מעצמת יסודות נדירים

היסודות נדירים בטבע או Rare earth elements משחקים היום תפקיד חיוני ברכיבים טכנולוגיים, כולל מכשירי אלקטרו-אופטיקה, מגנטיים, מוליכי על, מסכי טלוויזיה ועוד. עד לפני כ-40-50 שנה כריית אותם היסודות נעשתה בעיקר בחצי הכדור הדרומי (ברזיל, הודו, אפריקה). לאחר מכן, ועד לשנות השמונים הייתה ארה"ב המקור העיקרי ליסודות נדירים, עם אתר הכרייה הגדול במדבר Mojave. הטכנולוגיה להפרדת היסודות הנדירים בכלל נולדה בארה"ב, במחקר משותף בין GM וחיל האוויר, שהניב תגלית: מגנטיים מ-נֵאוֹדִימְיוּם, ברזל ו-בור (שכבר 20 שנה מחפשים המדענים תחליף להם, ועדיין לא מצאו). החברה שיצרה אותם נרכשה בתחילת האלף הנוכחי ע"י חברה סינית, שהעבירה לסין את כל הציוד הנדרש לייצור.
היום נחצבים היסודות במספר מדינות (אוסטרליה, ארה"ב) אך בעיקר סין (ספקית של 95% מהצריכה העולמית). יפן, שעסקה גם היא בתחום, הפסיקה להפיק יסודות נדירים בשל הצריכה הגדולה בחשמל שאותם תהליכים דורשים. בסין קיימים גם היום מקורות בלתי חוקיים רבים הפועלים ללא כל התחשבות בזיהום הסביבה.
החומר שנחצב בטבע בד"כ נמעך ונטחן בארץ המקור עד לקבלת רכז, העובר תהליך מתוחכם ליצירת תחמוצות. למרות ש-42% מן הרזרבה העולמית של יסודות נדירים נמצאת מחוץ לסין, רק בסין הופכים היום את אותן התחמוצות, למתכות. למעשה שם נעשים כבר כל התהליכים: יצירת המתכות, התכה/סגסג, יציקת רצועות, יצירת אבקה מגנטית ולבסוף יצירת המגנטיים.
בעשור האחרון הרחיבה סין את שוק המתכות הנדירות במעל 300% ומסוגלת לעבד עד 125,000 טון חומר גלם בשנה. התחזיות אומדות את הדרישה עולמית לקראת 2014 ב-כ-200,000 טון בשנה, אך מומחים בתחום חושדים כי זאת  תהיה גם הצריכה הסינית הפנימית לקראת אותה שנה. באופן טבעי, הגדלת התצרוכת הפנים ארצית (לשם מודרניזציה צבאית ולשם בניית פנלים לקליטת אנרגיית השמש), מצמצמת את היצוא הסיני לעולם וכבר השנה הייצוא של מתכות נדירות ירד ב-25% בהשוואה לרבעון הראשון של 2008. סין הקציבה השנה רק 38,000 טון מתכות נדירות ליצוא, כאשר הדרישה השנתית של יפן לבדה צפויה ל-40,000 טון. השליטה על הפקת יסודות נדירים הולכת והופכת לנשק כלכלי לא מבוטל. מצאי היסודות במדינה מהווה יתרון עבור הסינים, כדי למשוך אליהם יותר ויותר תהליכי ייצור לצורך מתן תעסוקה לתושבים. מאידך, המעבר השאיר מובטלים רבים במערב (כ-900 מקומות עבודה בארה"ב).
