לְמה לצפות

את רוביק רוזנטל שאל פעם קורא מה בדיוק אומר "לתפור חליפה ליתום". רוביק השיב בפינתו "הזירה לשונית", שהביטוי נדיר ומשמעותו להעניק למישהו מתנה או מצרך שאינו יכול ליהנות ממנו, בדומה ל-"אלוהים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים". במהדורה מאוחרת יותר של הזירה הלשונית, התייחס לאמרה "כמה עולה לתפור חליפה ליתום" וכתב שהביטוי הוא תשובה ביקורתית לשאלה או למשימה שחסרים בה פרטים חיוניים. ("מצטט להמחשה מתוך אתר Beesites: שאלה: כמה יעלה לי אתר האינטרנט שלי? תשובה: ונשיב בשאלה - כמה עולה חליפה ליתום?").
את הביטוי הזה שמענו עשרות פעמים מפי מיסד צ'יף, בתשובה לשאלה הנצחית הנשאלת מדי יום: "כמה עולה לשחזר מידע מדיסק/מטייפ/מכרטיס/מדיסקון...?"
בכדי לתמחר שירות, כל שירות, יש קודם כל להבין את מהות הדרישה: לקוחותינו מבקשים לקבל לידיהם מידע שאינו נגיש להם ממגוון סיבות. בגדול, אפשר לחלק את אותן סיבות ל"לוגיות" או "פיזיות", אבל מתקדמים כמוכם, קוראים יקרים, יודעים על קיום אזור דמדומים, בו משתלבות תקלות פיזיות ולוגיות. מנקודת מבטכם המשכילה, עדיף לחשוש משגיאות תוכנה, שגיאות קבצים, ושגיאות חומרה.

התקלות הקשורות למערכת ההפעלה הן שגיאות תוכנה, כמו למשל, כאשר מצע המידע (הדיסק הקשיח, הפלאש...) פורמטו או חולקו מחדש לפרטישנים. או שספריות או קבצים חיוניים נמחקו ממנו. רק השבוע טיפלנו במחשב עליו הותקנה תוכנה במיקום בלתי מומלץ: ה-Root, שהיא האינסטנציה הגבוהה ביותר בהירארכית האינדקסציה של המחשב. כאשר ניסה הלקוח למחוק את התוכנה, הוא גם מחק בטעות קובץ חיוני במערכת ההפעלה. ללא אותו קובץ, המחשב בכלל סירב לבצע Boot...
לעיתים, מנסה המשתמש לפתוח ללא הצלחה קבצים או ספריות שגודלם המוצהר הוא אפס. גם שם נדרשת התערבות להצלת הנתונים.
בהתקנות מחדש או בהעתקת נפחי מידע גדולים, כמו גם בשימוש חוזר של מצעים מתכלים, המידע החדש דורס מידע קודם שנכתב על המצע. או שנראה כי ספריות או קבצים פתאום "התאדו" ולא ניתן לאתר אותם בכל דרך מקובלת. שני המקרים הקודמים גם מופיעים ביחד או בשילוב, כאשר לשם גיבוי הועברו קבצים לכיוון לא נכון.
שכיחות גם שגיאות במערכת הקבצים ומערכת ההפעלה מבקשת לבצע בדיקת מערכת.
לפעמים גם נשכחות או נאבדות סיסמאות למחשב, לדיסק הקשיח, ל-bios או למידע מוצפן/מוגן. או שוירוסים תוקפים ומשבשים את המבנה הלוגי של המערכת או מוחקים קבצים. או שפתאום התקבלה הודעה שהמצע לגמרי ריק ומערכת הפעלה משתוקקת לבצע פורמט...

שגיאות קבצים כוללות אלו המתרחשות במסדי נתונים ומובילות לאובדן רשומות וקבצים, כמו שגם שגיאות במבנה יישומי הדואר האלקטרוני, בשרת או בתחנות, יכולים להוביל לאובדן מסרים, אנשי קשר ופגישות ביומן. גם ביישומי אופיס מתגלים מדי פעם קבצים שלא ניתן פתאום לאתר, או לפתוח, או לקרוא. והמרגיז מכל - קבצים וספריות שנשמרו עם תוכנות גיבוי, מסרבים להשתחזר.

בין תקלות החומרה נמנה את מגוון ההודעות המסתוריות שמקורן בחומרה, כמו למשל "no data carrier found" או "no system found". מה זה? לאן הם הלכו להם? לעיתים השרת או הפי סי פשוט לא מוכנים לאתחל, או שהדיסק הקשיח משמיע קליקים הרי אסון. במקרים אחרים הדיסק מסרב לחוג, או שהוא כן עובד אך מתחמם בצורה יוצאת דופן, עד להפצת ריחות של פלסטיק שרוף. באשמתנו או לא באשמתנו יש מקרים בהם מגיעים מים (מי גשם, מי ים, חומרי ניקוי או משקעות!) למחשב, או במקרים קיצוניים נשרפים המחשבים בדליקות. מחשבים נפגעים מספייקים חשמליים ובעקבותיהם נשרפים רכיבים אלקטרוניים או שבבים משחירים בצורה חשודה. בואו לא נשכח את המקרים המצערים בהם אנשי מחשבים שאינם מומחים מחליטים לפתוח את מצעי המידע ללא אמצעים מתאימים. ובעולם הטייפים, הסרטים העדינים פגיעים כל כך לאינסוף נזקים מכאניים... התקליטורים נשרטים או נשברים מבלי שהיה להם גיבוי, הדיסקונים מגיעים לסוף חייהם הפעילים מבלי שבעליהם יהיו ערים לכך... וכפי שחוק מרפי הראשון קובע: כל מה שיכול להתקלקל, אכן יתקלקל.

