סיפורי ערפדים

נשבר הגמל על גב הקש. לגורמים במשרד הבריאות נמאס מסקנדאלים וגם נמצאה הדרך להפטר מן השעיר לעזאזל. בעקבות ההעברה של פרופסור יהודה היס מתפקידו כפתולוג בכיר במכון לרפואה משפטית באבו כביר (הוא כבר לא ניהל את המכון מאז 2004), התעוררו בתקשורת שיחות טעונות בנושאים רגישים. מנקודת המבט המקצועית, נראה איפה כי הליקויים הניהוליים עליהם עלו ליצמן וחבריו נבעו מכשל שבניווט בין מדע, יחסי ציבור, יחסי האנוש, ופוליטיקה ארגונית. קשה להאמין שדוגמאות של רקמות ואף אברים שלמים, נשמרו במכון למטרות פסולות. יותר סביר בעינינו שהמניעים היו פראקטיים (שמירת ראיות למטרות השוואתיות?) או פרוצדוראליים. גרסה נוספת מדברת על הזנחה - חוסר הנחיות, זמן, כוח אדם, "כישרון" דיפלומטי או אכפתיות לבקש אישור, ליידע את המשפחות, לגשר בין אמונותיהן לבין טובת הכלל שהמחקר מסוגל להניב... ויתכן הכול ביחד. מי יכול מחוץ למערכת, לדעת?

כידוע לכם הקוראים, אנו בצ'יף עוסקים גם במחשוב פורנזי (חקירתי), ומטבע הדברים אנשינו מקושרים לעמיתים שונים בעולם. הקהילה הפורנזית הכללית גדולה ומגוונת, ההיכרויות הנוצרות בה מפרות וחוצות תחומים. מאותה סיבה, מגיעים אלינו - ולפעמים אליכם באמצעות המגזין - כתבות וסיפורים החורגים משטח המחשבים והתחום הדיגיטאלי.
השבוע למשל, הפנו חברי הקהילה הפורנזית את תשומת לבנו לכתבה שפורסמה בראשית אוקטובר במגזין של מרכז המוזיאונים Smithsonian, ועוסקת בתופעת הבהלה מפני ערפדים בחבל ניו אינגלנד. התופעה נרשמה כמאתיים שנה אחרי צייד המכשפות בסיילם(Salem - Massachusetts), עיירה השוכנת גם היא באותו אזור.
מי שמעוניין בכתבת המקור, ימצא אותה בקישור זה. אם תרצו תקציר, המשיכו לקרוא.


