כל אחד מכם שהעסיק אי פעם חברת יחסי ציבור כבר הבין, שעליכם לספק תמורות לעיתונאים המקצועיים כדי להוציא מהם כתבה מחמיאה. לא נתחיל למנות שמות כי הרשימה ארוכה מדי, חלילה לא מפחד מפני הוצאת דיבה (כי ההוכחות לא חסרות).
אבל נכון, יש צדיקים ספורים בסדום. במוקדם או מאוחר כל החידושים באמריקה מגיעים גם אלינו. רק סבלנות נדרשת מאיתנו. חבל רק שהדברים הפחות חיוביים נדמה מגיעים הרבה יותר מהר מאשר השינויים לטובה. ביום שני השבוע פרסמה ועדת המסחר הפדראלית של ארה"ב את הגרסה הסופית להנחיות לגבי פרסומות הלובשות צורה של המלצות ועדויות. מדובר באותן המלצות ועדויות חיוביות לגבי מוצרים ושירותים של מפרסמים, המוצגות על ידי צרכנים, מומחים, סלבריטאים או ארגונים שונים. ההנחיות באות לחשוף את הקשר הקיים בין הממליצים למפרסמים, ואת התמורה שהראשונים מקבלים בעבור המלצותיהם ועדויותיהם.
פרסומות הלובשות צורה של המלצת "צרכן/נית" וניסיונו/ה ה"טיפוסי" (הבדוי) עם מוצר או שירות, נדרשות כעת לציין בצורה ברורה את התוצאות שהצרכנים יכולים לצפות מהשימוש באותו מוצר/שירות. בגרסתן של לפני כשני עשורים, ההנחיות הסתפקו בכך שהמפרסמים יתארו תוצאות יוצאות דופן בעדויות (כמו זו של כתם קשה הסרה שנעלם כלא היה אחר כביסה עם סבון מסוים) כל עוד הם יכללו בפרסומת כְּתַב וִתּוּר שיציין כי "התוצאה אינה טיפוסית". ההנחיות המחודשות ממחישות גם באמצעות דוגמאות מודרניות את הצורך בחשיפת העיקרון הישן של "קשרים חומריים" (תשלום או מוצרים חינם) בין מפרסמים לממליצים - קשרים שהצרכנים מהשורה לא מודעים להם. הדוגמאות מגדירות מה מהווה המלצה כאשר המסר מועבר על ידי בלוגרים או משווקים הפועלים מפה לאוזן. ההנחיות מצינות שכל בלוגר המקבל כסף או תמורה שוות-ערך-כסף כדי לסקר מוצר חייב לחשוף את הקשרים החָמְרִיים שיש לו עם ספק המוצר או השירות. באותה מידה, אם חברה מציינת בפרסומת שלה ממצאים של ארגון מדעי או גוף מחקר המבצע מחקרים ממומנים על ידי החברה, הפרסומת חייבת לחשוף את הקשר. כל המלצה בתשלום (כמו כל פרסומת אחרת) תחשב למַטְעֶה אם תציג טענות שקריות או שמעוותות בדרך כלשהי את האמת. ואל תספרו לי ש-"מ.כוערת" לא משפיעה על הרגלי הצריכה שלכם... אגב, גם לסלבריטאים (אפילו סלבריטאי פרסום כמו הגב. גרינברג) מתייחסות ההנחיות ומדגישות שהן המפרסמים והן הממליצים יהיו אחראים לגִּלּוּיי דַּעַת כוזבים או בלתי מוכחים שיופיעו בהמלצותיהם. על פי המחוקקים, יש לסלבריטאים חובה לחשוף את יחסיהם עם המפרסמים גם כאשר הם ממליצים מחוץ למסגרת הפרסומות המסורתיות, והכוונה לתוכניות אירוח או מדיה חברתית! למרות שהן לא חוקים מחייבים, אותן הנחיות של ועדת המסחר הפדראלית הן פרשנויות אדמיניסטרטיביות שנעשות על מנת לעזור למפרסמים לציית לחוק המסחר. בכל פעולה לאכיפת החוק כנגד השימוש המטעה של המלצות או עדויות, יהיה על הועדה להוכיח כי המואשמים עברו על חוק המסחר.
תופעה בביצת המחשובולוגיה המקומית היא התחושה ששנאת המן חזקה מאהבת מרדכי. רק חפשו. בלי מאמץ גדול תאתרו רבים הששים להמליץ בעד מוצר או שירות כדי לנקום במתחרה שפגע בהם או אכזב אותם; ומוכנים לאשר את אמיתות דבריהם, אף ללא כל תמורה. השוק הקטן, רווי בלוגים, גם מלא קולות להשכיר כרימון (כלימון). רק שיגיע החוק לארץ. בתנאי שיהיה לו שיניים, אנחנו כמהים לו. אולי אפילו מוכנים, כי לא סתם נולד המיתוס שישראל המדינה עם הכי הרבה עורכי דין (2007) ביחס לכלל האוכלוסייה.