במערכי RAID קיימות תקלות טיפוסיות ותדירות ואחרות נדירות ומסובכות. ביניהן לעיתים מערך ה-RAID מופיע כ"קריטי" או "אופליין". או שפתאום "נעלמים" דיסקים מן המערך. לעיתים לא ניתן לבצע Rebuild של מערך ה-RAID, או שאותה פעולה בוצעה בצורה תקולה. מערכי ה-RAID נמכרים "מוכנים" על ידי היצרנים בתור שיטה בטוחה לאחסון מידע כמותי. הניסיון מלמד כי למרות היתרון ב-Fault Tolerance שהם מספקים לרשתות, הניהול הכושל של תחזוקת המערכים הינו הסיבה העיקרית לאובדן מידע בקרבם. ברוב המקרים, הם מתגברים ללא כל בעיה על הפסקת העבודה של דיסק אחד במערך, הלא לשם כך הם נוצרו. אבל, כאשר הדיסק התקול נשאר ולא מוחלף, או ששני דיסקים "מתים" בסמיכות, הארכיטקטורה עצמה של המערכים גורמת לכך שתקלות קטנות יהפכו לשרשרת אירועים קטלניים למידע. רבים מלקוחותינו בטוחים שלמערכי RAID סגולות ומנגנונים לשחזור עצמי. לעיתים זה נכון -לפחות חלקית- אך השיקום חייב התערבות נכונה, ולמרות שה-RAID מסוגל לדאוג איכשהו לעצמו, לשיקום המידע לפעמים אין מוצא אחר מאשר פנייה למעבדה. עמיתים שלנו בחו"ל טוענים כי ב-80% מהמקרים בהם נדרש שחזור מידע ממערכי RAID, הבעיה נבעה מניסיונות שחזור שבוצעו על ידי מפעילים חסרי התמחות. ב-RAIDs מופיעות לפעמים תקלות רק בזמן ה-rebuild, או מיד אחריו וכתוצאה ממנו. לפעמים הם הבקרים התקולים, או שגיאות המפעילים, המחליפים דיסקים למיקום שגוי, וכו'

אם נאלצתם להגיע למעבדה בעבר, אולי אחד או שילוב של כמה מתוך המצבים הללו מוכרים לכם. ואם נקטתם באמצעים כדי לא ליפול שוב מאותה סיבה, היו בטוחים שסכנות אחרות ומגוונות עורבות לכם. חבל לחכות עד למקרה הבא. רפואת המחשבים היום, לאן שתפנו, מדקלמת לכם "פרו-אקטיביות". מנעו, הגנו, ראו את הנולד ופעלו בהתאם. לא בטוחים כיצד? נשמח לעזור!
 

לא כונן ולא בטיח

מספר תגובות זועמות התקבלו בעקבות הפרק "סמנטיקה להדיוטות" אשר בגיליון הקודם.
ביניהן, כותב אחד ממלאכי ההגהה שלנו, מר דן שגב:
"לחברי מערכת העיתון, שבמהלך קריאתו איני מחסר אף מילה - שלום רב,
ראשית ברצוני להצהיר: "אין דבר כזה (חיה כזאת) כונן קשיח!"
הכונן הוא DRIVE שעניינו לטפל במדיה שיכולה להיטען אליו ולהיפרק ממנו. דוגמאות: בכוננית הספרים ניתן להניח ספרים ולשלוף אותם, בכונן של טייפ ניתן לשים קלטת, (הכונן מסוגל לקרא ולכתוב בה), וניתן לשלוף את הקלטת, בכונן תקליטורים ניתן להניח תקליטור, הכונן מסוגל לקרא (ואם הוא צורב - לכתוב) מהתקליטור.
בראשית היה תקליטון גמיש (Floppy Diskette) (בגודל "5.25). אחריו בא התקליטון בגודל "3.5 שמכיוון שהדיסקה המגנטית הגמישה שלו הייתה נתונה בתוך מעטפת פלסטיק קשיחה -הוא כבר לא כונה גמיש.
כדי להבדיל את הדיסק המגנטי מהתקליטונים הוא כונה דיסק קשיח Hard Disk. אממה, לדיסקים הקשיחים מעולם לא היו (במחשבי ה-PC) כוננים, שבהם ניתן היה להכניס ולשלוף את הדיסקיות המגנטיות, (משל היו הן CD). הדיסק הקשיח מופיע כהתקן של דיסקיות, (כלומר כמה דיסקים), בתוך הכונן (כולל בקר) - כיחידה אחת שאינה ניתנת לפירוק, (אלא במעבדה מוסמכת בנס-ציונה).
לכן לסיכום, אין מקום לדבר על כונן בהקשר של דיסק (תקליט) קשיח. הכינויים "כונן קשיח" או "Hard Drive" הם שמות למשהו שלא היה ואף אינו קיים. (בבילון וויקיפדיה - יכולים לקפוץ לי).
בהוקרה, דן שגב (שכבר בגיל הגן חווה מצבים שבהם כולם טועים)"
 

