קישורים

● ככל שהכלכלה העולמית מתכווצת, היקום הדיגיטאלי מתרחב. זו לא תיאוריה פיזיקאלית חדשה, אלה כותרת תחתיה פורסם לאחרונה חקר חברת IDC שמומן על ידי EMC. (כנסו לקישור וקחו לכם את הזמן להקשיב!).
החקר מצא שבמהלך שנת 2008 יצרה האנושות יותר מידע דיגיטאלי מאשר בכל שנה אחרת בהיסטוריה. למעשה, עברנו בהרבה את הגידול הצפוי של 3% שנתי ואם נמשיך בקצב הנוכחי, נגיע לשנת 2012 עם פי 5 מהמידע שקיים היום!. מסתבר שהמשבר הכלכלי עצר אולי את ההתפתחות הטכנולוגית, אבל בשום אופן לא את התפוצצות המידע.

● לפני זמן מה טען בלוגר שאחד המדדים לזקנה הוא כאשר אינך יודע כיצד לבטא את השם "Wii". לא מעטים אצו לברר את הפונטיקה של המילה, בעוד אחרים רצו לרכוש את המשחק. אבל לא משנה כמה הוא מודרני או אופנתי, משחק שמשחקים אותו מתקליטור, מצע מתכלה, סופו שמתישהו יתקלקל. כלומר, מומלץ ורצוי להעביר את התוכנה למצע אמין ועמיד יותר, כמה שיותר מהר. אבל היות והמשחק "גניב", זו לא פעולה פשוטה. הגיבוי אל מצע אחר מעט מורכב, אך מי שמעוניין יכול לקרוא הנחיות על פי סדר הפעולות בקישור זה.

● חג המים? בעשור זה, חסכו מים!
גם אם יש לכם כמה עציצים וגם אם גינת ענק בקיסריה, שימו לב להנחיות משרד החקלאות ובחרו צמחיה חסכונית לאקלימים צחיחים

● מגזין פורבס דירג בפעם הרביעית את עשר המדינות הטובות ביותר לעסקים, על פי קריטריונים כגון: חדשנות, שחיתות, טכנולוגיה, הגנה למשקיע, זכויות קניין, חופש מטבע, חופש מסחר, חופש אישי, מעמסת מס, ביצועי שוק ובירוקרטיה של הרשויות. לא, אנחנו לא שם. המנצחת מבין 127 מדינות שנבדקו הייתה דנמרק, ואחריה ארה"ב, קנדה, סינגפור, ניו זילנד, בריטניה, שוודיה, אוסטרליה, הונג קונג ונורווגיה.
יש לנו עוד כברת דרך...
 

על מחירי הדיסקים הקשיחים

מתחילת השנה ועד היום, בפחות מחצי שנה ירדו מחירי הדיסקים בצורה קיצונית. אם בתחילת השנה עלה הדיסק הזול ביותר 0.13$ (₪0.49) לגיגה-בייט, הרי שכיום מחירו של אותו הדיסק עומד על 0.1005$ (₪0.40) לגיגה-בייט.
כלומר, במידה והתאפקנו ולא רכשנו דיסק קשיח לפני חמישה חודשים, חסכנו בפועל קרוב ל 30% מהמחיר כיום.
מכיוון ושער הדולר לסוף דצמבר 2008 (3.911 ₪ לדולר בשער היציג) דומה מאד לשערו כיום (3.992), יוצא שירידת המחירים באה לידי ביטוי משמעותי גם בשקלים.
ירידת המחירים הדולארית מהווה ירידה ממוצעת של קרוב ל 6% לחודש. באופן לא מפתיע, ערך ירידה זה מוכיח שוב את חוק מור.
הצד השלילי של העניין הוא שמכיוון ומחירי הדיסקים יורדים, גם האיכויות ומשך חיי הדיסק יורד, ועל פי אותו חוק מור -מהצד השלילי שלו- ניתן לומר שבתוך 18 חודש הדיסק שרכשנו יהיה Obsolete - מיושן. המציאות מוכיחה, בשלב זה, כי 18 חודש מהווים מהלך מחצית החיים לדיסק הקשיח הממוצע.
 