אחד שהיה לו חשוב להתגונן זרק פעם את ה-"בבואכם להאשים שימו לב שאצבע אחת המופנית אל הנאשם, אבל שלוש אחרות מופנות אל המאשים". אז הלכתי לחפש באתר של צ'יף ובתעודות ש-על הקירות. כל אשר מצאתי היו מכתבי תודה והמלצה מאת לקוחות מרוצים, שדווקא שילמו לנו...
את פסטיבל היין בראשל"צ היו חוגגים בעבר בחוה"מ סוכות, בסמוך ליקב של כרמל מזרחי. זה היה יוצר פקקי תנועה אגדיים במרכז העיר. השנה מתפרסמים פסטיבלי יין הפרושים על מפת הארץ, כל הדרך מאוגוסט ועד סוף אוקטובר, וטוב שכך. שיוכלו כולם, החל מאנין הטעם האמיתי ועד (סליחה על הביטוי) הפלצן המצוי לעמוד במשימה וכל חמור ירכוש לו חֶמֶר ישראלי אופנתי, במיטב כספו. "שמונת אלפים שנה מגדלת האנושות ענבי יין" -אומר לנו ידידינו היינן, לקוח צ'יף מאז שנות ה-80
(שנקרא לו בשם קוד: דיוניסוס) - "ודווקא הגרמנים היו צריכים לגעת לעינב בתהילה. לא מספיק להם עם הבירה שלהם?"... את הטרוניה אפשר להבין, אביו ממוספר הזרוע הוריש במותו ליהודי הצבעוני הזה, רכוש דל ומטען רגשי עשיר. הזקן גם הותיר אחריו צריף גדוש ציוד מופלא: קַנְקַני חרס, צינורות זכוכית, כלי קיבול ואביקים, ספלי פיירקס בעלי זרבוביות שונות, חביות, משורות, משפכים, כהלית קטנה, פיפטות, קיתונות מאובקים בסלסילות קש מתפוררות... את הכל גרר דיוניסוס למחסן שלו במושב, שם גם התקין מיזוג אוויר. ותקשורת מחשבים, כאשר רק קומץ ישראלים ידע מה זה. החברים שמתבדחים כבר שנים, אמרו פעם שאצלו הרשת כפולה: רשת מחשוב מצד אחד, ומצד שני קורי עכביש המקשרים את המודם לאוסף הכלים של אביו המנוח. אבל, יש עונה בשנה בה נעלמים האבק והעכבישים, הכל נשטף ובוהק, ממתין לתוצרת הכרם. בחוץ נערמים ארגזי בקבוקים ירוקים וחדשים של 750 סמ"ק, שהוזמנו מהמפעל... בפעם האחרונה שביקרנו, עלה מהמחסן של דיוניסוס ריח תסיסה, שנדבק אפילו לניירות המדפסת. "הגרמנים עוקבים כבר שנים אחרי הגנטיקה של ה-ויטיס" (Vitis vinifera ואחיותיה, הגפנים). "הם זיהו גנים שיאפשרו, למשל, לצור יין בטעם אירופי מגפנים אמריקנים". במאה ה-19, הגפנים האירופיים, ובמיוחד הצרפתיים, נפגעו קשות מכנימה ומפטרייה, שני מזיקים שמצאו את דרכם אליהם בספינות שהגיעו מאמריקה. אז בתחילת המאה ה-20 השתמשה תעשיית היין בזנים מוכלאים, עמידים בפני אותם נגעים. אבל, טעם היין נהיה ירוד כל כך, שנאסרה התערובת עם יינות מסורתיים איכותיים. לכורמים ולייננים המודרניים יש סיבות רבות לברר את מורשת הענבים שלהם. המאפיינים המוכרים והנפוצים כבר לא מספיקים כדי להבחין בין זנים שונים, ואפילו המומחים צריכים הרבה יותר מאשר יכולים החושים בלבד לספק. ניתן לברר חלק ניכר מהיסטוריית הצמחים באמצעות