גחלת לוחשת

הן אם אתם בצד המבקש או בצד הנענה, בטוח נקלעתם למצב בו חבר עם פחות ידע במחשוב מבקש מחבר עם יותר ידע או ניסיון שיעזור לו להתקין (או שיתקין במקומו) יישומים על מחשב חדש. לעיתים לא מדובר רק ביישומים, אלא בקונפיגורציה שלמה של מחשב חדש שנרכש כאשר עליו מערכת הפעלה בלבד, או אפילו bare bones - שלד חומרה שזקוק לקוד, ניצוץ בינה לשם בריאת מכונה מגיבה.
כאשר מטלה כזו נופלת עלינו, היא בד"כ גם מלווה בבקשת המלצה לגבי רכישת מרכיבי מערכת. בתגובה, דורשים אנו לדעת: לאיזו מטרה ישמש המחשב? האם יהיה זה מחשב נוסף לעבודה משרדית? האם נערי המשפחה הפעלתנים ישחקו בו במשחקים עתירי גראפיקה מתקדמת? האם לסרטוטים מורכבים נועדה התחנה? או לגלישה תמימה וכרטיסי ברכה לימי הולדת?...
פעמים רבות מתקבלות שאלותינו ברמז של עלבון מפני ה"חדירה לפרטיות". "מה זה משנה? מחשב זה מחשב, זה מחשב...", טוענים הבריות. ולכן, מציעים אנו בכל פעם השוואות לתחומי מומחיות אחרים, נפוצים יותר, מורכבים פחות. השבוע קיבלנו ממכר רעיון המתאים ככפפה ליד: המדורה כמשל.
בחופשות בטבע אפשר ללמוד רבות על ניסיון האנשים רק מלהסתכל על סוג המדורות שהם מדליקים. חסרי הניסיון בד"כ בונים את אותן ערמות-ענפים-לכל-מטרה-אליה נועדה המדורה. אבל, מצב זה הוא בלתי יעיל בעליל. מדורת "ל"ג בעומר" הפופולארית שורפת המון עצים, מבזבזת חום ולא מתאימה לבישול. ותסלחו לנו הבוגרים של בתי ספר למנגל שהורגלו להשתמש בנגזרות דלק מאובנים - הבהירו בעדינות למוריכם כי בין חובבי טבע זה נחשב לגרוע משרץ וטריפה.
בעלי הניסיון מדליקים מדורות מסוגים שונים בהתאם לצרכים, כדי להפיק מהן את מירב היעילות, הנוחות, והעונג.
מדורה הקטנה לפעמים נדרשת לחימום פינג'אן קפה או לצליית דג בודד שהצלחנו לתפוס אחרי שעות של ניסיונות כושלים. על מנת לבנות מדורה שגם לא תדרוש מאיתנו מאמצים רבים לכיבויה בסוף, ניתן לארגן ענפים דקים בערמת חרוט סביב מקום ריק במרכז, אותו נמלא בכדורי נייר עיתון, עלים ו/או מחטי אורן יבשים. ההדלקה מהירה, התחזוקה על ידי תוספת מתמשכת של ענפים דקים ובינוניים. להרתחת הקפה או לחימום קופסת שימורים רצוי להמתין עד אשר מבנה החרוט מתמוטט ויוצר גחלים, את הפינג'אן או המחבת נמקם במרכז, ונוסיפה קיסם מסביב.
לעומת המדורה ל"בישול מהיר", מדורת בישול אמיתית ומכובדת דורשת הערכות שונה לחלוטין. במדורה שכזו לא מניחים את כלי הבישול ישירות על האש או הגחלים. לאורך זמן הבישול הכלים נשרפים ומשחירים, והיציבות שלהם לא הכי טובה. לשם בישול אפשר להתחיל מדורה כמו המדורה הקטנה ולהגדיל אותה עם ענפים עבים יותר עד למימדים מכובדים. בתוך המדורה ה"בשלה" אפשר להניח שני בולי עץ עבים בקוטר דומה למדי, כאשר בקצה אחד הם במרחק של כ-5 סנטימטר אחד מהשני, וכ-10 סנטימטר בקצה השני. כך, אפשר יהיה להניח פינג'אן או כלים קטנים בקצה אחד, וסירים או מחבתות רחבים יותר בקצה השני. את הגחלים אפשר לפזר באזורי צפיפות גדולה או קטנה לאורך הבולים, על מנת לצור אזורים של חום גבוה או נמוך יותר. המתוחכמים מבין המדליקים מוזמנים להרחיק עוד את בולי העץ ולהניח רשת עליהם וביניהם. או לבנות מעל המדורה מתלה לסירים שאת גובהן (והמרחק ממקור החום) ניתן יהיה לשנות בהתאם לצורך.
אבל, לפעמים בא לנו, בעיתות הסתיו והחורף, להדליק סתם מדורה כדי להתחמם, או לשם העונג שבדבר, ללא מטרות פרקטיות נוספות (פרט אולי לחימום מרשמלו או שריפת פסולת גינה). בלילות הקרים מדורה קטנה לא תספיק, נהיה חייבים להוסיף משהו שיעזור להקרין את החום בכיוון מסוים (עלינו). רוב מדורות השדה מקרינות חום לכל הכיוונים, במקרה זה נרצה לבנות מקבילה לקמין, עם גב המחזיר את החום לכיוון שלנו. את תפקיד ה"גב" יכול לשחק קיר טבעי או מבנה סלעי, סוללת אדמה או חול, ואפילו לוחות פח ישנים או גרוטאות חלודות שמצאתם בשטח. אם אין כאלו בסביבה, נוכל לתקוע בצידי המדורה ומאחוריה ענפים כיתדות, ולערום בתמיכתם עוד ענפים ירוקים שימאנו להישרף וישמשו לנו קירות גביים. ולא לשכוח: לתכנן את כיוון המדורה בהתאם לכיוון הרוח. את כל סוגי המדורות נוכל להדליק בנוכחות רוחות, אם נגן על האש בצורה מתאימה. (ואת כל סוגי המערכת  נוכל להקים בבטחה ולשמור על המידע כנדרש, אם נפעל בהתאם להנחיות ולא נתפתה ל"קיצורי דרך").
העיקר, לקיים תמיד שמירה צמודה על המדורה שלנו כדי למנוע התפשטות והרס. שמרו על כללי ההתנהגות בטבע (ראו אתר קק"ל). ואם כבר הדלקת המדורה שמשה לנו למשל לבניית מערכת, הרי כי כיבוי המדורה לא פחות חשוב. כיבוי יסודי, גם מעבר למה שנראה במבט ראשון, ימנע החייאת האש המסוכנת.
באותה מידה, התנהגות אחראית ברשת, השמדה נאותה של מצעי מידע ואיון המידע שבמחשבים מיושנים או בדיסקים תקולים, ימנעו זליגת המידע ויחסוך לנו צורך ב"כיבוי שריפות" תדמיתי.
 