רפאות

במוזיאון לאומנות של סיינט לואיס במינסוטה, ארה"ב, הוחלט על צעד יוצא דופן: חשיפת העבודה של מחלקת השימור בפני קהל עמיתי המוזיאון. מעבדות הרפאות והשימור של כלל המוזיאונים שוכנות בחדרים סגורים, הכניסה אליהם מותרת לעובדים בלבד. ולא רק מפאת הערך הרב של המוצגים המטופלים שם, אלה גם מפני שעבודת המומחים שלהן דורשת את השקט והריכוז שבהתבודדות. עם זאת, החל מה-10 ביוני יוקם בסיינט לואיס מיצג זמני, במהלכו שלוש עבודות של הצייר Hubert Robert מן המאה ה-18 ינוקו וישופצו לעיני הקהל, שגם יורשה לשאול שאלות. (אגב, רובר היה צייר מתקופת הרוקוקו, עליו סופר שחייו ניצלו מהגיליוטינה במהלך המהפכה הצרפתית, מאחר ובטעות קופד ראשו של מישהו אחר במקומו)
כמו בכל המוזיאונים המשאילים מוצגים, גם במוזיאון ספציפי זה נעשית בדיקה דקדקנית, ניקוי ומיגון של כל פריט בטרם יציאתו משערי הבית. תהליך דומה נערך עם חזרת הפריטים המושאלים, בתוספת תיקונים של פגמים שנוצרים במהלך המסעות. עבודת שימור הציורים כרוכה בשימוש בציוד היי-טקי, חומרים כימיים והמון ידע וסבלנות. הכניסה לחדרי מחלקת השימור כאמור אסורה לקהל, וכמו כל דבר אסור מעוררת בבריות סקרנות רבה. גם במוזיאונים אמריקנים נוספים החלו בפתיחת "חלונות ראווה" לשימור, כדי להדגיש את המאמץ הרב המושקע בתיעוד, אחסון, ניקוי ושימור אוצרות האומנות.
ציורים עתיקים נבדקים בזכוכית מגדלת או מיקרוסקופ תחילה תחת אור של מנורה רגילה. גם בבדים שמצבם טוב יש מדי פעם צורך בטיפול בנקודות בהן תוקנו בעבר קריעות או פגמים, אזורים קנטים של שפשוף, וכו'.
לאחר מכן נבדקות העבודות גם תחת אור אולטרה סגול. השרפים הטבעיים, אשר שמשו במקור להכנת הצבעים, זוהרים בירוק תחת אור זה. אזורים שתוקנו ונצבעו מחדש במהלך השנים מחזירים אור בגוון  ארגמני-שחור.
הצעד הבא הוא סדרת ניסויים כדי להחליט איזה ממיס ניקוי או שילוב מהם יתאים יותר לחומרים הספציפיים של כל עבודה. העבודה עם הממיסים על התמונות נעשית בעזרת מטושים קטנים תחת זכוכית מגדלת. בתמונות עתיקות שצוירו עם שרפים טבעיים, הצבעים משתנים עם הזמן, השרף מצהיב וכך כתמי הצבע הלבן הופכים לצהוב והכחולים, לירוק. ציירים רבים, כמו גם אותו רובר, צבעו שמיים בגוון כהה, שעליו מרחו שכבה דקה של צבע בהיר יותר. במהלך השנים, הצבע הבהיר נעשה שקוף יותר והכהה מודגש יותר, עם שינוי האיזון בין הצבעים. וגם ניסיונות קודמים של רפאים, להשלים צבע שנעדר, מזדקנים ונהיים כהים יותר, וכבר לא מתאימים לצבע המקורי של התמונות.
תהליך הניקוי מסיר תיקונים קודמים ולכות ישנות. לאחר חשיפת הצבע המקורי, מבודדים אותו בשכבת לכה. ואז, מבצעים תיקוני צבע חדשים על מנת לאחד את שטח פני הציור ולתת לו את המראה הנכון, לפני כיסוי כולל עם שכבת לכה עליונה על הכל. העבודה בשיטה זו עושה את התיקון הפיך.
עבודת השימור, מטרתה לשמור על שלמות כוונות האומן. ולכן, מומחים בתחום מעבירים עשרות שעות רק בהתבוננות בעבודות לפני ותוך כדי העבודה. זו משימה קשה הדורשת ריכוז ואף מאמץ פיזי. ראש מחלקת השימור במוזיאון סיינט לויס אומר שהכל שווה, מפני שככל שעבודתם מתקדמת, הציור הופך ליותר ויותר יפה.
פעמים רבות הציעו לנו בצ'יף לקרא לעבודה שלנו "רפאות דיסקים" או "רפאות נתונים", אלא שבעשור האחרון אין אנו מתמקדים עוד בשימור הנכסים הפיזיים - כמו אותם רפאים במוזיאון. למרות שהמידע (קבצים, ספריות, מבנה מערכת קבצים ועוד) אכן עובר לעיתים שיפוץ ידני, לרוב מדובר בחילוץ הנתונים והעבודה נעשית על מצע חלופי. ועם זאת, גם אצלנו אפשר לראות אנשים חדורים חרדת קודש, יוצאים מעורם ומשקיעים שעות להחזיר למקומם ביטים מתפרעים. גם זה סוג של רפאות.
אנחנו לא יכולים לדמיין, לעומת זאת, מצב בו לקוח מתבונן בנו בעת העבודה ושואל שאלות. רוב אנשי הצוות פשוט התחלחלו עמוקות לשמע האפשרות.
 

