רק לא גיבוי!

כאשר נודע במערכת שכתבת השבוע תעסוק בגיבוי, זוכה הכותב ...למבטים מאוסים. "גיבוי?" - מרחמים עליו - "הלא הבהרנו כבר עד לעייפה שגיבוי לא צריך להיות המטרה, ורק השחזור קובע!". "מידע מגובה זה פויה, פתרונות גיבוי הם היסטוריה". "לסמוך על הגיבוי עושה את האנשים אומללים ומאוכזבים".
מבט קצר על תקציבי הגיבוי הענקים של הארגונים במשק גורם להתפעלות. בחינת מאזנים (ובעיקר תקציבי הפרסום - ולאו דווקא תקציבי פיתוח!- מול ההכנסות) של התאגידים המייצרים מוצרי גיבוי, מסבירה את החריגה מכל פרופורציה ההגיונית.

גיבוי הוא הפעילות של העתקת קבצים או מסדי נתונים לצורך שחזור בעת מקרה של אובדן או שיבוש. לשם כך דרושים לפחות שני דברים: מצע אחסון למידע המקור, ומצע אחסון להעתקים המכונים "גיבוי". גורמים המשפיעים על שניהם ועל יחסי הגומלין ביניהם הם הפיתוח המואץ של טכנולוגיות מחשוב חדישות, וכמויות מתגברות של מידע נצבר.
 

נקבים נקבים

Joseph Marie Jacquard, מומחה צרפתי (מ-Lyon) בתעשיית הטקסטיל יצר ב-1804 מהפכה בתחום אריגת בדים עם דוגמאות דקורטיביות. הודות להמצאתו התאפשר לראשונה לאיש אחד בודד עם מכונה וללא עוזרים נוספים, לארוג באופן אוטומטי בדים במיני עיצובים מגונדרים. ז'קאר מעולם לא הצליח לרשום פטנט על המכונה, ורבים מבלבלים את הפטנט הקודם שלו משנת 1801 -שעסק בנול משופר- עם הפטנט המיוחל על נול הנושא את שמו ומנוהל על ידי כרטיסים מנוקבים (שאין עליו פטנט).

רשם Erastus Bigelow פטנט על נול חשמלי מסוג ז'קאר, בו השתמש לאריגת שטיחים דו צדדיים בהם אותן הדוגמאות נראות בשני הצדדים אך בצבעי חוט הפוכים. שטיחי ה-Kidderminster או Ingrain Carpets הללו היו פופולאריים בין המאה ה- XVIII לתחילת המאה ה-XX.

הכרטיסים המנוקבים היו בשימוש במשך כמאתיים שנה בתחומי פעילות שונים, אבל היו מוגבלים בקיבולתם, איטיים ודרשו זמן, מכשירים ומאמצים רבים לעיבוד.
ה-UNIVAC I -Universal Automatic Computer של Mauchly & Eckert משנת 1951 שייך לדור הראשון של המחשוב הדיגיטאלי. האלמנטים הלוגיים עליהם התבסס היו צינורות וואקום. היו לו תופים מסתובבים לאחסון פנימי של מידע ותוכנות, וכרטיסי נייר שנוקבו לקלט ולאחסן את המידע באופן חיצוני. אי לכך, כרטיסי נייר מנוקבים היו אמצעי אחסון הגיבויים הראשונים בהיסטוריה.
כמובן שבמערכות קדמוניות אלו לא ניתן היה לדון על שיטות גיבוי הוליסטיות או על גיבוי מרכזי, אבל כן נעשו העתקים של הכרטיסים המנוקבים כרזרבה למקרה של אובדן.
 

סרטים

בשנות השישים התחילו בהדרגה להתחלף הכרטיסים לניקוב בסרטים מגנטיים, היעילים יותר. סליל אחד של סרט מגנטי יכול היה לאחסן אותה כמות מידע כמו 10,000 כרטיסי ניקוב. הסרטים הפכו למצע הנפוץ ביותר עד לאמצע שנות השמונים.
עסקים גדולים וקטנים ואפילו משתמשים ביתיים החלו לגבות על גבי סרטים מגנטיים, ולקראת תחילת עשור התשעים גם הופיעו מסורות ואסטרטגיות גיבוי על טייפ. הם נפוצו בשל היותם אמינים יותר, זולים יחסית וניתנים להרחבה.
 

קשה ומסתובב

טכנולוגית הדיסקים המסתובבים הלכה והשתפרה במהירות. החל מ-1983 (עם ה-IBM PC/XT הראשון), הפכו הדיסקים הקשיחים למרכיבים סטנדרטיים של רוב המחשבים האישיים. שנה קודם לכן השיקה Hitachi את הדיסק הראשון עם קיבולת של יותר מ-1GB.
בתחילת שנות התשעים נולדה טכנולוגיית ה-RAID, מערכים של מספר דיסקים מתואמים כך שיאפשרו סבילות לתקלה. ולא נעבור את ביקורת העורך אם לא נזכיר פעם נוספת כי זוהי טכניקה של Fault Tolerance, למרות שרבים מכנים אותה "גיבוי". ראה הבדלים. (ראו, הוזהרתם!).

הדיסקים הקשיחים של שנות השישים והשבעים העליזות לא התאימו לגיבויים. הם היו גדולים ויקרים מדי, וקיבולתם יחסית קטנה. לקראת אמצע שנות השמונים הדיסקים הפכו לאלטרנטיבה קבילה ואף רצויה לגיבוי על טייפים. המלחמה האבודה הזו ממשיכה עד היום.
 