בדיקות ביוכימיות ומיפוי ה-DNA. היום גם קיימים כלים מדעים לגילוי עקבות המקור ביבשת אירופה, או אמריקה, או גפנים מוכלאים. אבל כאמור, כלים אלו מגלים "היסטוריה גנטית" הרבה יותר מאשר המיפוי הגנטי. לדיוניסוס שלנו נודע לא מזמן על עבודה משותפת בין מדעני אוניברסיטת מינכן והמכון JKIלגידול של ענבי יין, בה נמצאה הבדל בסמן פיטו-כימי מסוים (בו משתמשים כבר זמן רב) כדי להבדיל בין זני גפנים שנוצרו ממוטציה גנטית כפולה (ולא סתם ממוטציה בודדת). הכרומוזום הנושא את הגן שעבר פעמיים מוטציה, הוא אותו כרומוזום שיתכן גם נושא גן אשם לניחוח הנחות (אמר דיוניסוס) של הזנים הצפון אמריקנים. לחובבי הכימיה, במרכז המחקר הנ"ל נמצא ייצור הפיגמנטים של הגפנים, האנתוסיאנינים אשר -בהתאם לחומציות- נותנות לענבים את צבעם האדום, סגול או כחול. הגפן האירופי האדום Vitis vinifera cultivars יוצר הרכבי פיגמנטיים כגון ה- oenin, בעוד מינים אחרים של Vitis, או זנים מוכלאים, יכולים בנוסף גם לייצר הרכבי פיגמנטים כמו המלווין. בהבדל פעוט זה השתמשו עד כה כדי למיין את היינות בהתאם לזני המקור. ומקור ההבדל יוחס עד כה למוטציה מסוימת שעוברת בתורשה בין הזנים האירופיים. אבל, אם זה היה הסיפור כולו, הרי שתוכניות הכלאה מסוימות היו צפויות לגרום לייצור מלווין גם בזנים אירופיים, דבר שמעולם לא נצפה. במינכן, עמלו החוקרים לגלות אילו שינויים גנטיים יחזירו לזנים האירופיים את היכולת האנזימטית לייצר מלווין, במטרה לדלות פרטים חסרים בהיסטוריה המשפחתית של הגפנים. הם בודדו ויצרו שיבוטים של רצפי DNA מעניינים, ושכתבו חלקים מסוימים בקוד הגנטי באמצעות טכניקת ה-site-directed mutagenesis וקבעו את המבנה התלת מימדי של החלבונים שנוצרו כתוצאה מכך. גילוי המוטציה הכפולה על ידם תוכל אולי להוביל לפיתוח כלי מיון מדויקים יותר ושיטות גידול בעזרת סמנים, יעילות יותר. הם גם רומזים שבידע ניתן גם להשתמש על מנת לאפשר ייצור יין בטעם אירופי ממיני גפנים של העולם החדש, וללא הטעמים העבשים המאפיינים אותן.
דיוניסוס השאיר לנו השבוע דיסק קשיח במעבדה. אחרי כמה שעות גילינו שהדיסק משך, מסיבה לא ברורה, נמלים קטנות שאפילו לא ידענו שיש בבניין. בליבנו החשד שסוכר מהמכולת משתתף בהכנת היין. על מי שינסה לשכנע אותנו אחרת, חובת ההוכחה ולשם כך...שיביא כמה בקבוקים ל"בדיקה"...
קישורים לסופ"ש
● "דו"ח מבקר המדינה לשנת 2009 קובע כי פרטיותם של אזרחי מדינת ישראל מופקרת, וכי אין הגנה מספקת על מאגרי מידע ממשלתיים: מרשם האוכלוסין במשרד הפנים וביטוח לאומי. זאת בעקבות בדיקות שנערכת בתקופה של מאי עד נובמבר 2008".עכשיו, קראו על סכנות המאגר הזהות הביומטרי(ברררררר!)