כמה קטן

הידעתם שציפורני האצבעות שלנו גדלות ב-1 ננומטר בכל שנייה שעוברת? מדהים! חצי ננומטר הוא קוטרה של מולקולת גלוקוז אחת. זכור לי שלמדנו על הגורם של דלקת הכבד הנגיפית מסוג C, שכל כולו רק 50 ננומטר. לעומתו, חיידק ממוצע גדול פי מאה, ועובי שערת אדם פי אלפיים. היום, התעשייה האלקטרונית מדברת יותר ויותר במימדים אלו. המרוץ להקטנה בעולם שואף לדחוס יותר מידע בפחות מקום (כאן התנהל מאבק עם גורמים במערכת שהתעקשו להפנות אתכם לקישור אל כתבת החוטיני). עם צמצום המימדים, שיטות ייצור נפוצות של רכיבים, במיוחד במוליכים למחצה ובדיסקים הקשיחים, נתקלות בקשיים טכניים וכלכליים - קושי הייצור נמצא ביחס הפוך לגודל הרכיב.
כרגע הפתרון החלופי בדיסקים קשיחים הוא יצירת רכסים ננומטרים היוצרים הפרדה בין הביטים (Patterned media - מצעים תבניתיים). במקרה של המוליכים למחצה, יוצרים בשיטה מיוחדת תמונות זעירות של מעגלים, חדים וזולים יותר לייצור מאשר בשיטות הקונבנציונאליות.
אם כל תעשיית הדיסקים תעבור ליצור מצעים תבניתיים, המרוויח העיקרי יהיה חברת Molecular Imprints, המפתחת כלים לייצור דיסקים תבניתיים. אחרי שמונה שנים במעמד של סטארט-אפ (שנתמך על ידי תקציבי מחקר ממשלתיים, השקעות הון סיכון והשקעות של יצרניות מוליכים למחצה) החברה עומדת כנראה על סף הצלחה גדולה, וצופה לשנה זו מכירות שיא של 25 מיליון דולר, כ-חצי מעל המכירות של שנה שעברה. לשנים הבאות הם מצפים למכירות שבין 1 ל-2 מיליארד דולר בציוד חדש ליצרני הדיסקים בשנים הקרובות, בשוק שנתי כולל (של יצרני שבבים ודיסקים) של יותר מ-7 מיליארד דולר. (בנוסף, מתכננת החברה להיכנס בטווח הארוך לתחום האנרגיה הסולארית, התאורה במצב מוצק והננו-רפואה). למעשה, כבר היום שיטותיה של MI דורשות פחות שימוש בחומרים כימיים מזיקים לסביבה מאשר השיטות הרגילות. היא גם אחת החברות המעטות המתרחבות ברקע של שוק יצרני ציוד דועך במערבולת המיתון העולמי.
MI קוראת לתהליך הייצור שלה "imprint lithography", הוא משתמש בטיפות זעירות של חומר כימי "photo-resist" המרוסס בתבניות מדויקות ונמחץ לאחר מכן באמצעות תבנית מאותו סוג. החומר עובר אז קיבוע באמצעות קרן אור אולטרה סגול על מנת לצור תבנית מוגבהת שיכולה להפוך לשטח פני דיסק קשיח או לחלק משכבת process במוליך למחצה.