מסתבר שמה שלא ברור עדיין לארצות המערב הוא שסין הולכת והופכת למונופול של חומרים חיוניים בעבור תעשיית האנרגיה הירוקה, טכנולוגית סינון מים, צרכים ביטחוניים ומוצרי צריכה. וזה מפחיד הרבה יותר מן ההצעה הסינית למצוא מטבע בינלאומי אחר שיחליף את הדולר... למשל, המגנטים הקבועים אשר בדיסקים הקשיחים מגיעים מסין, לא משנה היכן יצרו את הדיסק עצמו. למרות שהם משמשים גם לייצור טורבינות רוח ומכוניות היברידיות, השימוש העיקרי מבחינת נפח של אותם מגנטיים קבועים הוא היום בדיסקים הקשיחים. הוכח שכאשר לאותם מגנטיים  מ--נֵאוֹדִימְיוּם, ברזל ו-בור מוסיפים יסוד נדיר נוסף, מושג שיפור כלשהו בתכונות המגנט. תוספת דיספרוסיום, למשל, מקנה למגנט טווח טמפרטורות שונות רחב יותר ומשפר את ביצועי המגנט הקבוע באפליקציות מסוימות שנועדו לטמפרטורות גבוהות. תוספת כמויות קטנות של גרמניום, מאידך, מקנה תכונות לשימוש במקררים ומזגנים, והשימוש הולך ומתרחב כבר היום במוצרי צריכה מתוצרת אירופה ויפן.
במקום השני בתצרוכת היסודות הנדירים נמצאות כרגע הטכנולוגיות הצבאיות, שם הם חיוניים במערכות הכוונה ובקרה, פצצות חכמות וטילי פטריות. בנוסף, פותחה טכנולוגיה לשימוש אישי בסינון מים (במיוחד לחיילים באזורים מדבריים) המסוגלת להסיר את הארסן ומזהמים נוספים (חיידקים, נגיפים, גז חרדל, גז סרין,  גז עצבים (VX) וחומרי הדברה (phosphamidon ו- monocrotophos)
במכוניות ההיברידיות קיימים שני מרכיבים הקשורים ליסודות הנדירים: מצברים היברידיים עם ניקל המשתמשים במתכת של lanthanum, והמגנטים הקבועים המכילים נאודימיום. טכנולוגיה מבוססת ליתיום אמורה להחליף את הלנתנום בכלי רכב ההיברידיים, אבל הפיתוח המלא שלה יכול אולי להסתיים רק בעוד 5 עד 15 שנה. ובכל זאת, המכוניות ההיברידיות יצטרכו ממילא להמשיך ולהשתמש במגנטים הקבועים במנועים ובמחוללים.
שימוש נוסף של היסודות הנדירים הוא סוגים מסוימים של נורות חסכוניות בחשמל, כמו פלואורסצנטים קומפקטים המשתמשים באירופיום, טרביום ו-יטריום ללא אפשרות החלפה ביסודות נפוצים יותר. אותן נורות יוצרות 70% פחות חום וצורכות 70% פחות חשמל מאשר המנורות הרגילות באותה עוצמה.
 