"תכיר את העמים על פי השפה שלהם", היה אומר השכן שלנו בראשל"צ. "תראה כמה מילים יש לנו לאוכל ולמאכלים, אנחנו עם של פרעסרים (זללנים)". באותה רוח, תראה כמה מילים יש לאנגלים לשוד וגזל... את המילה האחרונה שלמדתי בתחום היא spoliation (שדידה, ביזה), ואמר אותה בהרצאתו איש מחשוב פורנזי שהכרתי באירופה. להלן כמה דברים שהוא הזכיר בהרצאה:
בתחום המשפטי, שיבוש ראיות כולל עבירות בגין עשייה או אי עשייה. אי מסירת ראיות בשל רשלנות, או הסתרת ראיות, שינוי או השמדת ראיות רלוונטיות לתְּבִיעה משׁפּטִית. וזה כמובן פשע הכרוך בעונש בשני מישורים: ראשית, המבצע אותו עשוי לקבל עונש מאסר או קנס. שנית, כאשר הפשע יתגלה, אותן ראיות יתקבלו על ידי בית המשפט תחת אור שלילי, לרעת הצד השודד ולטובת הצד השני בליטיגציה. זאת, כמובן על בסיס ההנחה שכאשר צד אחד משבש ראיות, סביר כי היה לצד זה מודעות עצמית לאשמה או הכרה באשמה, או סיבה אחרת להעלים את הראיות. על כן, מסיקים כי הראיות המקוריות היו מנוגדות למטרת הצד הפוגע בראיות. מקרים נפוצים של השמדת ראיות הם אלו בהם צרכנים טוענים לכך שנפגעו על ידי מוצר פגום אשר מאוחר יותר השליכו או אבדו. במקרה כזה, יש ליצרן או למפיץ הנתבע אפשרות לדחות את התביעה על בסיס שיבוש ראיות. כן, בסוגים שונים של תביעות, פגיעה בראיות יכולה לשנות את מיקוד התביעה מהנושא עצמו אל בעיות גילוי ראיות/מסמכים. שחקני מפתח בתביעות רבות הכוללות חשד לפגיעה בראיות, הם מצעי המידע. וביניהם, קלטות מגנטיות. בחלק גדול מהמקרים, צד שנתבע נבהל ומנסה להשמיד מסמכים מרשיעים. פעמים רבות המחיקה התרחשה פשוט בטעות, או שמצעי המידע כלל לא הכילו חומר מועיל כראיות, וכבר בעת איסוף הקלטות מהמערכת, המסמכים או התמונות פשוט חסרים. לא מעטים המקרים בהם התובעים מחזיקים בעותקים (שהושגו בדרכים שונות) של מסמכים האמורים להימצא בין הראיות... ולא נמצאים. או אז יכולים התובעים לדרוש בדיקה של מצעי הגיבוי של הנתבעים ואם המזל מאיר להם, ימצאו שם עותקי המסמכים המסוימים. אבל, יש לזכור תמיד כי הגיבוי על טייפים רק משקפים את מצב המערכת בנקודת זמן מוגדרת. התובעים יכולים להתווכח על מצב זה ולטעון להשמדה יותר נרחבת במסמכים, כמו במשפט שנערך ב-2005 נגד חברת Morgan Stanley. אחרי שהצהירה החברה שהציגה את כל קלטות הגיבוי שלה, היא המשיכה למצוא עותקים נוספים, דבר אשר באופן ישיר גרם לשינוי בתוצאות המשפט וקבלת מיליארד דולר פיצויים. בדרך כלל, כאשר מוטל על צד במשפט להמציא ראיות, צד זה חייב לשאת בעלויות ההמצאה. אבל קיימים בחו"ל תקדימים למקרה של מידע שנחשב לבלתי נגיש (כמו אצל קלטות מיושנות שאין כוננים לקרוא מהן, או שעברו נזקי אחסון ודורשות עבודת שחזור יקרה). במקרים אלו ראוי לחלק את עלות המצאת המידע באופן חלקי או מלא לצד המבקש. הניסיון מלמד כי, הודות לגובה העלויות, ההחלטה לחלק את העלויות טומנת פוטנציאל מעולה לביטול הבקשה. אבל, בעידן שלנו אפילו שופטים לומדים על טכנולוגיה ובתי משפט מערביים מצאו כי חיפוש אחר ראיות בקלטות מידע לא שווה את המאמץ כאשר טווח החיפוש כולל היקף רחב ו/או פרקי זמן ארוכים, מה שמקפיץ מיד ובהגזמה את עלויות החיפוש. בארה"ב שופט אחד קנה את עולמו ב-2008, כאשר סירב להורות על הקמה מחדש, לצורך חיפוש ראיות, של שרת בית ספרי שיצא מכלל שימוש. למה? למרות שעלות העבודה לא הייתה עוברת ה-$5,000, מערכת החינוך אמורה הייתה לשאת בהוצאה. השופט הורה לתובע להחליף את החיפוש האלקטרוני בתשאול עדים.