קטן ורך

ב-1969 היו כולם עסוקים במרוץ לחלל, בזמן שהפלופי הראשון הגיח לעולם. היה זה התקן לקריאה בלבד, דיסקט שמונה אינץ' שהכיל עד 80kB מידע. כעבור ארבע שנים, פלופי דומה היה מחיק וכשיר לשכתוב, עד לקיבולת של 256kB. מאותה תקופה, כמו בפלאפונים, המגמה היא קטן יותר וקיבולת גדולה יותר. לקראת סוף שנות התשעים ניתן היה כבר לשמור 250MB מידע על גבי דיסקט שלושה אינץ'.
גם אם קשה לכם להאמין, עד היום מגיעים אלינו לקוחות בעלי דיסקטים חמש ורבע אינץ' בחיפוש אחר כוננים מתאימים או שירותי המרה למצעים מודרניים.
הדיסקטים היו למצע מהפכני להעברת מידע ממחשב אחד לשני. אל עף שקיבולתם איננה ברת השוואה לזו של הדיסקים הקשיחים, עצם היותם זולים וגמישים יותר הפכו אותם לנפוצים. מגמה זו השפיעה על עולם הגיבוי.
הגיבוי בדיסקטים לא היה נפוץ באותו היקף כמו הגיבוי על טייפים. מחיר הדיסקטים היה נמוך, הם היו נוחים לעבודה ובמהרה הפכו לאחד ממצעי המידע המועדפים בין משתמשים ביתיים וחברות קטנות.
 

משפחת התקליטורים האופטיים

כאמור, הדיסקטים של שלושה וחצי אינץ' היו מתנה משמיים בעבור עסקים קטנים שהזדקקו לגיבויים, אבל קיבולתם הייתה מוגבלת ולעיתים לא התאימה לצרכים. בעיה זו נפתרה כאשר הופיע הדור החדש במצעי אחסון: כונני ה-CD-Recordable) CD-R), וה- CD-Rewritable) CD-RW).
ה-Compact Disc, המצאה של Philips ו- Sony משנת 1979, הגיע לשוק באסיה לקראת סוף שנת 1982 וכמה חודשים לאחר מכן בשווקים אחרים. ביוני 1985 הושק גם ה- CD-ROM ) Read-Only Memory), וב-1990 ה- CD-Recordable, גם הם פיתוחים של Philips ו- Sony.
בשנות התשעים המוקדמות, בגלל מחירם הגבוה, עדיין לא השתמשו ב-CD-R לצרכי גיבוי. אבל מאוחר יותר, כאשר כונן ה-CD-ROM הפך למרכיב רגיל בכל מחשב והמחירים צנחו, ה-CD הפך מאוד פופולארי ונפוץ. ה-CDs דחקו הצידה את הדיסקטים עם תחילת המילניום החדש והופעת ה-DVD עם קיבולת של כ-4GB רק חיזקה את המגמה (1995).
 

פלאש

כונני הפלאש הניידים הומצאו ב-1998. על עף היותם יחסית צעירים בעולם הגיבוי, היום הם פופולאריים מאוד. הקטן ביותר בהתקנים אלו מסוגל לאחסן עשרות מונים יותר מידע מדיסקט פלופי מסורתי. הגדולים מביניהם יכולים להכיל אותה כמות של מידע כמו
3.5 CD-ROM או יותר.
למרות שאנו עוסקים כאן בגיבוי, יש לציין כי המצעים הניידים הקלים, דיסקטים, תקליטורים ודיסקונים (השם העברי להתקני פלאש, שניתן על שם השם הגנרי Disk-On-Key) החריפו מאוד את בעיית האבטחה. בהיותם קטני מימדים וקלים להסתרה, הם ידועים ככלים להדלפת מידע ארגוני ולהחדרת תוכנות זדוניות ואמצעי פריצה לרשתות.
 

דור אופטי חדש

Blu-ray Disks and HD-DVD - The New Generation of Backup Media
תקליטורים מסוג Blu-laser עם פיגמנטים אורגניים כמו בפורמט ה-Blu-ray של סוני, (שיכול להכיל בין 23 ל-54GB), והפורמט HD-DVD של טושיבה, הם הצעד הבא לצמצום עלויות המצעים הניידים (והמתכלים, יש לומר), יחד עם שיפור איכות השימוש והגדלת הקיבולת. הם הופיעו בשנת 2006 ומהווים מצעי גיבוי מבטיחים.
 

בנבכי הרשת

התפתחות נוספת של תחום הגיבוי קשורה באופן הדוק להתפתחות טכנולוגיות הרשתות והאינטרנט. כאשר הופיעו רשתות מקומיות, הן אפשרו גיבוי אל מחשבים אחרים שמחוברים ברשת. רשתות מקומיות וגלובאליות אפשרו את אחסון (וגיבוי) המידע החיוני במחשבים קרובים או מרוחקים בעולם כולו. זאת, כהגנה מפני אסון מקומי או בעיה ספציפית של אתר.
◄ LAN או Local Area Networks נוצרו בשנות השבעים המאוחרות ונהגו לספק קישורים מהירים בין מספר קטן של מחשבים מרכזיים באתר אחד. עליית טכנולוגיות ה-LAN הייתה למגמה החשובה ביותר למערכות האחסון בשנות השמונים המאוחרות והתשעים המוקדמות והיא השפיעה בצורה ניכרת על תחום הגיבוי.
◄ FTP או File Transfer Protocol, הופיע בשנת 1985. הוא מחבר שני מחשבים דרך האינטרנט בכדי שמשתמשים יוכלו להעביר קבצים ממכונה למכונה ולבצע פקודות קובץ מרחוק. ה-FTP הוא פרוטוקול להעברת קבצים דרך כל רשת שתומכת בפרוטוקול TCP/IP. הוא מאפשר למשתמשים להעביר עותקים רזרביים של המידע בין מחשבים. גם צורה של גיבוי.
◄ NAS - Network Attached Storage הוא פרי של אמצע שנות השמונים, ומיועד להתווספות לרשת מידע מסורתית. מאז הכנסת הקונספט של "מכונת NAS" בשנת 1992 הטכנולוגיה התקבלה יפה בתעשייה ורבים מיצרני מכונות אחסון הוסיפו למוצריהם התקני NAS, כולל מגוון אפשרויות גיבוי.
◄ SAN - Storage Area Network הינה רשת מיועדת לחיבור מחשבי אחסון כגון בקרים של מערכי דיסקים וספריות טייפים, לשרתים. היא מאפשרת למחשב להתחבר למטרות (גיבוי) מרוחקות כגון דיסקים או כונני טייפ שנמצאים ברשת. SAN משרת את מטרות הגיבוי, מציע מהירות טובה ותשתיות גיבוי לארגונים גדולים.
◄ ומי חסר לנו במצעד שלושת האותיות של הרשתות אם לא ה-Wide Area Network (WAN) שהיא רשת מחשבים הפרושה על פני אזור נרחב, כמו כל רשת בינלאומית או שחוצה גבולות מוניציפאליים, מחוזיים, אזוריים וכו'. בקיצור, רשת המשתמשת ב- ותשתיות של אמצעי תקשורת ציבוריים. זאת, בהשוואה ל-PAN - personal area networks, ול-campus area networks -CAN, ולמה לא לMAN -metropolitan area network.
ה-WAN הגדול והפופולארי ביותר היא זו אליה הנכם מחוברים כרגע: רשת האינטרנט. המכונה גם WWW - World Wide Web. האינטרנט היא מימוש והתפתחות חלומותיהם של כמה אנשים בשנות השישים המוקדמות שראו פוטנציאל להחלפת מידע באופן בלתי אמצעי בין מחשבים בתחום המחקר והפיתוח המדעי והצבאי.
אחרי כמה חוליות בשרשרת ההתפתחות, הופיעה האינטרנט בתצורתה הנוכחית, ב- 1990. אחד האנשים המשפיעים ביותר על פתיחת האינטרנט לציבור היה אל גור, עוד על האיש ופועלו בהמשך הגיליון. על ההיסטוריה של חוליות אלו בארץ תוכלו לקרוא בשני מאמרים שפורסמו ב-Ynet בתקופת חגיגות העשור (תמצאו שם גם כמה שמות מוכרים):
חלק 1 :  http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2984117,00.html
חלק 2 : http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2984509,00.html