תגלית מקרית

בהגעתו בבוקר לעבודה, חיוך שובבי ריקד על שפתיו של ב.
"מה אתה כל כך מבסוט, אחרי שנשארת כאן עד השעות הקטנות"?...
קשה להסביר לעובדי אדמיניסטרציה את הסיפוק האדיר שבפיצוח מקרה של שחזור נתונים, אז ב. לא טרח. כאשר דרשנו בעקשנות הסברים, זה מה שהסתבר:
אותו דיסק הגיע אלינו "מעולף", כמעט ללא סיכוי, עם נזק פיזי קשה שהוביל גם לנזק לוגי. מנמ"ר ארגון הלקוח הבין מיד כי אין לפתח ציפיות גדולות לגבי שחזור המידע האגור בו. ולכן, אמר כי יראה את העבודה כמוצלחת אם רק נשחזר עבורו קובץ אחד מסוים וחשוב ביותר.
ב. אומר במבטא אוקראיני שמחמיר כשהוא עייף: "מחט בערימת שחט אפשר אולי למצוא יותר בקלות"... מאשר קובץ עלום שם, בעל נפח לא ידוע, ששונה במועד לא זכור, ואבד תחת שרשרת שגיאות ותקלה פיזית לא סימפאטית בכלל.
אבל ב., אביר מודרני שנולד להילחם, תר בסבלנות אחר סימנים קלושים, סרק באדיקות כל שארית מידע שנשאר בדיסק בין השריטות המכוערות שחרטו הראשים בקריסתם. דו שיח חרישי התנהל בינו לבין הביטים. את סימני המאבק ראינו בבוקר בכיור -שכמעט נסתם מרוב בוץ של קפה שחור.
לו ידע ב. שהקובץ היה אכן קיים בזמן כלשהו באותו דיסק קשיח, הייתה זו עבודה פורנזית קלאסית. ואכן הוא פעל Secundum artem, בהתאם לנוהלי העבודה  הפורנזיים.
זה מדהים, אבל מסתבר שלפעמים, כשחושבים כמו כלב, מתחילים למצוא עצמות קבורות. וכאשר חושבים כמו חוקר פורנזי, מתחילים גם למצוא ראיות מרשיעות...
ב. סיפר לנו את הסאגה הלילית שלו בלא מעט דרמאתיות. (מה לא עושה גיק כדי למשוך תשומת לב!).
כרגיל, הפרטים המזהים מצונזרים. נוכל רק לספר שמישהו ניסה לחבל במרכז המידע של חברת שירותים בינלאומית. שה"מישהו" הזה עומד לקבל בימים הקרובים מכתב לא נחמד ממשרד עורכי דין, וכי המקרה שכנע את המנמ"ר להתחיל להשתמש ב-BOS לצורך ניטור מחיקות קבצים ושאר פעילויות חריגות...
(ראו We are not obsessed  וגם שימושים אזוטריים ב-BOS).
 