לכן חברים, היות ואדם לא ידע את עתו, וארגון לא רואה מה יולד יום, חשוב למצוא דרך יעילה לארכוב ואחזור המידע... לא רק לצורך התאוששות מאסון, גם לצרכי גילוי מסמכים משפטי - בעלויות נמוכות ובזמן אמת. במידע, כמו בחיים: לא מספיק להיות ישר, היושר צריך גם להראות. בקבלת דרישה להציג ראיות חשוב שנוכל להוכיח שדבר לא שובש או הועלם. למומחים פורנזיים יש דרכים - יקרים יותר ויקרים פחות- להוכיח שיבוש. מכיוון שאנו עוסקים בסוגיות מסוג זה כבר שנים רבות ועבר תחת ידינו מגוון כה רחב ומורכב של אסונות מידע, אנו מציעים לכם להיפגש לבדיקה קטנה של שיטת אגירת המידע אשר בחרתם. ואולי, מי יודע, נוכל לשפר את המצב לשביעות רצונכם. פנו אלינו מבלי להתחייב
כמה פעמים ביום אתם משתמשים במנוע החיפוש שלכם? לעדכוני חדשות, תחזית מזג אוויר, לוח רכבות, מספר מיקוד... מה היינו עושים לו לא היה לנו אינטרנט? ומה עושים במקומות בהם פשוט אין אינטרנט? באמת, יש כאלה. ב- Bushenyi, אוגנדה, קיים קו חם טלפוני לשאלות שאת תשובותיהן מחפשים באינטרנט. מה לעשות מול נגע חדש התוקף את גידולי הקפה, כיצד לפתור בעיות תברואה, ועוד... אנשים -ובעיקר חקלאיים- מצלצלים אליו ושואלים. לאותם חקלאים שאין אינטרנט, בד"כ גם אין טלפון, אז הם שואלים באמצעות אחד מ-40 מתנדבים אזוריים המחזיקים בטלפונים ניידים. המתנדב מצלצל אל מרכז המידע של פרויקט Question Box (ללא מטרות רווח) שם יחפשו תשובות, וימסרו אותן כאשר השואל, באמצעות המתנדב, יצלצל שוב מאוחר יותר. המתנדבים בעלי הסלולאריים מקבלים בתמורה שיחות חינמיות. בהודו מציעה חברת Question Box חומרה ייעודית לשירות, קופסה מתכתית שמוצבת במקום ציבורי, עם כפתור קריאה, המקשרת את השואלים ישירות למרכז המאויש. מיסדת המיזם היא תושבת קליפורניה, הגב' רוז שומאן, והביצוע התאפשר גם בסיוע הקרן של ביל ומלינדה גייטס. בהודו קיים השירות כבר שנתיים, באוגנדה זה נכנס באפריל השנה ומנצלת את הפופולאריות ההולכת וגוברת של הטלפון הסלולארי באפריקה, שבשנים האחרונות הגיע לכ-300,000,000 אפריקנים. באזורים הכפריים הטלפון הוא צעד ענק, אבל עבור רוב התושבים האינטרנט עדיין יקר מדי ואיטי מדי. צפוי כי בסופו של דבר הם יכלו להשתמש בשירות ה-Question Box באמצעות הטלפונים הניידים הפרטיים שלהם, או דרך SMS למעשה, ביוני השנה הכניס Google שירות דומה באוגנדה, המאפשר מציאת מידע בנושא חקלאות ובריאות באמצעות אוגנדה, 80% מכוח האדם נמצא בסקטור החקלאי, ומידע עדכני על מחירי התוצרת החקלאית או שיטות זריעה מודרניות, הינו שירות חיוני. זאת, למרות שלפעמים נתקלים המתנדבים בשאלות יוצאות דופן, כמו למשל, על כדורגל אירופי או טריוויה. באוגנדה מתאפיינים החיבורים לרשת, באיטיות אגדית. מרכז המידע עובד לרוב מול מסד נתונים מקומי המכיל מידע רב ותשובות לשאלות שנשאלו בעבר. עדיין, לשאלות רבות אין תשובה, לא במסד המקומי ולא ברשת העולמית. מעניין כמה פעמים ביום היינו משתמשים במנוע החיפוש שלנו אם כדי להפעיל אותו הינו צריכים ללכת כברת דרך עד לקופסת המתכת שבמרכז הכפר...
כתב רמי מכרמיאל: "מה שאתם מנסים להעביר על דיסקים קשיחים אני די מבין. אבל מתישהו התחלתם לכתוב על עננים והכוונה לא בדיוק ברורה. חיפשתי ברשת, זה נראה לי מושג כללי כמו Web 2.0, שגם אותו לא הצלחתי עדיין לתפוס עד הסוף (וגם הפסקתי לנסות). עד כמה אני בבעיה?"