המשקל של שירותי הגיבוי ברשת האינטרנט (Online Backup) התפתח בצורה ניכרת בשנים האחרונות, והחל מסוף שנות התשעים שירותים אלו הפכו ליותר נגישים בעבור משתמשים פרטיים ועסקיים בעולם. הגיבוי לאתר מרוחק דרך האינטרנט הוא ביטוח למידע מפני אסונות ואובדן כולל (על יתרונותיו וחסרונותיו הביטוחיים).

יתכן ובחודשים הקרובים תשמעו על פתרון גיבוי נוסף המבוסס על טכנולוגיה P2P ועל הקונספט של "שמור לי ואשמור לך".

כל ההמצאות והפיתוחים הללו הפכו לבסיס הטכנולוגי של נהלי הגיבוי. אבל המודעות לצורך בגיבוי מקורה בעשרות ומאות מיליוני מקרים של אובדן מידע, קטנים וגדולים, חסרי חשיבות רבה ועד גורליים, שהתרחשו במהלך ההיסטוריה.
בסקר משנת 2006 הודו 70% מאנשי עסקים כי חוו חוויות של אובדן מידע בשל מחיקה בטעות, תקלת מערכת או תקלת דיסק, וירוסים ועוד.
אבל כבר בשנות השמונים נשמעה הגישה של גיבוי מרכזי ומתוכנן, היות וגיבויים ספונטאניים או שנעשו מעת לעת לא הצליחו לאבטח את שרידות המידע באמינות מספקת.

אם להמשיך עם המניין הכרונולוגי של היסטוריית הגיבוי, יש לומר כי מבחינתנו בשנת 1998 מת הגיבוי. זמן מה קודם לכן הגענו בצ'יף -כתוצאה מהתבוננות במקרים שהגיעו למעבדה להצלת נתונים- לתובנות שלא אפשרו להמשיך ולסמוך אפילו בשמנה והסלטה של מוצרי הגיבוי הקונבנציונאליים. זאת, מסיבות רבות וגם מאחת פשוטה: כל תהליך גיבוי שואף לשמור מידע במקום אחר וכל המאמצים של יצרני פתרונות גיבוי מכוונים לשאיפה הזו וכמובן (למה לא, הצדקה קיומית) להמשכיות הרווחיות של חברותיהם באמצעות סינדול השחזור לפתרון הגיבוי שיצר אותו.
כתוצאה משילוב שתי מטרות אלו, לא ניתן לעתים קרובות לשחזר מידע מגובה אלא באמצעות הפתרון שיצר את הגיבוי.
עוד מעט עשור להופעת פתרון המשכיות השירות (ואם תרצו, "פתרון הגיבוי הראשון  המסיים בשחזור את פעולת הגיבוי"). עד כה הותקן פתרון זה במאות עסקים וארגונים שונים במשק, וגם חולק ללא תשלום לאלפי משתמשים ביתיים בארץ ובעולם. צורת התקנתו וניצולו גמישה, בהתאם לארכיטקטורת המחשוב של כל לקוח ולקוח (דוגמאות). פתרון Backup prOxy Server מבוסס על 3 פטנטים ייחודיים, שומר את המידע בשיטת nearline, מאפשר ניהול ושחזור של קבצים שנמחקו ממערכת אחסון המקור, נותן לשחזר קבצים מגובים בגרירת עכבר או בהורדה משרת, ועוד ועוד. הכול באתר www.bos.co.il
 

צרות רישוי

לתושבי נס ציונה, שהייתה פעם מושבה, עדיין קשה נפשית עם הגזרה של תשלום דמי חניה לצד המדרכות. זה סוג של רישוי זמני, לחצי שעה. במשך הזמן הזה הם מקבלים בעלות על רצועת אספלט קצרה לאחסון הקופסה על ארבעת גלגליה.
בתוך תוכנו מבעבע המרד: הרי שילמנו מיסים, דמי ארנונה וכל היטל מוניציפאלי אפשרי, תרמנו לסלילת הכביש, לתחזוקתו, לניקיון השוטף... אז למה, למה... עוד לתרום לקופת המשכורות של הפקחים? קצת מקומם שבמקום לדאוג לסדר -כלבי  שמירה לגיטימיים- פקחים הפכו לכלבי ציד שמחפשים את הוריד של מי שחרג בכמה דקות מן ה"רישיון" שלו.
גם בלי לגעת בנושא "Software as a Service" העומד כרגע בפסגות האופנה, כולנו מכירים את התוכנות המגיעות עם רישיון לשנה או שנתיים בלבד. לקמצנים שבין אחינו אפילו רישיון אחד תמידי, לכל החיים, קשה נפשית לשלם. מוצאים דרכים יצירתיות ביותר להשתמש בפרי הפיתוח והמאמץ של מישהו אחר. אז מה אם המישהו הזה הוא תאגיד דשן שמזיע טיפות זהב?