עוד
אצל קבוצות מחקר במוסדות להשכלה גבוהה, השמחה גדולה כאשר מגיעים תקציבים לפיתוח ננומטרי. אוניברסיטת סנטה ברברה מקליפורניה (UCSB) קיבלה מענק של 6.1  מיליון דולר לפיתוח יהלום כחומר הנבחר למעבדים במחשוב קוואנטי.
כמעט בו זמנית, חשף דר' דוד מורן מאוניברסיטת גלאסגו את התוצאות האחרונות של קבוצת המחקר שלו: טרנזיסטור היהלום הקטן ביותר בעולם, בגודל...50 ננומטר בלבד. חצי מגדלו של הטרנזיסטור הקודם הקטן ביותר שפותח על ידי NTT היפנית.
שער הטרנסיסטור משמש לבקרת מעבר הזרם בין שתי נקודות מגע חשמליות, ופועל כמתג או מגביר. ככל שהשער קטן יותר, כך הטרנזיסטור מהיר יותר. הטרנזיסטור הוא המצאה בת 62 שנה והיא הבסיס לטכנולוגיות מודרניות רבות, החל משבבי הסיליקון במעבדים של המחשבים ועד למעגלים מגליום ארסנייד בטלפונים הניידים. אותם חומרים (סיליקון וגליום ארסנייד) נבחרו על אף חסרונותיהם. אך נאמר כי יהלום הינו החומר המושלם למגוון תפקידים. פיתוח טרנזיסטורים מבוססים יהלום יכול להניח בסיס לדור חדש של טכנולוגיות בהתפתחות כגון ה- Terahertz Imaging. זו טכנולוגיה מבוססת על קרינת טרה-הרץ או קרני T, גלים אלקטרור-מגנטיים בעלי טווח תדרים שבין המיקרו-גל  והקרניים האינפרה אדומים, שמסוגלים לחדור מגוון חומרים, כולל בגדים ושריר, כדי ליצור תמונה. היות ולא מדובר בקרינה מייננת, הם לא פוגעים בתאים, וכבר מתחילים לחשוב על השימוש בהם באבטחה, לגילוי נשק דרך ביגוד ובשיקוף רפואי יותר בטוח.
טכנוגלוגיה מתפתחת נוספת המבוססת טרזיסטורים מיהלום היא ה-Automotive Collision Detection, או סוג של רדאר הקולט חפצים באזור מסוים סביב כלי הרכב ויאפשר מראש מניעת פגיעות אפשריות מכל צדי הרכב. היתרון של היהלום הוא שיוכל לאפשר את הפעלת טכנולוגיות אלו גם בתנאי מזג אוויר וטמפרטורות לא נוחות.
לגבי היהלומים עצמם, מדובר ביהלום מלאכותי מיוצר על ידי חברה בריטית באמצעות תהליך של שיקוע אדים כימיים
 

לפני הקטסטרופה הבאה

קוראים ותיקים במגזין כבר הבינו שעל אף האמצעים הנפוצים לשמירה על נכסי המידע שבמחשבים, הכוללים מוצרי הגנה, הצפנה, נעילה ושירותי תחזוקה, יש לנו סיכוי וודאי של 100% למצוא יום אחד שכל המידע בדיסק הקשיח נעלם, הושחת, או נכנס למצב של חוסר נגישות. אותו גורל אכזר מחכה לנו גם כאנשים פרטיים בבית וגם כמנהלי חברות וארגונים מכל סדר גודל.
בעקבות "אסון" או בעקבות הארה, במוקדם או במאוחר כולנו מקבלים את ההחלטה: החל ממחר נגבה את המידע. אבל בנקודה זו, חובה לחזור על אותו משפט שכל מי שביקר בצ'יף יודע לדקלם בעל פה: "גיבוי זה נחמד אבל שחזור, הכרחי". זאת, מפני שבמקרים רבים ומסיבות שונות, לא ניתן לשחזר מגיבויים, ושלא יספרו לכם אחרת.