קישורים

● המשך לכתבה על אופטימזציה של דיסקים קשיחים תחת לינוקס

● הקהילה נרתמת ליצור מחשב על בחיפוש אחר תרופה נגד שפעת החזירים

● הצלחה למדענים צעירים מישראל בתחרות אינטל ברינו.

● אחת מ"תת תרבויות הטכנולוגיה" עוסקת ביצירת גרפים להדפסה, אותם ניתן אחר כך לגזור לבניית דגמים או חיקויים. עוד חודשיים פלוס מינוס יתמלא לרבים מאיתנו הבית בילדים משועממים, וזה יהיה הרגע לשלוף נייר, מספריים וקישורים כגון http://paperkraft.blogspot.com. בתמורה נקבל קצת שקט, איי-פונים מנייר ושאר דגמים להראות לסבתא.
 

SAFD

מעט כונני זיכרון במצב מוצק מסוגלים היום גם לאחסן נפחי מידע גדולים וגם לתפקד בתנאי טמפרטורה גבוהה. אבל אלו הדרישות בסביבות תעשייתיות מסוימות, ולשוק הזה פנה Apacer עם המוצר שהשיקה השבוע: כונן פלאש בממשק SATA (ובמקרה זה SAFD - Serial ATA Flash Drive)
הדגם החדש נקרא SAFD 254, כולל זיכרון NAND SLC, מסוגל לקרוא/כתוב במהירות של עד 150/130מגה בייט לשנייה. מגיע עם טכנולוגיה המפזרת את הכתיבות לרוחב הסקטורים כדי למנוע שחיקה בלתי אחידה ולהאריך את חיי המוצר.
כמו בדיסקים הקשיחים, גם כאן קיימת טכנולוגיית S.M.A.R.T מובנית, לניטור עצמי, ניתוח ודיווח דרך ממשק משתמש לצרכי מניעת בעיות פתאומיות.
עוד "רשת ביטחון" יש ל-SAFD, והיא טכנולוגיית InvisiTasking, תוכנה הרצה כל הזמן ברקע כדי לאתר שגיאות.
מי שאכן זקוק למהירות הקריאה/כתיבה יכול למצוא כאן את מבוקשו. אבל, אם החלטתם להקדים את זמנכם ולהשתמש במוצרים מסוג זה גם לעבודה עם מידע של מסדי נתונם או מידע ארגוני אחר, (או משתמשי הקצה שלכם הם אנשים ביוניים שעובדים במהירות על אנושית) עשו לעצמכם טובה: גיבוי עם דיסק קשיח מסתובב ישן וטוב, איטי יותר (מי צריך מהירות בגיבוי?) מוכר יותר וזול יותר.
 