 Papst Licensing היא אחת החברות האוכפות פטנטים, תובעות את מי שהשתמש בפטנט ללא רישיון ומגיעות להסכמי רישוי עם מי שחפץ להשתמש בטכנולוגיה רשומה. או בקיצור, הן עושות מפטנטים כסף.
בעשור האחרון תבעה חברת פפסט הגרמנית על הפרת פטנטים את רוב יצרני הדיסקים הגדולים. בשבוע האחרון סגרה הפירמה הסכם רישוי טכנולוגי עם חברת סיגייט, אחרונת הסרבניות, ויכולה כעת להתפאר בכך שכל יצרני הדיסקים בעולם (BM, Western Digital, Hitachi Global -HGST-, Fujitsu, Toshiba, Samsung ורבים נוספים) משלמים בעבור שימוש בטכנולוגיות שהיא מייצגת.
לסבר את האוזן: Western Digital שלמה לפפסט 24 מיליון דולר בעבור השימוש בפטנטים. הסכומים ששולמו בהסכמים אחרים מוגנים בסעיפי סודיות.
סיגייט ופפסט לא היו זרות אחת לשנייה. בעבר היתה סיגייט לקוח של חברת הרישוי, והזמינה את שירותיה להגנה על הטכנולוגיות בדיסקים שלה. כאשר רכשה את חברת
Connor Peripherals, ומאוחר יותר עם רכישת התאגיד Maxtor, ביקשה סיגייט מפפסט להגן על הפטנטים שבמוצרי החברות הללו (דיסקים קשיחים של Connor, Maxtor ו- Quantum).
מוערך כי פעילות חברת הרישוי בעשור האחרון הניבה כ-100 מיליון דולר בתשלומי זכויות יוצרים, כולל תוצאותיו של משפט שארך שבעה שבועות נגד Minebea, ספקית מנועים לדיסקים קשיחים. חברת מינביאה ניסתה להתנגד עם תביעה נגדית על סך 500 מיליון דולר, בטענה כי פפסט פעלה שלא בתום לב. המקרה נפתר לפני שנה, כאשר השופט פול פרידמן מבית המשפט בוושינגטון די סי פסק לטובת חברת הרישוי והורה למינביאה לשלם 6.7 מיליון דולר במסגרת הסכם טיעון.

האם כל זה ינחם אותנו על המטבעות שנבלעים בהתקני החניה הזללניים? זה בוודאי היה משעשע את סבא, שנהג לקשור את הסוס בעץ שמול הצרכנייה. כולם היו אז אומרים תודה שהסוסים מזבלים את הצמחייה, הכול ירוק, פורח והצל נעים בימות הקיץ.
 

מה זה "RAID Edition"?

זוכרים את התקופה שכל דבר היה "טורבו"? גם אם לגיטימי, גם אם לא. תנור, מכונית, שטיח ונעליים. יותר מאוחר הכול נמכר יותר עם התוספת "פרימיום"- וויסקי, סיגארים, מחשבים והסכמי תמיכה טכנית.  הכול Premium או Premium Edition.
כש-Western Digital הודיעה על השקת סידרת הדיסקים RAID Edition היה מי שהאמין ש-RAID זה הגל הבא של העצמה שיווקית (ורק דודה פאני חשבה שזה בא עם הגנה נגד ג'וקים).
למעשה כל דיסק שהוא יכול לשמש בRAID, אבל ברוב הארגונים מעדיפים שלא לחסוך במערכת לב הארגון ולרכוש את הדיסקים האמינים והיקרים ביותר - בדרך כלל דיסקים מסוג SCSI. ההבדלים העיקריים בין דיסקים איכותיים לבין דיסקים בעלי איכות ירודה הוא ההפרדה ביניהם בבקרת האיכות בסוף קו הייצור. גורם נוסף שמשפיע על איכות הדיסקים הוא טריותם - כן, בדיוק כמו במוצרי חלב. הערכות שונות מציגות כיום כי קרוב ל 10,000 דיסקים תקולים, בתקופת האחריות, חוזרים למפעלי היצרנים מדי יום. תהליך בדיקת תקינות הדיסק ו/או תיקונו יכולים לעלות, לעתים, יותר ממחיר יצור דיסק חדש וליצרנים השונים פתרונות יצירתיים להתמודדות עם ההיקפים האדירים הללו. הפתרון הנפוץ ביותר הוא מכירת הדיסקים לארגונים המשפצים אותם ומוכרים אותם כחדשים גם בארצות ים תיכוניות מסוימות בהן רוב הלקוחות עסוקים בלהשיג זול יותר ולא לצאת פראייר.

WD מוכרת תחת הכינוי הזה דיסקים בעלי קיבולת גדולה הנדרשים לספק אמינות, ביצועים ומאפיינים מתקדמים ליישומים ארגוניים. ובלשון העם, גדולים, די טובים ומהירים, אך רגילים בהחלט. השבוע הושק דגם ה-WD RE2 בסדרה, עם 16M cache, NCQ ושיעור העברה מוצהר של 3Gbps (מחיר: כ- 353 דולר).

הדיסק מכיל את טכנולוגיית הקנייניות לחסכון באנרגיה, צמצום רעש ותנודות ושיפור בתחומי העמידות לזעזועים והביצועים. היצרן מתפאר ב- MTBF של 1.2 מיליון שעות תחת מאמץ ניכר, שנראה לא מעט. בתרגום לשנים, זה כמעט מגיע ל-137 שנים. מעניין מתי התחילו את הבדיקות...
 