כמות המידע הדורש גיבוי/שחזור הוא פועל יוצא מצרכינו ומבחירותינו. עלינו להחליט מה נרצה לגבות בהתאם למה שנראה לנו חשוב, חיוני או בלתי ניתן להחלפה.
למחשב הפרטי בבית אפשר להוריד מחדש את אוסף השירים שהורדנו מהרשת. את תמונות ירח הדבש בחו"ל, לא.
במחשב העסקי אפשר להתקין מחדש את מערכת ההפעלה ואת כל היישומים שרכשנו עבורו. אבל מכתבים, דו"חות, סיכומים, רשומות, ויצירות למיניהן לפעמים קשה, לפעמים יקר, ולפעמים אין זמן להעלות שוב - אם בכלל יש לנו מאיפה. אז בוא נשב ונחליט ראשית מה לכלול בתוכנית הגיבויים שנתכנן

השאלה הגדולה הבאה היא: באיזו תדירות לגבות.
קיימות לבחירתנו מספר אסטרטגיות, אותן ניתן ליישם ולשלב בהתאם לצרכים ולכלים אשר ברשותנו. את אותם מסמכים או קבצים שמשתנים לעיתים רחוקות אפשר לגבות אחת לשבוע, או לחודש, או בכלל אחת לשנה (בצורה שהמלצנו בעבר לגבי טיפול ארכיוני במידע).
את אותן ספריות, מסדי נתונים או קבצים שמשתנים בתדירות גבוהה, מומלץ לגבות בצורה רב-יומית אינקרמנטאלית ושבועית מלאה כאשר משתמשים בפתרונות גיבוי קונבנציונאליים. בעבור משתמשי BOS כאב הראש והאחריות לבצע את אותם גיבויים נעלמים בכך שתדירות הגיבוי מוגדרת מראש, בעת ההתקנה או בעת יצירת ספריות חדשות והגיבויים עצמם נעשים בצורה אוטומטית. בנוסף, גם ניתן ליצור תוכניות גיבויים חדשות באופן אינטואיטיבי ולבצע גיבוי מיידי בהקשה על שם הקובץ או המכונה ישירות מממשק העבודה הרגיל בווינדווס. כמו כן חשוב לבצע גיבוי ושחזור לכל מערכות ההפעלה האחרות בסביבה המעורבת, מרוחקות או וירטואליות.

היכן נשמור על הגיבוי? החיסרון באסטרטגיות גיבוי של המחשבים הביתיים הוא בכך שבדרך כלל לא נוכל לשמור מספר רב של עותקים של אותו מידע על גבי מצעים נפרדים. כלומר, יהיה עלינו לסמוך על מצע הגיבוי שיהיה איכותי ואמין לאורך זמן, כדי שיהיה לרשותנו ביום הדין כאשר נזדקק למידע אשר בגיבוי. אך בעולם בו תקפים חוקי מרפי, אין כזה דבר "לסמוך". ולכן חשוב שיהיה לנו כלי כלשהו לבדיקה יומית או ניטור אחר בריאות החומרה. (כלי שכזה מוטמע במערכות BOS).
בסביבה עסקית נהוג להרחיק פיזית את הגיבוי ממקור המידע. למרות שזו טקטיקה טובה להגנה על הגיבויים, היא מאריכה את משך השחזור, ולכן חשוב גם להחזיק בהישג יד מידע מעודכן וזמין לחזרה מהירה/מידית לעבודה.

התקני הגיבוי החיצוניים מאוד פופולאריים ולא יקרים. בנוסף לבעיות טכניות קטנות הקשורות לבחירת סוג ההתקן, הבעיה העיקרית היא שאין אנו עומדים בעיקרון הגיוון, ומשקיעים למעשה בשני מקורות -המקור והגיבוי- מאותו סוג ובאותה סביבה פיזית. שניהם  יהיו פגיעים לאותם אירועים של שריפה, גניבה, קצר וכו'.
החלופה הנפוצה היום למשתמש הביתי הינן ההצעות הרבות של גיבוי מקוון אצל ספק חיצוני. אפילו חינמי. החיסרון כאן הוא מהירות מעבר המידע. ניתן לשלוח את המידע לגיבוי במהירות המרבית של upload. אבל ניחא, כי זה גם נדיר שניצור באופן פתאומי מספר גיגה-בייטים של מידע שייקח להם זמן רב לעבור למערכות האחסון של הספק. הצרה האמיתית היא שבעת שנצטרך להחזיר את המידע מגיבוי נהיה מוגבלים לאותה מהירות העברת קבצים - מגה אחר מגה בייט. נכון שעד כה לא היו לנו דברים טובים במיוחד לומר על האחסון והגיבוי המקוון. אבל יש היום יוצא מן הכלל לסוג מסוים של משתמשים:

תחילת המהפכה

שירות דרופבוקס (DropBox) מהווה את תחילת המהפכה באחסון הנתונים כפי שהכרנו אותו עד היום וכפי שחזינו בעבר שיתרחש. הפתרונות הטובים שיצליחו בשוק למשך זמן יהיו פתרונות שדרישות ההפעלה שלהם ופשטות ההפעלה שלהם יהיו מינימאליות. שירות זה שניתן בחינם להיקף קבצים של 2GB, ובעלות כספית לשימוש בהיקף גדול יותר, מתחבר למערכת ההפעלה עצמה באופן ישיר כאילו הוא עצמו חלק טבעי ממנה.