Ray Ozzie, מנהל ארכיטקטורת תוכנה של מיקרוסופט, אמר בראיון לעיתון The Economist: "הענן (cloud computing) יאפשר מדיה בה כל ההתקנים יתאחדו, באמצעות רשת האינטרנט, למערכת אחת". סביר כי זה מבלבל אותך עוד יותר, אבל גם מראה את החזון של הדוגלים במחשוב הענני. הראיון הנפלא של המכונות הוירטואליות מאפשר קיום המידע במבנה הנבחר על ידי בעליו, ללא מגבלה פיזית של מקום מושבו/אחסונו. משם המריא ראיון הענן: קיום המידע בצורה וירטואלית, כאשר מקום מושבו (השקוף לבעלי המידע) ואמצעי ניהולו נרכשים כשירות, או יותר נכון: משולמת עבורם שכירות. המחשוב הענני דוגל בתוכנה כשירות (SaaS) וסומך על האינטרנט שיספק את צרכי המחשוב של המשתמשים. יכול להיות שממש ברגע זה ובלי לדעת, הנך מתנהל בענן, הקרקע הווירטואלי שנוצר על ידי תוכנה ואפליקציות הפועלות מחוץ למחשב השולחני, הנייד, או הטלפון הסלולארי שלך. היישומים יושבים אי שם אבל ניתן לגשת אליכם מכל מקום. ציוד הקצה (המחשב שלנו) הופך בעצם לאמצעי חיבור בלבד. חלקית, הודות להרחבת הפס ולשיפור האיכות של חיבורי האלחוט (wi-fi) הענן הופך אצל רבים לתחום בו מתקיימת רוב הפעילות היומית מול מסך המחשב. סקר מלפני שנה קובע כי כ-69% ממשתמשי האינטרנט (ארה"ב) כבר שמרו מידע ברשת האינטרנט או השתמשו באיזו שהיא אפליקציה של תוכנה מקוונת. מומחים מנבאים עתיד בו כמעט כל נכסינו הדיגיטאליים האישיים (תמונות, סרטים וכו') ותרבותיים יתקיימו ברשת, במארג שרתים עלום. המטרה הנעלה שמאחורי השיטה היא להחזיק את הנכסים הדיגיטאליים וגם את הכלים העסקיים שלנו זמינים בכל עת ונגישים באמצעות כל נקודת גישה לרשת העולמית. השורה התחתונה היא סוג חדש של צריכה תרבותית מסיבית, מְנֻתּקת ובעיקר מידית. העיקרון דוגל בשימת סוף לצמצום ובשבירת הקשר בין המידע למצע הפיזי. השיטה תחסוך ממך דאגות למקום מושבו של המידע שלך ואת השאלות האם יש לך מספיק מקום או בכלל צורך בחיסכון באחסון או בתעבורה. מימד של שפע. המחשבים שלנו הופכים מכלי קיבול לנקודות גישה בלבד. אם עדיין לא נחשפת, הרי לאותו כיוון הולך הפרויקט החדש של גוגל: ה-Google Wave, אשר מאחד דואל, צ'אט, וויקי, מעבדי תמלילים, מפות, וידיאו, תמונות, רשת חברתית וגם יאפשר עבודה בקבוצה.
על השאלה מה יקרה בעת נפילת קווי האינטרנט או "טרקטור חפר את הכבל" עדיין אין למחשוב הענני כל תשובה. ולכן הפסימיסט שבנו אומר שלא לסמוך על מערכות מרוחקות בדיוק כמו שאין לסמוך על מערכות מקומיות. האופטימיסט לעומת זאת אומר שטוב שיש אפשרות לעבוד ולשמור מידע גם מקומי וגם מרוחק.
אפל הקימה מהומה רבתי כאשר נדמה היה לה שהלוגו החדש של חברת Woolworths דומה מדי לשלה. רשת וולוורת'ס המציאה מחדש את הלוגו בכוונה להציג את האות W עם טוויסט של טריות כמו זו המיוחסת לתפוח ירוק. לנו זה דווקא נראה כמו קליפה של תפוח, ולמה שלה ייהנו שתיהן... כמו בסיפור הנדוש על שת"פ מהשתלמויות הניהול, בו אחד צריך כליפה והשני גרעינים (או זה היה מיץ?) של תפוז פלא כדי לרפא אדם אהוב. מסתבר שוולוורת'ס היא רשת סופרמרקטים שיש בהם מחלקות אלקטרוניקה, ואפל חוששת מזה שהיא תדביק את הלוגו התפוחי החדש על כל מחשבים, נגנים ומיני מוצרים שיתחרו עם מוצריה שלה. וגם אם, נניח, הייתה להם כוונה סמויה לחקות את הלוגו המפורסם כדי לגנוב לקוחות, הם לפחות השקיעו בעיצוב מקורי ועיוות הצורה, להבדיל מחברות קטנות אחדות שפועלות בקרבנו. מעצב הלוגו הירוק אמר לעיתון אוסטרלי שאפל יצטרכו מעתה גם לבלוש אחרי כל משווקי הפירות...
לעמית שלום רב, מה שמשחית זה אינו הכיבוש, (כלומר הגבעות והסלעים הם לא הבעיה), אלא השלטון על "עם זר",(או השלטון על שבטי העמזרים) - הוא שמשחית.