השורות של עמית

על אומנות ופלצנים

את בת שבע אתם לא מכירים, אני דווקא כן. אבל יתכן ואתם מכירים אנשים דומים לה. האמת היא שהיא אישה חכמה, יפה ומשכילה, אבל מה? פלצנית. השבוע יצרה איתי בת שבע קשר והודיעה לי בשמחה ובששון שהיא נוסעת לביאנלה בוונציה. “תנחומי", אמרתי לה. מניסיון חד פעמי וגם הוא לא באשמתי (אשמתי שאני לא יודע לומר לא) ביקרתי בביאנלה הזו בעבר. נשבע לכם בכל היקר לי שאירוע משעמם יותר מזה לא ראיתי, והיצירות המוצגות בו, לא שוות אפילו עוד משפט.
“אתה לא מבין באומנות" הטיחה בי בת שבע. היות וכבר שמעתי את המשפט הזה בעבר -ותמיד מאלו שלא יצרו דבר בחייהם- שאלתי אותה איך יתכן שאנוכי, ארכיטקט, צלם, גרפיקאי ומעצב, לא מבין באומנות? בכלל כל הקטע של "מבין באומנות" מוזר לי. הרי אף אומן, בין אם התכוון ליצור את היצירה ובין אם לאו, לא משאיר אחריו "מדריך למשתמש". שלא לדבר על כך שאומן הוא אינדיבידואל ויוצר מה שמתחשק לו והצופה שהוא גם כן אינדיבידואל רואה ביצירה מה שבא לו. איך זה שתמיד יש כאלו ש"מנתחים". גם הם כמובן לא יצרו דבר בחייהם.
אבל נחזור לבת שבע, שבשלב זה כבר מבינה שהיא נפלה לפה הגדול שלי אבל בכל אופן מנסה לאגף אותי מתחום שנדמה לה שהוא מוכר לה יותר: ספרות.
כמו אצל כל פלצן מצוי גם אצל בת שבע הספר שליווה אותה כל נעוריה היה כמובן... של טולסטוי. וכאן היא מתחילה להפליג בשבחי העושר של השפה. ואלמלא עצרתי אותה והזכרתי לה שטולסטוי לא כתב כלום בעברית שהיא איננה בשום פנים ואופן, שלא באשמתה, שפה עשירה, כך שאת הקרדיט אמור לקבל המתרגם ולא והסופר.
בשלב זה כבר התחלתי להתנמנם שכן בת שבע גמגמה קשות (תתפלאו אפשר גם לגמגם בסקייפ). אי לכך החלטתי לזרוק את שורת המחץ שלי: “מי שלא יצר בחייו לא מבין באומנות, ומי שיצר מבין אך ורק באומנות שלו עצמו, כל השאר בולשיט".
האמת היא שאני לא תמיד אכזרי, אבל נמאס לי מכל הפלצנים שבאים להצדיק את העובדה שאומנות כבר לא חייבת להיות אסתטית. או שלא מסוגלים לקום ולומר הספר הזה לא קריא, למרות השם המתנוסס עליו.
 

בנק ופיקוח

כתבה שפורסמה במהדורה המודפסת של ידיעות מספרת מדוע מבקש בנק ישראל להעיף מתפקידו את דני דנקנר. הסיבות, בשתיים שלוש מילים, הם שמר דנקנר הוא יו"ר דפוק ומעבר לעובדה שגרם לבנק נזקים אדירים, הרי שאלמלא התערב המפקח על הבנקים הבנק היה קורס כבר מזמן.
העניין הוא שגברת אריסון מגינה על הישבן היוקרתי של יו"ר הדירקטוריון שלה באדיקות ואפילו רצה לבכות למבקר המדינה. שרי אריסון ירשה כנראה מאביה טד אריסון הרבה כסף, אבל אפילו לא טיפת שכל. היא אמנם, כגוף יחיד, מחזיקה בהרבה מניות בבנק (26%) אבל את שארית 74% מחזיק הציבור. למפקח על הבנקים יש לא רק אחריות כלפי הציבור, אם הבנק ייפול הגברת אריסון תספוג נזק כספי כבד אבל זה לא יהרוג אותה. המדינה לעומת זאת, תאלץ לא רק לתפוס את הבנק בנפילה חופשית (ובנק זה עסק כבד) אלה גם לגרד הרבה בעלי מניות מכבישי ומדרכות הערים.
אגב, סתם מעניין מה היה קורא אם אנוכי, כבודי ואני היינו מגיעים באופן אישי למשרדו של מר לינדנשטראוס להגיש תלונה על מישהו. אני חושש שבלי כיס עמוק כמו לגברת אריסון אנשי הביטחון היו מקבלים אותנו ולא מר לינדנשטראוס.
 