הספרייה החדשה שנפתחת תחת "המסמכים שלי" מאפשרת את כל השירותים הניתנים על ידי כל ספרייה אחרת במחשב בהבדל אחד – היא ממוקמת בפועל על גבי מחשבי חברת דרופבוקס בסן פרנסיסקו ארה"ב. ניתן לגשת לספריה זו גם דרך חלון ה CMD ואפילו ניתן לגבות אותה באופן רגיל על ידי BOS.

כמובן שהסכם השירות מבהיר באופן חד משמעי שהחברה אינה אחראית למידע הנמצא בשרתיה ואחריותו הבלעדית של המשתמש להגן על המידע שלו.

כלי זה הוא נוח ביותר למשתמשים ניידים הרוצים גישה מיידית ומהירה לקבצים שלהם מכל מקום בעולם וללא תלות במערכת הפעלה מסוימת, באותה מידה ניתן לעשות שימוש בכלי זה לשם שיתוף קבצים או תמונות. נושא אבטחת המידע נראה מעט פגיע כרגע ולא ניתן להבין ממסמכי ההסכם עם נשמרת צנעת הפרט וסודיות המידע של המשתמש מפני שימוש זדוני של עובדי החברה או השלטונות אך מכיוון ומדובר בחברה אמריקאית סביר להניח שהגנות כאלו ייתוספו בהמשך.

יוצא מנתונים אלו שאנו לא יכולים להמליץ על שימוש בשירות זה כגיבוי למידע אלא רק כמיקום חלופי לנגישות מהירה למידע ולשיתוף קבצים. לעומת זאת אנו ממליצים בחום על גיבוי המידע הנמצא באתר דרופבוקס לשרת ה-BOS באופן קבוע.

כדי להתנסות בשירות הדרופבוקס, שמנו בספריית הדרופבוקס קובץ מצגת בגודל 6MB, קטן אבל מאפשר להבין את קלות השירות.
https://dl.getdropbox.com/u/1199868/BOS2009H.ppt
 

חג מתן תורה

שמרנו עבורכם לחג הזה את עשרת הדיברות לבלוגרים שהועלו באתר www.eauk.org. הן נועדו לגרום לעמיתים הבלוגרים להתייחס להשפעה החברתית של מעשיהם, ולהציב גבולות מוסריים בעידן וירטואלי, או ביידיש - שתמיד נשמע טוב יותר:

 "A moral edge in a virtual age"

חייך, הכל לטובה

● השבוע סיפרה בערוץ 2 הסופרת מיכל מרון כיצד כתבה על לפטופ -ללא כל גיבוי- את פרקו הראשון של ספרה "מים ראשונים". לאחר מכן הגרה לניו-יורק והמשיכה לנסות ולהתקדם בכתיבה, אלא שיום אחד המחשב נגנב לה. או אז נאלצה, מכוח הנסיבות, להתחיל הכל מן ההתחלה, אשר לדעתה הייתה הפעם יותר מוצלחת מהגרסה הראשונה.
ובנימה אופטימית זאת אנו מצדיעים לכל האמיצים שלא דואגים לפתרונות גיבוי-שחזור אמינים, או בכלל. וגם, שבח מיוחד לגיבורים שדוחים ל"מעט יותר מאוחר" את פעולות הגיבוי שזקוקות להתערבות אדם.
נודה בפניכם שרצינו לקרוא לקטע זה "לי זה לא ייקרה", מפני שרק יחידי סגולה זוכים במזל הגדול כמו אותה סופרת. ברוב המקרים, בפעם השנייה זה לא ממש יותר טוב.