בעיית השלטון על "העם הזר" יכולה להיפתר אך ורק ע"י טרנספר! איזה טרנספר? לאן טרנספר? למי טרנספר?- בזאת חלוקים הימין והשמאל. כיצד בעצם ניתן, בשיטה מדעית, להבחין בין ימני לשמאלי?
הצב את האדם הנבדק במרכז מדינת ישראל, (פחות-או-יותר), כאשר פניו מוצפנות לכיוון צפון, עתה, אם הוא דוגל בטרנספר ימינה, (יעני מזרחה) -- הוא ימני, ואם הוא דוגל בטרנספר שמאלה, (התכנסות מערבה) -- הוא שמאלי.
עד כאן לגבי בעלי דעה מגובשת, אך יש גם רבים שמתלבטים: יש ימים שהם נורא רוצים לחיות עם הערבים בשלום, ויש ימים שהם רוצים להכניס להם, ולהפציץ את האם-אמא, (שזאת בעצם הסבתא), שלהם.
ויש גם את הדתיים, שלא הולכים לפי השיטה של החילוניים אלא אצלם השאלה היא בכלל כזאת: שניים אוחזין בטלית, אחד אומר כולה שלי, והשני אומר מקצתה (עד הקו הירוק) שלי, כיצד יחלוקו ?
בברכת חג סוכות שמח דן שגב, מומחה מס' 1 לפתרון הסכסוך באזורנו.
את מיטב הכישרונות האמנותיים העכשוויים לא תמצאו במוזיאונים, לא בתערוכות גדולות ולא בשום מקום נוצץ. תמצאו אותם ברחובות, נאבקים על ארוחה, או שסתם זרוקים ונלחמים את חיי היום יום בשיניהם. ראיתי אומנים יוצאים מהכלל ברחובות, חיים על נדבות. לעומת זאת, ביקרתי בפסטיבלי אומנות וצילום בינלאומיים מרשימים וראיתי בינוניות או וולגריות או סתם פרובוקציה, אבל לא אומנות. זה קורה בגלל שבעידן המודרני כישרון ויכולות אינם רלוונטיים, צריך לדעת למכור, ולמכור זו לא אומנות אלה תכונה מושרשת. כתוצאה מכך פורחים להם "הסוכנים", סרסורים לכל דבר. הם שקובעים את הטעם האמנותי של הציבור, הם ולא הציבור, ולא האמנים עצמם. בלעדיהם לא יצא לאור ספר ולא תתקיים תערוכה. ולמה זה? כי הצד הקונה, הגלריות ומוציאים לאור וכל השאר, עצלנים. בעיקר בימים אלו, שבהם קל למצוא הכל. עצוב, אבל חלומם של רבים "שייגלו אותם" תלוי בכמה כסף יש להם לשלם מראש כדי שיהיה להם סיכוי שיגלו אותם.
אלוהות הרופאים
צרפת ידועה במערכת הבריאות הטובה ביותר בעולם אבל גם בצרפת קורות טעויות רפואיות ואנשים שלא אמורים היו למות, מתים. כל אירוע שכזה מגיע לאמצעי התקשורת באופן טבעי והרופאים נצלבים. האמת היא שלא מפתיע שרופאים רואים את עצמם כאלוהים, הרי אנחנו עצמנו מסרבים להודות שהם רק בני אדם ויכולים לטעות.