ירח

מה יש בו בירח שמושך אליו אנשי רוח, נאהבים, מדענים וסתם אנשים שנופלים בפח של הודעות מייל ("רק היום! שני ירחים בשמים!"... מה, לא?... האם רק אני באמת האמנתי שזה יקרה?)
הירח היווה השראה לאגדות וסיפורי עם בתרבויות שונות. על מחזורו ביחס לתנועת כדור הארץ סביב לשמש מתבססים לוחות שנה כמו הלוח העברי, הסיני והבודהיסטי. לוח השנה המוסלמי מתבסס על מחזור הירח בלבד. השם ליום הראשון בשבוע הן בשפות הגרמאניות (כמו גרמנית ואנגלית) והן בשפות הלטיניות (צרפתית, לדוגמא) מקורו בשם הניתן לירח באותה שפה.
ב-20 ביולי 1969, בזמן שאנחנו היינו במהלכה של מלחמת ההתשה ובזמן שארה"ב הייתה עמוק בתוך מלחמת וייטנאם, אדם נחת על הירח. יום לאחר מכן, בשעה 13:54, עזב נייל ארמסטרונג את הירח וחזר לכדור הארץ.
מים רבים עברו מאז מתחת לגשר והיום אפילו אתם כבר יכולים לבקר בירח ואפילו במאדים.
כאן אולי המקום לספק את יצריהם של חובבי הקונספירציות למיניהן.

ב-1974 פרסם ביל קייסינג ספר בשם "מעולם לא הגענו לירח" שהיווה את המצגת הראשונה לרעיון הקונספירציה של נחיתת האדם על הירח. בשנת 2001 שידרה רשת פוקס האמריקנית תחקיר אשר מסקנתו הייתה כי הנחיתה פוברקה – חברי צוות האפולו 11 נחתו בעצם על רצפת אולפנים משוכללת והתמונות שהועברו לכל העולם בהתרגשות רבה בוימו על ידי סטנלי קובריק.
ב-2002 התעמת יוצר הסרטים בארט סיברל עם אסטרונאוט האפולו 11 באז אולדרין. סיברל דרש מאולדרין להישבע בכתבי הקודש שאכן נחת על הירח. העימות הסתיים כשאולדרין היכה את סיברל בפניו.

המניעים אשר הניעו את ממשלת ארה"ב לזיוף התמונות, זאת לדעת התומכים בתיאורית הקונספירציה, היו כדלהלן:
הסחת דעת הקהל, הן העולמית והן מבית, מהמלחמה בוייטנאם; ניצחון נקודתי במרוץ לחלל כחלק מהמלחמה הקרה והמתמשכת נגד רוסיה; כלכלה ופוליטיקה – תסמכו עליהן ללכלך כל דבר טהור – הכסף הרב שגויס לנחיתה על הירח שימש לקניית שותפים בעלי כוח ומעמד.
לגבי הוכחות ממשיות יש קצת יותר בעיה. עד היום לא נמצאה אף הוכחה ש-NASA או תומכיה לא הצליחו לסתור. בשנת 2002 התכוונה נאס"א לפרסם ספר אשר יספק הסבר הגיוני לכל דבר הנחשד כזיוף בתמונות מן הירח – התנופפות הדגל למרות שאין על הירח רוח, העובדה שלא רואים בשמים כוכבים ועוד רבים וטובים. לבסוף נגנז הפרויקט בטענה שהספר, במימונה של נאס"א, עשוי לתת אף יותר לגיטימציה לטענות המכחישים ולהיראות כטיוח זול.

הירח לא תמיד היה שם וישנן שלוש תיאוריות עיקריות להיווצרותו – "הבת", "האחות" ו"הזוג הנשוי".
○ תיאורית הבת (או תיאורית הביקוע) גורסת כי הירח היה פעם חלק מכדור הארץ ונפרד ממנו בשלב כלשהו. תיאוריה זו מסתמכת על מדידות שגילו שמדי יממה לוקח לכדור הארץ לסיים את סיבובו 1/120,000 חלקי השנייה יותר מאשר ביממה הקודמת. לפי חוקי המכאניקה, חייב מומנט הסיבוב של מערכת הארץ והירח להישאר קבוע. אם כדור הארץ מאט את סיבובו, חייב הירח להגדיל את מהירות סיבובו ואגב כך להתרחק מכדור הארץ. לפי תיאוריה זו, ההתרחקות מעידה שבעבר, היה הירח קרוב מאוד לכדור הארץ.
○ תיאורית האחות (או התיאוריה הבינארית) טוענת שכדור הארץ והירח נוצרו באותו זמן ובאותה צורה והירח, עקב קרבתו לכדור הארץ, נלכד במסלול הסובב אותו. תיאוריה זו מסתמכת על הפרשי הגילאים בין הסלעים הנמצאים בקרום הירח לבין הסלעים הנמצאים בקרום כדור הארץ.
○ תיאורית הזוג הנשוי (או תיאורית השבייה) שונה במעט מתיאורית האחות בסברה כי הירח נוצר הרחק מכדור הארץ ותוך סיבובו במסלול שונה נלכד בכוח משיכתו של כדור הארץ.

בשבוע שעבר נכחנו לגלות שהתשוקה אל הירח עוד לא פגה מן העולם. סוכנות החלל הממשלתית של רוסיה (הרוסקוסמוס) הודיעה כי היא מתכננת לשלוח קוסמונאוטים לירח עד שנת 2025 לשם כינון בסיס מאויש קבוע. מבסיס זה יוכלו לצאת משימות למאדים בקלות רבה יותר כבר מ-2035, לפי התכנונים. לשם ההכנות הדקדקניות והתכנון המדויק, הציבה הסוכנות שישה מתנדבים בקפסולות סגורות למשך שנתיים. הדמיה זו אמורה לסייע לצפות מראש את צרכיהם של חברי המשלחת והתנאים בהם יתקיימו.
יש שיאמרו שמאמציה של רוסיה להקים בסיס על הירח אינם למטרות מדעיות או לימודיות אלא לשם הפגנת כוח. כבר בחודש שעבר ראינו את הקרב התקשורתי שהתנהל על הקוטב הצפוני, מאבק כוחות המזכיר את המלחמה הקרה וסרטי בונד נשכחים.

