוני, שבמשך 40 שנה לא מפסיקים לטחון את אותם סלוגנים בדיוק. אבל בעוד שהימין הישראלי הוא אקטיבי, השמאל הישראלי עדיין פסיבי ובוכה על קברו של אותו זקן חרדי, שהיה חסר סובלנות לכל מי שאיננו דתי ירושלמי, ישעיהו ליבוביץ'. השבוע נקלעתי לוויכוח סביב המנטרה המטומטמת שהשמאל הישראלי לא מפסיק לזרוק לחלל האוויר "הכיבוש משחית". טקסי חניכה גובלים בהתעללות בשריון בגלל שהכיבוש משחית, שחיתות במועצה אזורית טיז-אל-נאבי כמובן שבגלל שהכיבוש משחית, מחיר העגבניות עלה? אין ספק שזה בגלל שהכיבוש משחית.
משהו דפוק לחלוטין בשמאל שלנו, ואולי זה היה תמיד כך. משום מה נגמרו לשמאל כל הקופירייטרים ומאז מותו של ליבוביץ' (מצטער, לא מחזיק ממנו, קראתי את הסחורה שהוא ניפק ולא עשה עלי רושם) הם רצים כמו אוגרים על גלגל לשום מקום. הימין הקיצוני אולי ברברי, אולי אלים, אבל פעיל ויוזם. לעומתו השמאל הישראלי מתנהל בטיפשות, בסרבול ומתאפיין באנכרוניזם מוחלט. זה עצוב כי למרות הכל מדינה דמוקרטית זקוקה לאיזונים. אם השמאל הישראלי לא יכול לאזן אפילו פוליטיקאי מדרג ז במועצה האזורית נידחת, אין יצליח להתמודד עם מערכת משומנת של הליברמנים והמתנחלים?
למרות שאי אפשר להשוות בין השמאל והימין בעולם לאלו שבישראל, המעניין הוא שהסוציאליסטים מפסידים בכל מקום, גם בצרפת, באיטליה ועכשיו גם בגרמניה בה רמסה אנג'לה מרקל את המפלגה הסוציאליסטית. המדינות הללו הן מדינות סוציאליסטיות בגישתן החברתית אבל משום מה תושביהן בוחרים בימין. בצרפת זה נובע מפילוג חריף על רקע של כבוד, מעין סכסוך ילדותי שקורע את המפלגה. באיטליה ובגרמניה - וזה יקרה גם באנגליה - זה נובע מעליבות רעיונית ואישיות סמרטוטית של האלטרנטיבה השמאלנית. הבעיה מתחילה ונגמרת בחוסר היכולת של השמאל להתעלות ולהציג רעיונות חדשים, ונטייתה להשתמש בסלוגנים וסיסמאות שאבד עליהן הקלח.

סרטים השבוע כרגיל (כבודם) במקומם
http://video.videowebgate.com/index.php?pt=feature

תגובה לשורות של עמית