החומר האנושי
שבעתי ממריבות עם ימין ועם שמאל אז בואו לטיול נוסף במרסיי. כל יום אני יוצא לרחובות העיר, לצלם. בעיר תמיד יש מה לצלם אבל התמונות הכי טובות הן של החומר האנושי. אז הנה סיור קטן והיכרות עם תושבי העיר, שלא כולם אנושיים, אבל כולם כולם הם מחזות נהדרים:
השחפים הם בעלי הבית האמתיים בעיר-נמל. גדולים, בשרניים ונבזיים במיוחד, הם מתצפתים על הנמל בחיפוש אחר מזון. מהדסים להם ברחובות ללא חשש. בעוד שאת השחפים רואים, את הציקדות בדרך כלל רק שומעים, אבל הן כבר חלק מהפולקלור הפרובנסלי וציקדות מקרמיקה מעטרות בתים רבים בפרובנס (בתוכן בדרך כלל מכניסים שמן או חומר אחר המדיף ריח נעים). קונצרט ציקדות הוא כאב ראש אחד גדול, מי שחי בכפר מתרגל לזה אבל עירוני ששומע היטב (זה כמובן מוציא אותי מהכלל) יכול לצאת מדעתו. הצועניות נמצאות בכל מקום בעיר והמפקדה שלהן נמצאת על המדשאה בכיכר שארל- דה-גול. צוות הפיקוד העליון יושב שם ומחלק הוראות, מקבל סחורה ומפזר את כוחותיו ברחבי האזורים המוצפים בתיירים, ולא פעם מכייס משהו ממישהו כדי לשמור על כושר. באזור הנמל הישן תמיד תמצאו איזה מוזר לבוש תחפושת מסיבית לפעמים גם כשחם באופן מפחיד. נכון שלעתים מדובר במבצעי קידום מכירות, אבל ברוב הפעמים פשוט אין לי הסבר מדוע מישהו יתלבש בתחפושת של תרנגולת ב-35 מעלות חום. (אולי מתוך הזדהות עם התרנגולות, שחום גופן הנורמאלי הוא 42 מעלות צלסיוס... ) המרסיאנים לא אוהבים לעבוד אבל אחרי ארוחה טובה הם באמת זקוקים למנוחה. פעם חשבתי על הישנים ברחוב שמדובר רק בחסרי בית. נכון, יש כאלו אבל לא רק. הם ישנים על הדשא, על המדרכות, ליד המזרקות ו... גם בעמידה, אפילו תלויים על פח אשפה. הקבצנים האמתיים הם מוסלמים והם מתמקמים בסביבות השוק בכל עמוד שלישי. אבל יש יותר מתוחכמים. למשל, הבחור שלבוש כמו ליצן אבל איננו מנסה להצחיק אלה לקבץ נדבות. ויש את אלו, ש-מה לעשות- אי אפשר לומר להם לא, ואילו שלא רוצים לומר להם לא. חסרי בית יש במרסי לא מעט. יש את אלו שמשתדלים לשמור על הניקיון ומכבסים את בגדיהם במזרקה. לא כל כך משנה שבצידה השני של המזרקה יש חסר בית אחר שממלא בקבוק במים לשתייה (אם כי כך או כך המים של המזרקה הנ”ל לא ראויים לשתיה). יש כאלו שמתעניינים באקטואליה. יש כאלו ששומרים על תדמית מכובדת ומנסים לשפר הופעה, ויש כאלו שפשוט נושאים על גבם את כל ביתם. ואפילו יש חסרי בית שיש להם סטנדרטים! ישנם השיכורים כמו זה שרוקד ברחוב כשחיוך תמיד מרוח על פרצופו. ויש גם את השיכור ש-את עבודתו מבצע נאמנה וסביר להניח שמצא את מה שחיפש. או זה שכבר ב-10 בבוקר מריח קלות מאוזו ומתנדנד קשות מהכמות ששתה. יש את כל אותם פרצופים שונים ומשונים, כמו השריף שמרכיבה משקפי קוקה קולה ולא רואה ממטר, אבל חייבים להודות שיש לה פוזה. מאחורי המצלמה לפעמים יוצא לי לתפוס אישה בקלקלתה אחרי שאיתרה חצ'קון מיותר, או זוג מכוער, אבל מאוהב. או האיש הזה שאני משוכנע שראיתי פרצוף בדיוק כמו שלו בקריקטורה מפורסמת. וזאת שמחכה, היא תמיד מחכה שמישהו יבוא או שמשהו יקרה... דבר לא קורה ואיש לא מגיע אף פעם. אי אפשר לסיים בלי נגני הרחוב: הגיטריסט לא מפריע לאיש אבל גם לא כל כך מנגן. לעומתו נגן המסעדות מנגן גם מנגן ורצוי היה שלא ינגן. יש לו קול קטלני ורפרטואר עלוב של שירים רומנטיים בספרדית והוא גרוע במיוחד. לא לשכוח את היפהפיות, כמו אדומת השמלה או הקניינית על עקבים, או המסתורית. יש גם פחות יפות שמזדמנות לצילום במיקום דפוק. אם כבר צרפתיות, אז מילה על החוטיני: תחתוני חוטיני עבור האישה הצרפתית הם כנראה חובה הקשורה לגאווה לאומית. וכשהיא לובשת לבן, לפעמים גם על החוטיני, היא מוותרת. ראו בתמונה, אם כי גם שחור לא ממש פותר את הבעיה. לקינוח, המפטי ודמפטי, צמד שוטרים רוכבים על כביש צר זה ליד זה ומדברים ביניהם. ומאחוריהם ...פקק.
הצהרת אחריות למרות שכל המידע במגזין זה מובא תוך רצון טוב, אין חברת צ'יף אחראית על שגיאות בגין אי הבנה או הַשְׁמָטָה, או בגין השימוש העסקי או האישי שיעשה בו. חברת צ'יף אינה אחראית לדבריהם של כותבים-אורחים במגזין