 הישרדות וסימביוזה

המינגוויי כתב: "במלחמה אין מנצח או מנוצח". כולם במלחמות, כולל המנצח המוכרז, מפסידים. אבל, במלחמות הטכנולוגיה מתקיימים ברצף קרבות הישרדות (בעיקר שיווקיים), שבסופם משתלט בהדרגה הצד המתקדם, היעיל יותר, הזול יותר, המעשי יותר, על השוק העולמי.
בתחילת העשור החלה מלחמת מצעי המידע שבין הדיסקים הקשיחים לקלטות הטייפ המגנטיות. למרות ההשתלטות הכבירה של הדיסקים הקשיחים, הטייפים מצאו את הגומחה שלהם לאחסון ארכיוני בדרך החוצה מהזירה. בהמשך, התפתחה החזית שבין הדיסקים לזיכרון במצב מוצק. היום נשמעות דעות הטוענות לדו קיום פורה בין המתחרים הללו. בועידת Diskcon 2009 של האיגוד הבינלאומי של יצרני ציוד וחומרים לדיסקים קשיחים IDEMA (שמתקיים אתמול והיום - 23 ו-24 בספטמבר- במלון Hyatt Regency בסנטה קלארה, קליפורניה) חולקו העתקים של עבודה מעניינת, המוצאת  כי שתי הטכנולוגיות הללו, למעשה משלימות אחת את השנייה, לפחות בתחום מוצרי הצריכה האלקטרוניים. המחקר המשותף של Coughlin עם Objective Analysis ו- Roger Hoyt, מוצא שהשנה ישווקו כ-7,000,000 דיסקים קשיחים שיתמכו במוצרי צריכה מבוססים פלאש, וכי אותו מספר יגדל לכ-49 מיליון יחידות ב-2014. בחמשת שנים אלה, אחוז הדיסקים הקשיחים שיתמכו ביישומים לצרכן מבוססים פלאש, יגדל מ-1.4% ל- 4.6% מכלל הדיסקים שמתוכנן לייצר. העבודה מסיקה כי 59% מכלל הדרישה לפלאש על ידי הצרכן (ובמונחי אחסון 2.2 Exabytes, השווים ל-2,200 Petabytes, או ל- 2,252,800TB) לא תמומש בשנת 2014 במידה ולא תהיה שם בשבילה טכנולוגיית אחסון זולה בדיסק קשיח כדי לתמוך בה.
הגיבוי והאחסון המקוון של מידע הצרכן, הן מידע שנוצר על ידי משתמש הקצה והן תוכן מסחרי, הולכים ומגדילים כל הזמן את כמות האחסון על גבי HDD הנדרש לתמיכה ביישומי פלאש לצרכן.

 להורדת המאמר.

קישורים לסופ"ש

● למשתמשי Twitter - כיצד לגבות את הפוסטים וכיצד לאתר אותם באמצעות לוח השנה של גוגל

● תוכנה המאפשרת כתיבה בשפה האמהרית תחת חלונות XP

● אתר ה-BBC מציג מספר אמצעים למען הלוקים בראייתם, מתוך התערוכה  הטכנולוגית Techshare 2009  שהתקיימה בלונדון בסופ"ש אחרון.