המרוץ נעשה מגוחך במיוחד כשארה"ב הצהירה על שליחת בוקעת קרח לקוטב הצפוני לשם מיפוי קרקעית הים צפונית לאלסקה. מיפויים דומים נעשו ב-2003 וב-2004 אך לאחר שרוסיה נעצה את דגלה בקרקעית האוקיינוס הארקטי, דרשו האמריקאים מיפוי נוסף. הם מקווים שמיפוי זה יאשר אם ניתן לראות בקוטב הצפוני כטריטוריה אמריקאית. גורמים אמריקאים טוענים כי המיפוי תוכנן כבר כמה שנים ורק כעת הינו בר ביצוע. מישהו קונה?

י.ג..

פינה ירוקה

לפני שבוע שוחחתי עם לקוח BOS נחמד מהדרום, ושיחתנו גלשה לעבר הפינות הירוקות שהגשנו בעבר על גבי גיליונות מגזין זה. יחד תהינו אם מאחורי כל עניין המלחמה נגד ההתחממות הגלובאלית עומדים או לא אינטרסים כלכליים או מדיניים רבי עוצמה. זו תיאוריה קונספירטיבית שנולדה מהיגיון פשוט שאומר: "אם שומעים על זה הרבה ובכל מקום, סימן שמישהו משלם כדי להפיץ את המידע. ואם מישהו משלם על כך, סימן שיש לו מה להרוויח מזה - ובדרך כלל פי כמה ממה שהוא משקיע בהפצת המידע". שנינו נשארנו ללא תשובה מספקת.

במקומות אחדים בארץ כבר הוקרן הסרט "אמת מטרידה" (An Inconvenient Truth) בוודאי כבר שמעתם עליו, מישהו אמר לי שביום שני אחרון הוקרן גם בסינמטק תל אביב. באותו יום הזמין חבר מועצת העיר איציק הפנר (אופוזיציה) כמה עשרות מכובדים להקרנה בנס ציונה הקטנה.
מאחר שאינטרסים חשוכים -או סתם רוע לב וחוסר יעילות-  חסמו בפניו את השימוש באולם בבעלות העירייה, טרח איציק רבות בהתארגנות לוגיסטית לקראת ההקרנה באולם אחר, אך רק מעטים הגיעו. ובצדק, מי בכלל רוצה לראות אמת מטרידה? הסרט (ארה"ב 2006, 98 דקות ,אנגלית עם תרגום לעברית) מלווה את סגן נשיא ארה"ב לשעבר Al Gore במסעו למען הצלת כדור הארץ, שהחל לפני כשלושים שנה. נכון שהבמאי דיוויס גוגנהיים בהחלט הצליח לרומם את דמותו של גור במיני תחבולות רגשניות, אבל מצד שני... למי מאיתנו זה איכפת? הרי ממילא הוא לא יהיה מועמד לכנסת.
הסרט מציג הוכחות מדעיות עדכניות והסברים בגובה העיניים על שינויי האקלים הגלובלי וצפי האומר כי שינוים אלו יחמירו את הבעיות הקיימות בעולם: פליטים, עוני, מלחמות, מגפות. המסר הוא כי אם לא ימצא מענה כבר בדור הנוכחי, החיים על פני כדור הארץ יהפכו לבלתי נסבלים ואף יהיו בסכנת הכחדה - בלי קשר לגיאוגרפיה, מעמד, גזע או אמונה.
כל המבט מלמעלה על כדור הארץ מאפשר לצופה התרחקות מה מן הסכנה, עד שבנקודה זו או אחרת פורטות העובדות המוצגות צליל צורם ממיתרי הלב של כל אחד. שכני ליציע, למשל, מתכנן נסיעה לאירופה. במהלך הסרט המחיש גור כיצד המסת הקרחים הארקטיים תגרום לשינויי הטמפרטורה בזרמים הימיים של צפון אוקיינוס האטלנטי ובשל כך תפיל עידן קרח מידי על כל אירופה. תיארתי לעצמי את נמל התעופה במינכן מכוסה בקילומטר גובה קרח. לא נעים.
גור מעיד על מאמצים מצד גופים אינטרסנטיים לשנות את הדיווחים המדעיים. אז תיאורית הקונספירציה שהייתה לנו קודם בטלה, או לפחות חייבת רוויזיה.
חובה לראות את הסרט, גם אם אחרי זה יהיה לכם קשה להירדם.

תודה לאיציק הפנר
(עכשיו שחושבים על זה, נראה כי איציק עוסק כל הזמן באמיתות מטרידות).

פ.ג.

השורות של עמית

מלחמה במשתמטים

משרד הביטחון וצה"ל יצאו למאבק כנגד המשתמטים משירות צבאי. עקרונית אני מתנגד קשות להשתמטות, אבל גם זוכר מה משמעותו ותוצאותיו של מאמץ כה קולקטיבי. אני זוכר את הימים בהם כל מי ששוחרר מצה"ל על פרופיל 21 (לא כשיר רפואית באופן מוחלט) הוגדר ישירות שמשתמט והמושג פרופיל 21 הפך למילה נרדפת להשתמטות.
אני בהחלט מתנגד להשתמטות משירות צבאי, אבל במקום לצאת במסע דיבורים, על הצבא למנוע את הקלות הבלתי נסבלת של השחרור המוקדם. ואם הצבא נורא רוצה לצאת למסע יחסי ציבור כנגד המשתמטים עליו להבדיל ביניהם לבין אלו שמשוחררים באופן לגיטימי מהשירות.
 

עוד לאוהדי כדורגל

האתר bet365.co.uk משדר חי משחקי כדורגל – הטופ שבטופ בחינם. נכון, אתם צריכים להירשם, אתם לא חייבים להכניס מספר כרטיס אשראי - פשוט תסיימו את הרישום לפני כן. השידור רץ באיכות גבוהה ורציף גם בישראל עם רוחב הפס המגוחך.
 