● הערב נרשם בנס ציונה שיא האופטימיות. לקוח שהגיע למעבדה עם עבודה דחופה התקשר הביתה כדי להסביר למה הוא מתעכב. שמענו אותו אומר:
"ראית?, לא צריך להגיע לתל אביב כדי לעבור לילה לבן! אני כאן בצ'יף עומד לבלות לי כמה שעות ע"ח מקדמה לתיקון ליל שבועות"
 

האמת הערומה

כך סיפרו לנו ידידינו:
"לפני כמה שנים הזמינו אותנו חברים מרעננה לנסות סגנון חיים אחר, את סגנון הנטוריסטים. (לא נטורליסטים, גברת פרומה) נ-טו-ריס-טים, שהם לאו דווקא הפנאטים של המזון האורגני, הספורט הבריאותי והאנרגיה הירוקה... אלא אנשים המעדיפים לוותר על הלבוש ולהסתובב בתלבושת האחידה (פחות או יותר אחידה) שהייתה בגן העדן לאבינו אדם ולאמנו חווה. הם יכולים לצבוע שערם, לקעקע ולמרוח ברעלים כימיים את עורם, לקצץ או לנפח את גופם אצל מנתחים פלסטיים וגם להביא ג'אנק-פוד למפגשי החוף שלהם. אל אותם מפגשים הם יכולים להגיע במכוניות זוללות דלק מאובנים, ובמהלכם לרבוץ צמודים לטלפונים הניידים, כאשר הספורט הפופולארי בו יתאמנו הוא הליכת רכיל. כל זאת, ועדיין יקראו נטוריסטים".
אך לא כך ראו ידידינו את הנושא תחילה (כלומר, במערומיו). הם, שגדלו בבתים שמרניים, הסתקרנו מאוד. בבוקר שבת קיצי עזרו אומץ ופשטו את נטל הטקסטיל שעל גופיהם. מיד התמזגו באופן בלתי אמצעי עם הטבע, הצטרפו לקבוצה עליזה (של בודדים, זוגות ומשפחות על ישישיהן וטפן) שנפשה באותו חוף המוכר והידוע לבני האזור.
"החוויה האישית והאנתרופולוגית הייתה מד-הי-מה", התוודעו בפנינו ידידינו, והפליגו במחוזות הפסיכולוגיה והאתולוגיה, הפילוסופיה והנטורולוגיה... עד לרגע שכבר לא הצליחו להמשיך וללבות את התלהבותם. חיוכיהם צנחו מעט.
מה קרה?
"לא תאמינו. באמצע חגיגת החוף הססגונית, נקראו הנטוריסטים על ידי ותיקיהם להביא מגבות וכסאות ים, ולשבת בנימוס במעגל. ואז, ממש מול עינינו, כמו ונוס אלת רומי, נולדה מתוך זפת קצף הים התיכון... לא אחרת מישיבת עמותה ראשונה."
למה צריך להקים עמותה בשביל להתפשט בצוותה? - גם ידידינו חשבו.
"בבקשה, אל תשאלו...", השתיק אותם הזוג מרעננה, פן תהפוך בין רגע עדת הנטוריסטים השלוה לנחיל פוליטיקאים ממולחים.
ובעצם, תודו שזו אכן שאלה תמימה למדי כשמדובר בעם הספר, או יותר נכון - בעם הפרוטוקולים. תוך כמה חודשים כבר הייתה לנטוריסטים עמותה רשומה, כולל ועד מנהל, ועדת ביקורת, לוגו ואתר אינטרנט. ובאופן טבעי בהתפתחות כל התאגדות יהודים (וכאן הייתה יהדותם באמת גלויה לעין), תיכף גם קמה אופוזיציה, שהתמרמרה תחילה בשקט על איסורים וגזרות, אולי גם על ניהול דמגוגי ועל חוסר איזון של מי מביא כיבוד תמיד ומי רק נהנה ממנו. ואחר כך בא השלב של הבעת מחאה, יריבות גלויה, ברוגז, קנוניה, נטישה, התאגדות בנפרד... וכך פרשו המתנגדים והקימו "גוף מתחרה" (גוף ערום, אני מניחה).