● האם הפסקתם לתרום לבסיס הידע האנושי? למה לא ממשיכה הוויקיפדיה לגדול?

 ● סימנטק - כשאין משהו חדש למכור, מוכרים את הפרסומת עצמה: dokken.html

● על קיני הטרור הקיימים בפייסבוק

● תערוכת "על שבבים ואומנים"- אינטל מפעילה את האומנים.
 

שימו לב!

בשל קיצוצים אצל מעסיקו, מתפנה לעבודה מנהל פרויקטים של אינטרנט, מנהל תמיכת לקוחות עם ניסיון ב-QA ורקע בחו"ל. איש נעים הליכות, יסודי ואמין
צוות צ'יף ממליץ בחום!
צרו קשר!

מועדים לציון

ביום ראשון לפני שבוע, חגגנו בצ'יף את יום המתכנת, אך בשל הקרבה לראש השנה, רק היום עולה בידינו לספר על כך. ציון החג הלא-רשמי נועד להוקיר תודה למתכנתים, ולהכיר בחשיבות של פיתוח תוכנה כאמצעי לקידום התעשייה והכלכלה העולמית.
היום נחגג ב-13 לספטמבר, שהוא היום ה-256 בשנה – בדומה למספר הערכים השלמים שניתן לייצג בבייט אחד של מידע (בשנה מעוברת חוגגים את יום המתכנת ב-12 לספטמבר).
החג אינו מוכר באופן פורמאלי בעולם, אולם בשנת 2002 עובד רוסי בחברת היי-טק החתים עצומה להכרה רשמית ביום המתכנת, ואותה העביר לממשלת רוסיה. ביולי השנה דן משרד התקשורת הרוסי בהצעת החוק, ולפני שבועיים חתם נשיא רוסיה, דמיטרי מדבדב, על חקיקתו הרשמית של יום המתכנת כחג לאומי.

בדומה ליום המתכנת, נחגג בעשר השנים האחרונות גם "יום מנהל-הרשת", ביום שישי האחרון של חודש יולי. ביום זה נוהגים העובדים בארגון להביע את הערכתם כלפי מנהלי הרשת ואנשי ה-IT, ע"י ברכות, מתנות ושירים.
יום מנהל-הרשת הונהג ע"י מנמ"ר, לאחר שראה בעיתון פרסומת למדפסת של HP. בפרסומת נראה מנהל רשת שעובדיו הרעיפו עליו מתנות כאות תודה לכך שהתקין להם מדפסות חדשות.

חג נוסף שנחגג בכל שנה הוא "יום חברת המידע העולמית", שעוסק בהעלאת המודעות להשלכות החברתיות הגלובליות של הקדמה הטכנולוגית, ובראשה טכנולוגיות המידע. המטרה העיקרית של יום זה היא לנסות לצמצם את הפערים הרבים שנפערים בין מדינות העולם, עקב הבדלים במידת ההתפתחות הטכנולוגית בכל מדינה, ובפרט במידת הנגישות לאינטרנט.
חג זה נוסד בשנות השבעים, ועד שנת 2005 נחגג כ"יום הטלקומוניקציה העולמית". הוא נחגג בכל שנה ב-17 במאי, התאריך בו נוסד איגוד הטלגרף הבינלאומי בשנת 1865. מטרת האיגוד, שפועל עד היום, היא קביעת תקני תקשורת בינלאומיים, תיאום בין רשתות לווייניות שונות מבחינת תדרים ומיקומים, וקידום התקשורת האלקטרונית במדינות מתפתחות.
קראו בקישור זה על חברת המידע העולמית
 

תודה ל-ס.ג.

הגולם ויוצרו

רכילות מהדהדת ברשת שמשכה את תשומת ליבנו השבוע, מדברת על ביקורת שמתח לינוס טורוולדס, יוצר מערכת ההפעלה LINUX, על התפתחותה. בועידת LinuxCon 2009 כינה טורוולדס את מערכת ההפעלה בקוד פתוח שלו "נפוחה וענקית, ללא תוכניות לדיאטה באופק". המראיין של טורוולדס התייחס למחקר פנימי של INTEL שעקב אחר ליבות של מערכות הפעלה, ומצא כי ב-10 הגרסאות האחרונות של לינוקס שהושקו אבדה מערכת ההפעלה בסה"כ כ-12% מאיכות הביצועים שלה. אבל המרואיין הודה שאין  כרגע כל תוכנית היחלצות מאותה בעיה בקרב קהילת הלינוקס, וכי הוא מצטער שלא נשמרה הליבה הקטנה ובעלת יעילות העל שהוא חזה לפני 15 שנה. "עם כל מאפיין שמוסף, המצב מתדרדר עוד".
לדבריו של טורוולדס, לא היציבות זו הבעיה, וככל שיותר קוד מוסף לליבה נוצרים כל הזמן באגים אך הם גם מתוקנים באותו קצב.
הדעות על ווינדווס היו עד כה בעלות האופי הביקורתי לגבי "נפיחות" התוכנה, וכעת, כאשר לינוקס מתפתחת, היא סובלת מאותן מחלות. השאלה היא, כיצד יטפלו בהן.
 