לכסף בהחלט יש ריח
(סוף שבוע במונקו)

לחיות במרסיי פירושו של דבר להיות קרוב למדי (בסטנדרטים צרפתיים) למקומות מעניינים במיוחד. הנסיכות הקטנטונת בפינה המערבית הנמוכה של צרפת היא אחד המקומות הללו שלא לדבר על הדרך לשם והדרך חזרה.
יצאנו לדרך ביום שישי בשעות אחה"צ המאוחרות. רצה הגורל (או התכנית של UEFA) שמונקו ארחה את הסופר-קאפ האירופאי בדיוק באותו יום בשעה 08:45 בערב. היות ואחת הקבוצות המשתתפות היא האהודה עלי (AC MILAN האיטלקית), אז למה לא לנסות לצפות במשחק?. הגענו למונקו בשעה 08:10 יחד עם חצי מילאנו ורבע סיביליה וכמובן שלא היו כרטיסים. הנהגת שלנו מצאה לה חניה בתוך חניית האצטדיון, מה שאומר ארוחת ערב ולעוף משם במהירות תוך פחות משעה ו-45 דקות. מי שהיה אי פעם בחניה של אצטדיון יודע שהמקום מת בזמן המשחק והופך לגיהינום עלי אדמות עם תומו. רעבים ירדנו לנמל הקרוב והתנפלנו על מסעדה איטלקית, הראשונה שנקרתה בדרכנו. כמובן שנפלנו למה שנקרא "מלכודת תיירים". זה שהנוף היה אוסף של יאכטות אדירות ממדים (או כך לפחות חשבנו לפני שראינו את הנמל המרכזי) לא שינה את העובדה שהיה שם חרא של אוכל במחיר מופקע. היות וקשה מאוד להתרשם ממונקו בחושך ועוד יותר חשוב לברוח מהמקום בטרם יסתיים המשחק, שילמנו בשקט והתחפפנו משם.
 

האקוואריום, בבלוג שלי: http://www.not2pay.com/pppblog/

במונקו יש הרבה אטרקציות: גן חיות קטן, גנים אקזוטיים שונים ומשונים ו...מונטה קארלו! מקום משכנם של המלונות היקרים ביותר, של הקזינואים וכל הדברים שגורמים לארנק שלכם להזיע, לנסות לקפוץ מהכיס ולהסגיר את תכולתו לתושבי ומפעילי המקום. בדרך לשם עברנו את כל הנמל הגדול לאורכו. ושם הבנו, שיאכטה גדולה זה עניין יחסי, על כמה מהן אפילו שכנו בנוחיות רבה מסוקים (כן כן הליקופטר!).
מונטה קארלו הוא אתר תיירות, נקודה. רוצים להרגיש עשירים? גשו לבית הקפה במקום ותזמינו כוס תה עם איזה מאפה קטן (כבו את הסלולארי כי שיחה ממנהל סניף הבנק עשויה להגיע בכל רגע) רוצים ארוחה? אין בעיה, את שארית הטיול תצטרכו לבלות בשקי שינה. מנה עיקרית עולה בין 70 ל- 100 יורו לאדם. הקזינו, כמו כל קזינו בדיוק אותם שולחנות אותם משחקים ואותן מכונות כמו בכל מקום אחר, אבל משום מה נדמה שמכונות המשחק של מונטה קארלו רעבות יותר.
מונקו יפה ומסריחה מכסף (אין שום מרכאות) ברחובות תראו את מיטב התוצרת האיטלקית (פרארי, בוגטי, למבורגיני...) הגרמנית (מרצדס, BMW, והדגמים המאוד מאוד יקרים של אאודי) והאנגלית (בנטלי, רולס רויס, יגואר, אסטון מרטין..). על גגות הבתים נשתלו יערות שלמים ומבין העצים מבצבצות בריכות שחיה.
כל אחד יכול להיות אזרח מונקו, וזה כדאי. התנאי היחידי הוא... שיש לך כסף והרבה. מכאן והלאה זה כבר לא בעיה: פטור ממסים כמעט מוחלט, אטרקציה שגוררת את כל עשירי העולם להתרכז במקום וליצור מועדון חברים, שלא בטוח שהייתי רוצה להיות חבר בו, ולא חשוב כמה כסף היה לי.
 

עורך דין בסלט

ישבנו לאכול ארוחת צהרים, קיבלנו תפריטים מתורגמים לשלוש שפות: צרפתית, אנגלית ואיטלקית. אני מסתכל במרכיבי הסלט ואחד מהם לא ממש מתאים: (Lawyer) מייד הבנתי שהמילה Avocat (אבוקדו בצרפתית) תורגמה רע.
פנינו לבעל המסעדה, ועוד בטרם העזנו לומר משהו הוא ביקש בעייפות: “בחייכם בלי בדיחות עורכי דין...". לא ממש הצלחנו להתאפק: “איך אתם משיגים אספקה שוטפת של עורכי דין?" אני שואל. “במקום שיש כל כך הרבה כסף, אין שום בעיה" הוא עונה. “חבל שמדובר בשגיאת תרגום" אני אומר "אני שונא אבוקדו אבל לאכול עורכי דין אשמח בכל שעות היום". “עכשיו אתה לא מקורי" הוא עונה לי, "את זה אני שומע 5-6 פעמים ביום".
 

ציצים בקאן והביתה

24 שעות הספיקו לי ואת הדרך חזרה עשינו לאורך החוף בעצלתיים, כפרים ציוריים ויפהפיים (ויקרים להחריד) ניס (ניצה) עם "טיילת האנגלים" המפלצתית שלה, אנטיב ו... קאן.
בקאן אין שום דבר ששווה לראות אבל... מבט אחד אל ההמון המשתזף על חופי הים יבהיר לך (אם אתה גבר בכל אופן) שיש מה לראות ועוד איך. הרי כל תושבות העיר מגיל 18 ועד 88 חושפות את דדיהן לשמש היוקדת. זה נכון שבצרפת בכלל שיזוף ללא חלק עליון לא נחשב משהו רציני אבל בקאן מדובר במסורת, ושד לבנבן הוא לא ממש "אין".
גם בקאן - כיאה לעיר פסטיבלי הקולנוע - הכסף מדבר, אם כי לא ברמה של מונקו ולמען האמת, האף התחיל להציק לי מהריח וממש ממש התחשק לי לחזור ולהריח את סמטאותיה (המסריחות מזבל) של מרסיי... אז ירדנו מכביש החוף עלינו על הכביש המהיר וטסנו חזרה למרסיי.
 