כידוע, אגודה מאגדת את כל מי שתומך ברעיון מסוים, היא אינה כרוכה בשום מחויבות שהיא (בכסף, זמן וכו') ואינה מקנה שום זכויות שהן. מטרתן העיקרית של האגודות היא ליצור בסיס תומכים רחב שיאפשר למנף רעיונות כדי להשפיע מול מקבלי ההחלטות במסגרות בירוקרטיות שונות. לעומת זאת, עמותה היא גוף משפטי שחשוף לביקורת מתמשכת, הן משפטית והן חשבונאית. חבריה לוקחים על עצמם מחויבויות מסוגים שונים (בכסף, זמן ועוד) וזכאים לזכויות כלשהן.
יש בישראל כ-30,000 עמותות רשומות, ומדי שנה מתווספות עוד (המספר משתנה מדי שנה אבל יכול בקלות להגיע ל-1,000 או הרבה יותר). במדינה דמוקרטית של 7,411,000 תושבים (נכון לאפריל השנה), כנראה שאחת הזכויות המתורגלות ביותר היא החופש להתאגד, ובמקרה של אגודות ועמותות רבות- החופש להתאמת.
בואו נעזוב כרגע את אגודות/עמותות הצדקה, למרות שגם אצלן וביניהן יש מאבקי יוקרה ויריבויות.
לאורך שנות ההתפתחות המקצועית משתייך כמעט כל אחד מאיתנו לקבוצות עניין בעלות אינטרסים נעלים יותר או פחות, פרקטיים יותר או פחות, רווחיים יותר או פחות. רווחיים, לא בושה לציין. כי למרות שעמותה אמורה לפעול לקידום מטרותיה בלבד ואינה רשאית לחלק כספים לחבריה, יכולים להיות לעמותה עובדים בשכר, ספקים ומוטבים על פי הקריטריונים בתקנונים שמוגדרים עם הקמתה או מתוקנים מעת לעת.
אזכור הרווחיות לא בא כאן לרמוז על שלשול כספי עמותה לכיס הפרטי של איש. הרווחיות העיקרית הינה -בדרך כלל- דווקא עקיפה. חברי אגודה/עמותה ובעלי תפקידים בהן רוכשים לעצמם מוניטין מרגע התחברותם או כניסתם לתפקיד, ובעצם גם רטרואקטיבית מרגע הקמת הגוף. כיצד? מפני שבעיני הציבור מובן מאליו שמקימי, מנהלי וחברי עמותה כלשהי הם ה-PROS, המובילים בתחום, החלוצים, המשוגעים לדבר, המעוניינים לפתח, לקדם, לשבח, לפרסם, לייעל, להוקיר, להטיב - ושאר פעלים חיוביים- את המטרה, מקצוע, עיסוק או מומחיות. כך אולי, מי שיציג את עצמו כ"נשיא האגודה הישראלית לניקוב ולתיוק בין השנים 2003 ל-2008" יזכה בעיני מעסיק לנקודת זכות בהתחרות על תפקיד משרדי שדורש כישורי ארכיון.
האם זה אומר שראשי האגודות/עמותות מצטיינים בנושא עיסוק האגודה/עמותה? האם לראשי אגודת הג'יראפות יש את הצוואר הארוך ביותר? האם מנכ"ל עמותת האפנדיציטיס החריפה באמת אלוף בניתוחי חלל הבטן?.
חס לנו מלהכליל, אבל למען האמת הערומה, תודו שלא תמיד המצטיינים בתחום עניין האגודה/עמותה - נושאים בתפקידים המובילים בה, או בכלל חברים בה.
מי שמסכים לקבל על עצמו את האחריות לתפקידים בשכר - הם הם שרואים בכך אמצעי מחייה, או "סוכרייה" של הכנסה נוספת, או תגמול לצד שכר הכבוד. מי שמסכים לקבל על עצמו את העול שלא בשכר הם בעלי הפנאי, השאפתנות, רגש הקיפוח, או הצימאון לכבוד... ולעיתים יש להם גם מגע קל של שיגעון, רדיפת צדק, תחושת שליחות, צורך להשפיע, או הכל ביחד. חולקים על הקביעה?...באיזו עמותה אתם פעילים? ואולי היוצא מן הכלל מאשר את הכלל?.
מה שכן אפשר להוכיח זה שהשתייכות לעמותה או לכל קבוצה מאורגנת ממלאת צורך חברתי אנושי שלא ניתן להתכחש לו. משהו קדום, שהתחיל אולי בעמותה הבלתי רשומה של שוכני מערות הכרמל. ואז, כמובן, ראש העמותה היה תמיד זה עם הנבוט הגדול מכולם.

פ.ג.