השורות של עמית

טיפ טופ

המחשב שלי נוטה לקפוא לעתים יותר מדי קרובות (לטעמי לפחות)
שעות רבות של חפירות הבהירו לי שהבעיה איננה בחומרה (הכל עובד כמו שעון שוויצרי) או זיכרון (רק לאחרונה הלעטתי אות ב-3 גיגה בייט נוספים) אי לכך הבעיה היא קבצי הרישום של החלונות. קוץ בתחת! לא קשה לנקות אותם ידנית, אבל זה לוקח נצח. אז חיפשתי תכנה שמעשה לי את העבודה. בדקתי שלוש תכנות "חינם". שתיים מצאו 1,700 בעיות והשלישית 11,000 (!) אבל כשניסיתי לתקן... הראשונה הודיעה לי שמצטערים אבל גרסת החינם מתקנת רק בעיות בפונטים (ואין לי כאלו) ואם אתה רוצה, 36 דולר (מחירה של גרסת פרו) יפתרו את הבעיה.
השנייה הודיעה לי מצטערים אנחנו מתקנים רק 100 בעיות ו-36 דולר יפתרו את הבעיה. השלישית היא ממש חינם, רק שכדי לפתור בעיות צריך להירשם כדי לקבל את הקוד. אז נרשמתי ו..שלחו אותי להוריד את הגרסה שכבר יש לי ששוב בקשה קוד. שלחתי דואר לחברה ו... בקיצור אין קוד ואין עונה. אז הלכתי למקור הבלתי נדלה של תכנות חינם SourceForge והורדתי את התכנה הבאה שעשתה את העבודה במהירות. אין דבר שמעצבן אותי יותר מחינם בעירבון מוגבל, או חינם או כסף אבל לא חצי חינם או חינם על תנאי. התכנה עצמה עומדת לרשותכם להורדה בכתובת:
http://www.not2pay.com/Little_Registry_Cleaner_07_30_2009.exe
 

סיכול נוכלים - עדכונים

הקמת קבוצת חשיפה של נוכלי האהבה, מצליחה בגדול. כמובן שלא נוכל לתפוס אותם, אבל חשיפתם וחשיפת הטכניקות העקלקלות שלהם עושות את העבודה (לפעמים קצת יותר מדי טוב). אי לכך, עלה בדעתי לבנות בסיס נתונים של כתובות דואר אלקטרוני של אלו ששולחים לנו מכתבי ההונאה. אני אישית מקבל כ-10 ביום. אני מבקש את עזרתכם, כל מה שעליכם לעשות הוא להעתיק את כתובת הדואר מהמכתב ולשלוח אלי.
אל תעבירו אלי את כל המכתב עצמו, רק את כתובת הדואר האלקטרוני של השולח ותשלחו באמצעות הקישור (בסוף השורות שלי במגזין זה) או לכתובת: scam@amitm.com

כאחרון הטוקבקיסטים השתולים

חבר הפנה אותי לטור שכותב בני ציפר בעיתון הארץ, אני מכיר לא מהיום את הסחורה שהאיש מספק ולא ממש רוצה להיכנס לתוכן הטור הספציפי, אלה לומר כמה מילים על התופעה שנקראת "בני ציפר". הנ"ל הוא פרובוקאטור שאין לו דעות משלו, הוא פשוט בוחן את הלך הרוח וכותב ההפך. הוא לא מעוניין להישמע חכם במיוחד (ספק אם יוכל) הוא לא כותב יפה במיוחד והעברית השגורה במקלדתו גם היא לא משהו חריג. בני ציפר הוא כאחרון הטוקבקיסטים השתולים, וכל תפקידו בחיים הוא לעורר פרובוקציה, ואין ספק כי בזאת הוא טוב. הוא מצליח להרתיח את קוראיו פעם אחר פעם והיות והוא כותב בעיתון דל תפוצה הרי שאין רבים כאלו, אבל אלו שיש נהנים מההלקאה העצמית מחד או מהרגשת השוני וההתנשאות מאידך, אחרי הכל הם צריכים להצדיק את ההגדרה שפרסומאי עיתון הארץ נתנו להם פעם, "האנשים החושבים". נשאלת השאלה: מדוע משלם העיתון משכורת מלאה לטוקבקיסט? מאיפה יש לעיתון עם תפוצה מזערית וקהל יעד כל כך מוגבל כסף לשלם לעיתונאי אמתי?
 