סרטים רבותי סרטים רק היום בקילו על המשקל

"מת לחיות 4" – ברוס ויליס – כמו תמיד, לא הרבה שכל אבל לא מעט פעולה.
"רונין" – ג'אן רנו ורוברט דה נירו – סרט מעולה.
"סנאטש" – בראד פיט – קומדיית פעולה בריטית אדירה
והכול כרגיל בכתובת  http://www.videowebgate.com/movies.html

תגובה לשורות של עמית

אין ספק שהדבר הסקסי ביותר שיש לנו הוא... ה- IP שלנו!
להפעיל רמקולים ולשמור שהחותנת לא תהיה בסביבה
 www.moanmyip.com  - תודה לאיאן רובן

חשבנו שעובדים על גיליון של תחילת שנת הלימודים. רק לקראת סוף העריכה, ותחת מתר כרטיסי ברכה מספקים ומשפחה (רמז כבד), נפל האסימון: זהו גם גיליון שלקראת ראש השנה!. איך, איייייייייך היא עברה כל כך מהר, התשס"ז הזו?
אז התעקשנו:

השנה לא נאמר ”שנה טובה“...
השנה נעשה

יותר מתמיד, ככל ביכולתנו, כדי שתהיה תשס"ח שנה מצוינת!

 ברכת ראש השנה ”לשנה טובה תכתבו“ נכתבה כבר במאה ה-XIV. בתקופה ההיא הציע רבי יעקב הלוי בן משה מולין, שהיא תתווסף לכל מכתב שישלח בחודש אלול. המנהג שרד מאות שנים, עד היום. מאז החצי הראשון של המאה ה-XIX יהודים שולחים אחד לשני איגרות ראש השנה. המנהג קיים עוד מקודם אך בצורות שונות. איגרות דואר לראש השנה הראשונות הופקו בווינה ב-1 באוקטובר 1869, אך רק צברו פופולאריות כאשר, לקראת 1889, הופיעו בגרמניה הגלויות המאוירות הראשונות. הפופולאריות שלהן חייבת גם חלק לעובדה שמשלוח איגרות עלה כחצי ממחיר בול למכתב וגם להשפעתו של התפתחות התהליכים הפוטוגראפיים. תעבורת הברכות הגיעה לשיאה בין השנים 1898 ו-1918, כאשר אופנת משלוח הגלויות בערה בכל אירופה.

הגלויות הראשונות המיועדות לקהל היהודי היו ברכות לראש השנה ללא איורים שהודפסו בגרמניה ב-1879. כאשר הופיעו הגלויות המאוירות (לקראת 1897) גם הן נפוצו מאוד הודות לגלי ההגירה הגדולים של יהודי מזרח אירופה ליבשת אמריקה. כבר אז, הן היו יותר מאמצעי תקשורת, ורבים החלו בתחביב של איסוף. לשם כך הופיעו אלבומים מיוחדים לשימורן. בתחילת המאה ה-XX היה מרכז הדפוס ותעשיית המו“ל היהודית בוורשה. בין בתי הדפוס נמנוYehudia, Altneuland, Lebanon, Sinai, Central , S. Resnik ועוד.

הדרישה הגוברת לגלויות גרמה לתחרות גדולה שתוצרתה מגוון רב של גלויות בעלות תוכן וסגנונות שונים. מו“לים רבים, בעיקר במזרח אירופה, דבקו במסורת היהודית. בארצות דוברות גרמנית הסגנון והתוכן של הגלויות ”היו פחות יהודיים באופן ספציפי, וכללו בין היתר המצאות וחידושים כגון הצפלין והמטוסים הראשונים. מחיר הגלויות לא היה גבוה, כל אחד יכול היה לרכוש אותן, והחל מסוף המאה ה-XIX ועד סוף שנות השלושים הפכו לאמצעי תקשורת חשוב, בעיקר בין ענפי המשפחות שנשארו במזרח אירופה ואלה שהיגרו לארצות רחוקות. הגלויות שהגיעו לאמריקה גרמו למהגרים החדשים געגועים לעולם הישן ולמקום מולדתם. הגלויות היו גם מקור חינוך ובידור, ומעת לעת היה להם גם מטרות פרסומיות, בעידן בו העיתונים המאוירים היו בחיתוליהם והספרים המאוירים היו נדירים.

בספריה הלאומית אשר בוורשה נמצא אלבום המכיל 249 גלויות ברכה לראש השנה, שנמצא בין הריסות גטו וורשה. מרביתן נושאות את חתימתו של חיים גולדברג, שנספה בשואה, ונושאות צילומים המשקפים את החיים היהודיים בתחילת המאה ה-XX: שילוב בין מסורת יהודית ומסרים של ציונות. על מנת להכין גלויה מצולמת, הצעד הראשון היה להכין את התפאורה. ה“דוגמנים“ דגמנו בסטודיו לצילום שחיקה את הסביבה של בית יהודי. האומן היה משלים את התמונה עם תיקונים ותוספות מצוירות. לבסוף, היו מוסיפים חרוז או ברכה ביידיש. בדרך כלל הגלויות יצאו לאור בשלוש גרסאות : צבעים, שחור-לבן וספיה (צבע חום). צילומי הסטודיו והציורים שנוספו ביד ממחישים את החיים היהודיים בפולין. לתמונות יש ערך תיעודי בלתי מעורער. בתחילת המאה ה-XX היו בגרמניה חוגים דתיים שביקרו את אימוץ האופנות הנוכריות, ובעיקר בזבוז הכספים שנבע מכך. עדיין, הן היו נפוצות מאוד והיום הן לעיתים התיעוד היחידי של חפצים או בניינים שנאבדו במהלך מלחמת העולם השנייה.

בצ‘יף, משימות היום-יום הינן לשחזר ולשמר לאורך זמן, בצורה יעילה וחסכנית, מידע שנוצר ונשמר על מערכות ממוחשבות. בין לקוחותינו, בני העם היהודי בארץ ובעולם, הם לקוחות פרטיים וארגוניים, להם אנו לא מאחלים ”לשנה טובה תכתבו“ רק במילים ואיורים על גבי גלויה, אלא במעשים תדירים, באספקת שירותים וכלים הגנה מתמשכת על המידע היקר והחיוני להם.