זו שפה?

התנחלות במדינה זרה מחייב התמודדות עם תרבות זרה, אבל עוד יותר חשוב: עם שפה זרה. הצרפתית היא לא סתם שפה, היא קוץ בתחת אמיתי! הוסיפו לזאת את העובדה שאני חרש כמו אבן והרי לכם בעיה אמתית. אבל זה לא רק אני, זה גם הצרפתים שמאוד לא סובלניים. מחד הם לא יעשו מאמץ קלוש שבקלושים כדי להבין צרפתית עילגת, שהיא נחלתו של כל טירון, ומאידך -ברובם המכריע- לא מבינים מילה באנגלית, למרות שזו השפה השנייה שמלמדים בבתי הספר בצרפת.
השפה הצרפתית כוללת את כל ה"עזים" של העברית, דהיינו הטיית פעלים מורכבת בתוספת הברוך של מין לכל אובייקט, בלי יוצא מהכלל. מספר מילות הייחוס בצרפתית הוא אסטרונומי והכללים נראים די מעורפלים. אבל כאן זה מתחיל להסתבך עוד יותר, כי גם מילות הייחוס מתייחסות לזכר ולנקבה, ולזכר רבים ולנקבה רבים, ועוד כהנה וכהנה, כזה לא נשמע טוב. אותיות הניקוד בצרפתית שונות לחלוטין מאלו של האנגלית, מה שתואם את הקונספציה הצרפתית "אם אפשר להיות שונה אז יאללה". אבל הצרפתים לא מסתפקים בכך חס לחלילה, אותיות שונות מלוות בדגשים שעצם קיומם מחייב קריאתם אחרת מהמקובל וכמובן צירופים שונים של אותיות ניקוד יוצרים קומבינציות בלתי ניתנות להגיה לכל מי שאיננו צרפתי, בלי להשאיר שתיים שלוש שיניים וחצי לשון מאחור שלא לדבר על שרירי שפה העליונה תפוסים בעליל. הבעיה היא שלעתים קרובות למדי לא ניתן להבדיל ביניהן באוזן בלתי מזוינת, ולא מדובר בצירופים חריגים אלה בצירופים נפוצים ומקובלים למדי.
הצרפתית היא בעיקרה שפת כתיבה ולא שפת דיבור. עצם העובדה שלא מבטאים את האותיות הסופיות אלא אם כן מופיעה האות E בסוף המילה, יוצרת מצב שמספר לא קטן של מילים נשמעות בדיוק אותו דבר אבל נכתבות שונה לחלוטין ומשמעותן שונה. תאמינו לי העסק פתוח לאי הבנות מאוד לא נעימות.
הצרפתים מתעקשים ששפתם מקורה בלטינית ואכן כך, אבל גם האיטלקית והספרדית מקורן בלטינית ולא התעללות בך בצורה כל כך אכזרית. לפעמים אני חושב שהשפה הצרפתית נועדה למנוע באופן פסיבי מזרים להיכנס למדינה.
כעם שחי על העבר והמסורת לא מפסיקים הצרפתים להזכיר את העובדה ששפתם אמורה הייתה להיות השפה הבינלאומית ואפילו שימשה בעבר כשפה הדיפלומטית הרשמית. מה שהצרפתים מסרבים להפנים הוא את המילה "בעבר”.
השוני שבשפה ואותיות המודגשות יצרו סיטואציה שמחייבת מקלדות מחשבים בקומבינציה שונה מאלו שבשפה האנגלית מהתוצאה ביזארית לחלוטין כך למשל הנקודה (כן זו שמופיעה בסוף כל משפט היא אות משנה על מקש, האות M נזרקה הצידה לקצה המקלדת, האותיות Q ו- A החליפו מקומות וכנ"ל ה- Z וה-W אבל הגרוע מכל הוא שכל המספרים מחייבים הקשת משנה. בקיצור למרות שמחירם של מחשבים בצרפת זול יחסית הרי שלקח לי הרבה זמן להחליט לרכוש אחד.
אבל אני לומד ולא פעם אני מנסה לנהל שיחה בצרפתית, וזה נראה כך: אני בונה את המשפט מגלגל כל מילה היטב במוחי איך היא מבוטאת, מנסה לייצר משפט פשוט קצר ולעניין, וכשסוף סוף אני מוכן, על מצחי מבצבצים אגלי זיעה, ואני זורק את המשפט עליו עבדתי כל כך קשה לכיוון בן שיחי הצרפתי רק כדי לקבל בתגובה: “אה ?”
מרגע זה והלאה יש שתי אופציות או אנגלית או כל אחד לדרכו, הביטחון העצמי שלי לא יעמוד בהרכבת משפט נוסף ובטח לא בעוד "אה?”
הצרפתים עושים כל כך הרבה שימוש בשפתיים עקב ההברות המוזרות שמי שישים טוב לב יגלה שלנשים הצרפתיות שפה עליונה משורבבת משהו, כלפי מעלה. אבל הצרפתים עושים גם שימוש רב בידיים ובהבעות פנים שלא משתמעות לשתי פנים וכך לא פעם אני מנצל את הפנטומימה להבנת הנקרא. בין אוסף תנועות הידיים שהצרפתי כל כך מתמחה בהן קיימת התנועה בה כף יד אחת חובטת קלות על פרק היד השנייה תנועה שמזכירה מאוד את התנועה המזרחית המפורסמת. בפעם הראשונה שנתקלתי בה חשבתי שאולי גרמתי לבן שיחי לעגמת נפש כלשהי ולכן הוא מחזיר לי בתנועה מגונה, אבל אחרי שראיתי שגם נשים משתמשות באותה תנועה ממש בשיחת רעים נינוחה נאלצתי לברר למה הצרפתים הכל כך מנומסים עושים תנועות מזרחיות מגונות אחד לשני. מסתבר שמשמעות התנועה היא "לחתוך" משהו כמו "אני צריך ללכת", או ,"הייתי צריך ללכת".
כמו שבטח הבנתם אני אוכל הרבה קש עם השפה, ואם תוסיפו לזה את העובדה שבמרסיי בה אני חי הניב המקומי מעוות גם את השפה המעוותת הזו, הרי שאני בצרות צרורות.
 