הסטיקר

שמעתי על הסטיקר ברכבת (זה שפונה ל"ג'ובניק" לפנות את מקומו ללוחם) ואחר כך הלכתי וקראת את הטוקבקים. הגעתי למסקנה שאנחנו יורדים במהירות מהפסים כמו קטר בלי מעצורים תקינים. הוויכוח "ג'ובניק" – קרבי" הוא וויכוח עתיק יומין ותמיד היה מטומטם, כי לוחם ללא חת הוא פשוט מתאבד בלי תמיכה של ה"ג'ובניקים". מעבר לכל הללו צרמה לי רמת האינטליגנציה שבלטה מהטוקבקים, ולא נעים לומר, בעיקר מאלו של הלוחמים דווקא, הם מלח הארץ שמסכן את חייהם אבל לא יודעים לחבר משפט בשפת אמם. תמיד חשבתי שלצבא יש מערכת שיבוץ בסגנון "מלכוד 22”. אבל אני מתחיל להטיל ספק בכך, לטובת אותם לוחמים לא ממש הייתי רוצה לראות אנשים מסוימים יושבים ליד מערכת בקרה או עוסקים בניתוח מודיעיני. אבל הבעיה מתחילה בצבא עצמו שכפי ששמעתי מחלק היום תעודות שחרור שונות לחיילים שונים (זהב, כסף וברונזה כמיטב הבנתי). צה"ל יוצר מעמדות בתוך מערכת שאמורה להיות שוויונית, ולכן לא פלא שאלו במערכת שיש להם פרופיל פיזי גבוה אבל פרופיל שכלי נמוך מסוגלים לייצר מדבקה מחורבנת שכזאת.
(ועל היהלום של הטייסים שמעת, עמית?)
 

בנקים, בנקים

בשנות השמונים נהגו יועצי ההשקעות של הבנקים הגדולים להמליץ על מניות הבנק, וכך ניפחו את ערך המניות עד שהבועה התפוצצה, בקול רעש גדול כל כך שהמדינה נאלצה לרכוש את כל הבנקים, ואנשים רבים פשטו את הרגל או איבדו את חסכונותיהם. מדינת ישראל ואזרחיה נשאו בנטל החמדנות. מאז, שמה המדינה עלה תאנה על מבושיה ואישרה לבנקים לייעץ להשקעות רק דרך חברות עצמאיות (שבבעלות הבנקים כמובן) מעין משוכה שלא צריך אפילו לדלג עליה, אלה לעבור אותה מסביב.
שנת 2009. בנק לאומי ויועצי ההשקעות שלו נחקרים על ידי הרשות לניירות ערך על "אי סדרים בייעוץ", ביניהם הפניה להשקעה בקרנות שמשלמות להם עמלות גבוהות יותר ועוד. העניין הוא שהגיע הזמן שמדינת ישראל תפקיע מהבנקים את כל נושא הייעוץ מכיוון שהם כבר הוכיחו לא אחת שהאינטרס שלהם הוא בראש ובראשונה הבנק. אבל משום מה מדינת ישראל מעדיפה כרגיל לחקור אחרי, מאשר למנוע לפני.

כל כך הרבה מילים כתבתי על המשבר הזה, עד שמצאתי מישהו שכתב את הכל בכתבה אחת יפה וחכמה ב-YNET אז במקום להרבות במילים תקראו מה למדנו מהמשבר:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3772711,00.html

גם על Grasse כבר כתבתי ומי שרוצה לראות איך נראית העיר וסביבותיה הרי לכם התמונות שהספקתי להעלות:
http://www.facebook.com/album.php1 
http://www.facebook.com/album.php2 
http://www.facebook.com/album.php3
שווה מבט...
 

לוטו

16 שבועות לא היה זוכה בלוטו במדינת ישראל. בטח שלא, אין מספיק תושבים לכסות את הסטטיסטיקה הבלתי אפשרית. ועכשיו בא חבר הכנסת פינס בדרישה לבטל את הגרלת הלוטו. בכל העולם יש לוטו, הסכומים גם הרבה יותר גבוהים מאשר הסכום שהצטבר ב-16 שבועות. אבל בשום מקום בעולם לא הפך הלוטו לבלתי אפשרי... ולמה דווקא בישראל? כי בישראל לאזרח אין הגנה והלוטו הוא סוג של מס וולונטרי דהיינו האזרח האידיוט משלם למדינת ישראל על הזכות לחלום. אבל מדינת ישראל מעולם לא הסתפקה בזה שמישהו משלם לה וכמו הביטוח הלאומי גם הלוטו הפך למוצר שהאזרח משלם עבורו אבל אין סיכוי שמישהו יקבל תמורה. זה מצחיק כי במדינת ישראל יש גוף שנקרא המועצה להימורים, בגוף הנ"ל יושבים הרבה פונקציונרים אבל ככל הנראה אפילו לא סטטיסטיקאי אחד.
 

פנסיה

קראתי כתבה מאלפת על הפנסיה שלנו. קרן הפנסיה של האזרח אמורה להיות מוגנת מפני כל דבר כולל ובעיקר מעיקולים כתוצאה מחובות. למה? כדי שבגיל 65 או כל גיל שיוכרז כגיל הפנסיה, לא נרעב. אבל מסתבר שבמדינת ישראל זה לא כל כך ברור, ושאכן במקרים רבים ניתן לעקל את קרן הפנסיה. נכון שברוב המקרים כספים שמופקדים בקרן פנסיה של שכירים מוגנים אבל לא תמיד. לעומת זאת, במקרה של עצמאיים המצב גרוע בהרבה. בישראל אין שום הגנה על עצמאיים ובעלי עסקים מקטן ועד גדול, זה אולי חלק מהמנטאליות המקומית לראות בעצמאי, באופן אוטומטי, איש עמיד. העובדה היא שבישראל עצמאי הוא הפקר ואפשר לרמוס את זכויותיו בכל עת ואף אחד לא טורח לעגן את זכויותיו. ואחרי שרמס אותו הבנק בחסות בית המשפט הוא ימצא את עצמו חסר כל, שקוע בחובות עתק, בלי פנסיה ובלי שום זכויות, בדרך כלל גם עם צו עיכוב יציאה והטרדה יומיומית מצד כל הרשויות - ביניהן כמובן הביטוח הלאומי. אין לו שום סיכוי להחזיר את חובותיו, ולפעמים בקושי נשאר לו ממה לחיות. אם הוא עבר את שנות ה-40 לחייו אין לו סיכוי למצוא עבודה, ואם הוא מצליח לגרד פה ושם עבודה פרטית, הרי שהוא יעשה זאת ב"שחור" וברור למה.
העצוב הוא שמדינת ישראל עוד טרם הפנימה שכלכלתה כמו כלכלות של כל מדינות המערב מבוססת דווקא על עסקים קטנים ובינוניים. אבל מי שמכיר ויודע לא יעז להקים עסק במדינת ישראל אלא אם כן הוא אופטימיסט חסר תקנה.
 

ועוד קראתי

לא היה קל, אני מודה, אבל קראתי בדה מרקר לפני החג את כתבתו של אלי יונס מנכ"ל בנק המזרחי וטפחות, מהלל את הבנקים בשפה מסורבלת מלאה במליצות וחירטוטים. בשורה התחתונה הוא בא בטענות לבנק ישראל וטוען, בצדק שהרווחיות של הבנקים בישראל נמוכה מזו שבעולם הרחב. מה שאלי יונס לא אומר, או לפחות לא מודה בו, הוא שהבנקים בישראל בכלל, רווחיים לא בזכות אלה בחסדי בנק ישראל שמאפשר להם לגבות עמלות על ימין ועל שמאל. הרי ההכנסות שלהם לא מגיעות מניהול טוב במיוחד או פעילות בנקאית מבריקה. הבנקים בישראל אפילו לא טורחים להסתכן, כי למה להם להתאמץ. מה שאני באמת לא מבין זה מדוע מישהו בכלל נותן לאלי יונס פתחון פה ומדוע אף אחד לא העביר עריכה על הקטע המנופח שהוא כתב. לא כל מנכ"ל מסוגל לכתוב ואלי יונס ניסה לכתוב פרוזה במסווה של מאמר כלכלי.
 

פרסומות ברשת

אף אחד עד היום לא טרח לנסות ולהסביר לי מדוע אתרי האינטרנט של "הארץ" וה"דה מרקר" מריצים "מנוע" פרסומות כל כך מסורבל שתוקע את כל האתר לעתים קרובות. אף אחד גם לא ישכנע אותי שיש סיבה טובה מדוע אחרי כל כך הרבה שנים Ynet לא מסוגלים להריץ וידאו על כל הדפדפנים בצורה נורמאלית. ועוד פחות ברור לי איך יתכן שהישראלים לא הפנימו שלשוק הדפדפנים יש שחקן רציני שקוראים לו הכרום (גוגל) ויהיה נחמד ולא ממש קשה להתאים את האתרים שלהם גם אליו. יתכן שאנחנו מעצמה טכנולוגים אבל אחת הגישות המעצבנות יותר של הישראלי היא: “נו טוב אז לא נפנה לכל קהל היעד בעולם מה זה בשבילנו עוד כמה מיליוני ביקורים". כשאני עושה סרטון לחברה ישראלית להפצת מוצר באירופה הם מתעקשים לעשות זאת רק באנגלית (ולוותר על השווקים הספרדי, האיטלקי והצרפתי). או שהם מתעקשים לבצע זאת באנגלית אמריקאית, ניב שהבריטים מתעבים. כל זאת, למרות שאם היו עושים זאת באנגלית בריטית הם היו זוכים להערכת שני העמים שכן האמריקאים מעריצים את האנגלית הבריטית. הם רוצים קריין ברקע, אבל גם מוזיקה, מה שדופק לחלוטים את היכולת להבין משהו. והם יבחרו את הקריין עם המבטא המחורבן ביותר רק בגלל שנדמה להם שזה יפה. וכשאני אומר להם "למה לא להכניס טקסטים כתובים או כתוביות" כי אחרי הכל הם מאבדים בלעדיהם 11-17% מהלקוחות הפוטנציאליים (חרשים ולקויי שמיעה) הם מעקמים את האף ומצהירים שהם מוכנים לוותר גם על קהל היעד הזה. הישראלי אוהב לקבל את השירות שלו "כמותי" כמו למשל, סרטון וידאו שיהיה כמה שיותר ארוך. כמות שכמובן הולכת על חשבון האיכות ומבריחה צופים. תאמינו לי, אין דבר יותר מעייף מללמוד מה ישראלי רוצה מהחיים שלך. גם אם הוא קורא לעצמו "מומחה לשיווק".

והשבוע יש סרטים... כרגיל, בקישור:
http://video.videowebgate.com/index.php?pt=feature

תגובה לשורות של עמית