יש לי לקוח...

יש לי לקוח מסוים, אחד מאלו שמאמינים שבגלל שהאינטרנט היא מדיה כמעט בלתי מוגבלת, צריך לכתוב הרבה. לא עוזרים הוויכוחים, אני רק מתעצבן מזה. אני בונה אתר אינטרנט מכוער וגרוע ביודעין ואין דבר שאני יכול לעשות כנגד זה. גרוע מכל האתר הזה מיועד לחברה שמתמחה ב...קבורה. האיש משוכנע שהלקוחות שלו, שזה עתה איבדו מישהו יקר להם, יעצרו לשעה שעתיים כדי לקרוא את הגיגיו. מה אגיד לכם, יש ימים שעצם הרעיון של לעבוד מול בני אדם מעורר בי חלחלה. אם לא ציינתי זאת עד עכשיו, אז הוא צרפתי למהדרין.
 

סרטים כרגיל

כל מילה מיותרת, ראו:  http://video.videowebgate.com/index.php?pt=feature

תגובה לשורות של עמית

שומרי סף לדעת הקהל

הדודה השנואה
היה לכם פעם קרוב משפחה דוחה? בעל ריח מוזר, בעל מראה מפחיד, הרגלים מגונים, נישוק רטוב, נימוס לקוי, עור דביק, חיבוק חונק? מה הרגשתם כילדים כאשר נכפה עליכם קרבה יתרה לנ"ל? אולי יום אחד, לאחר שגדלתם, הבנתם שהוא/היא בכלל בחור/ה רגיל/ה, סתם אדם, אפילו חביב. אבל את הרושם הראשוני רבים מאיתנו סוחבים כל החיים, נזהרים מאותם ברנשים תמימים כמו מנחש ארסי. כך גם בעולם העסקים, על כל תחומיו.

למהמרים בלבד
התקשורת היא עולם קשה. קשה להחדיר תוכן שיווקי חיובי לחדשות, אפילו באתרים "זניחים", כפי שכתב השבוע בעל אמצעי-תקשורת זניח כשלעצמו. לשם כך נולד העיסוק ביחסי ציבור, שהעוסקים בו ניחנו בסבלנות אינסופית, כושר קבלת דחייה טיטאני ופעמים רבות אף יכולת זחילה על הגחון וריור שאלופת אלופות החשופיות הייתה מקנאה בהם.
להעסיק יחצ"ני צמרת עדיין לא מבטיח חדירה טובה בתקשורת, גם לא תדמית ציבורית טובה לארגון או לפחות שידברו עליך. העסקת עובד או יועץ יחסי ציבור, כהימור בקזינו: ניתן לקבוע איזה סכום להמר אך מעולם לא נוכל מראש לדעת את דרגת ההצלחה של אותה השקעה.

לטוב ולרע
הרשו לי לחלוק על הסברה ש"גם חדשות רעות הן חדשות" שעוזרות לגוף או לסלבריטאי להישאר על מפת התודעה של הציבור. חדשות רעות, ודעות רעות על מישהו/משהו, גם אם מתפרסמות בכותרות, וגם ב- Ed Op, או שנלחשות מפה לאוזן בסמטאות השכונה, הן משקולות על צווארו של האובייקט, הן אם אמת והן אם השמצה.
למרבה הפלא, לא כך עם דעות טובות. המידע החיובי, המחמיא, תמיד בחזקת חשוד ובמעמד בלתי יציב, ניתן להפילו בהינף חשד. והגרוע מכל: חדשות טובות הן לא סקופ, אלא אם מעוררות אצל מישהו אחר רגש שלילי (ראה ערך קנאה לסטארט-אפים שנמכרים במיליארדים).
אז מה נשאר? רק לקוות לאירוע בסגנון "ילד נשך כלב"... כאשר הצד שלך הוא זה של הטובים.

שומרי הסף
לאחר שבמשך עשור העסקנו לפרקים יחצ"נים במקצועם, נפל בצליל צלול האסימון: צודקים כל יחצ"ננו באמרם כי הצלחת יחסי הציבור ביד המקרית של כוח עליון, השותל קפריזות, מצבי רוח, התחשבנויות עתיקות, גאוותנות ושאר תוצרים של רגשי נחיתות בלב העורכים, העיתונאים, בעלי תור, בעלי יכולת לדחוף אות תחת אפם של קוראים, אפילו בעיתונים העלובים ביותר - ואין זה אומר כלל שיש עיתונים עלובים... נודה שהיצירה מקבלת את צביון היוצר. ללא קשר במימדי התקציב או רוחב ההפצה, כאשר היוצר ידוע בלקקנות, חשוד במגמתיות, בחוסר פרגון, בצרות אופקים, מעורר רחמים... כך גם יצירתו, באסוציאציה.
אנו תקווה שבעיניכם לא נפלנו בקטגוריה זו. עובדה, המשכתם לקרוא ואף משכתם חברים למגזין לאורך שנות קיומו.

איש לא מושלם.
לפני מספר חודשים פרסמנו כאן הזהרה שגרתית לגבי מוצר חדש. מפיץ המוצר טען שאותה הזהרה לא במקום ודרש להסירה. הצענו לו במה, שיסביר בעצמו. זה לא התאים לו.
יצאנו רשעים?... אכן, איש אינו מושלם.
 

פ.ג.