 ב-1990 התגלה ב-Griswold, Connecticut אשר במחוז ניו לונדון (בחבל ניו אינגלנד, כאמור) בית קברות כפרי עם 29 קברים משנות ה-1700, ותחילת ה-1800. הארכיאולוג המחוזי קבע שהקברים הם מן התקופה הקולוניאלית ובזאת נמוג החשד שהשלדים שייכים לקורבנות הרוצח הסדרתי המקומי שהעסיק את הרשויות בסוף שנת השמונים של המאה העשרים. בחפירות התגלה כי הגופות נקברו בעיתן בצורה המקובלת על פי הסגנון היאנקי: בארונות עץ פשוטים, ללא תכשיטים או בגדי פאר, עם הזרועות צלובות מעל החזה. כולן, חוץ מאחת שנמצאה בקבר מספר 4. קבר זה נמצא באחת משתי קריפטות האבן היחידות באתר. ארון הקבורה היה צבוע באדום, ומנותץ. השלד, של גבר כבן 50, נמצא מפורק ומסודר מחדש בצורה משונה. הגולגולת ועצמות הירכיים הצלובות נחו על גבי הצלעות ועמוד השדרה, כמו בסימון רעל המקובל עד היום. בדיקה פורנזית הוכיחה שניתוק הגולגולת ופגיעות נוספות בוצעו רק כ-5 שנים לאחר המוות.
בסיעור מוחות שבין החוקרים ועמיתיהם, נזכר אחד האורחים בפרשת הערפדים מ- Jewett City - שהוא מעין פרבר של העיר גריזוולד. עיתונים מ-1854 ידעו לספר ששכני הקרת הוציאו מספר גופות מקבריהן, בחשד שמדובר בערפדים הקמים להרוג את האנשים החיים.
חוקר אגדות העם מייקל בל הקדיש שנים רבות לחקר מקרים של חילול קברי "ומפירים" בניו-אינגלנד. המקרה בגריזוולד תוארך לאותה תקופה בה התרחשו האירועים שדר' בל חקר, בהם הוצאו הגופות מקבריהן, פורקו והוחזרו לשם בתנוחות גרוטסקיות.
בל חוקר מזה כשלושים שנה את כל נושא הוומפירים באזור, הוא תיעד כ-80 מקרים של חילול קברים בצורה דומה. עד עצם היום הזה - 22 שנה מאוחר יותר- הממצא בגריזוולד נשאר הרמז הארכיאולוגי השלם היחידי לבהלה שהשתלטה פעם על חבל ניו-אינגלדנ. את גלי הפאניקה מתקשים היום להסביר, אבל כל המקרים חולקים פרט משותף: ההיסטריה הציבורית כמעט תמיד התפתחה במהלך התפרצויות שחפת אלימות.
בדיקות שנעשו לאחרונה במוזיאון רפואי, גילו כי מי שנקבר בארון הקבורה האדום סבל משחפת, או ממחלת ריאות דומה לה מאוד. בתיאוריה של בל, משפחה כפרית טיפוסית שהייתה נדבקת בשחפת, הייתה מאשימה את הקורבנות הראשונים בהיותם "ערפדים" הבאים להמית את הקורבנות הבאים. או אז, הייתה נדרשת השחתה של גופת הערפד, מעין הריגה טקסית וסופנית, כדי לעצור את "רציחותיו".
עם זאת, הפרטים של טקס חילול הקבר משתנים בהרבה ממקרה למקרה. בהזדמנויות אחדות השתתפו בו רק בני משפחה ושכנים. אך לעיתים גם ראשי עיירות, רופאים וכמרים נתנו אישור, ברכה, או נטלו חלק פעיל בטקס.
בקהילות מסוימות של Maine ו-Plymouth במדינת Massachusetts, רק היו הופכים את גופת הערפד לשכיבה עם הפנים כלפי מטה. באזורים אחרים, היו דורשים לשרוף את לב הגופה ואף לשאוף את עשן השריפה כתרופה למחלה.
גם באירופה, פרוטוקול הטקס היה שונה בהתאם לאזור: אחדים ערפו את ראש הגופה, אחרים קשרו ענפים קוצניים לרגליים.
לעיתים קרובות היו הטקסים חשאיים. אך במקומות מסוימים, ובמיוחד במדינת Vermont, הם היו פומביים, אפילו חגיגיים. בל מייחס את אופי הטקסים בוורמונט לתבניות ההתיישבות. באזור Rhode Island בו מתגורר בל, מוצאים כ-260 בתי קברות עתיקים ל-100 מייל רבוע, הם קטנים ומפוזרים בין חוות פרטיות. לעומת זאת, בוורמונט יש רק 20 בתי קברות ל- 100 מייל רבוע, הם גדולים ולעיתים נמצאים במרכז העיר. לכן בוורמונט היה קשה הרבה יותר לשמור טקס "ומפירים" בסוד. את בל מעניינים במיוחד ההיבטים החברתיים של הנושא. הוא שואף לדעת מי היו המואשמים בערפדות ומי המאשימים. בהרצאותיו הוא מציג שחזור אומנותי של גולגולת הארון האדום מגריזוולד, והוא מחפש סיבות רציונאליות לאמונה התפלה.
בל כתב את עבודת הדוקטוראט שלו על מאמיני הוודו האפרו-אמריקנים בדרום ארה"ב, אשר  מטילים לחשי אהבה וקללות. קשה לו מאוד לדמיין אוכלוסייה מאוד שונה מהם אצל תושבי ניו-אינגלנד השחפנים והאכזריים שהוא חוקר היום. בל רואה דמיון רב בדרך בה הם שלטו בעל-טבעי. "אנשים מוצאים את עצמם במצבים נואשים, שאין דרך  לפתור בערוצים המקובלים. המערכת העממית מציעה אלטרנטיבה, בחירה. חלק מן האמונות התפלות מייצגות את התקווה היחידה" אומר בל. "הדבר העצוב ביותר בסיפורי ערפדים הוא שהמאשימים היו בדרך כלל קרובים מדרגה ראשונה של המתים: הורים, בני זוג וילדים. חשבו על תעצומות הנפש הדרושות להוצאת קרוב משפחה מן הקבר".

מחלת השחפת החלה להתפשט בניו-אינגלנד בשנות ה-1730, מספר עשורים לפני הבהלות הראשונות לערפדים. בעיצומה של המאה ה-17, כאשר הבהלות היו בשיאן, המחלה הייתה סיבת המוות הנפוצה ביותר בצפון מזרח ארה"ב, ואחראית לכמעט רבע מכל מקרי המוות. מדובר בצורת מוות נוראית, אשר לעיתים נמשכה שנים: חום קיצוני, שיעול יבש או דמי, עם שחיקה ניכרת של הגוף. בתיאור של המאה ה-18 נאמר: "הדמות הכחושה ממלא אותך באימה, טיפות זיעה מכסות את המצח, הלחיים צבועות בארגמן כחלחל, העיניים שקועות... הנשימה בריח דוחה, מהירה ומאומצת, השיעול כה תדיר אשר בקושי מאפשר לחולה להתלונן". בל מאשר כי התסמינים "התקדמו בצורה זו שזה נראה כאילו משהו מרוקן מחיים ומדם את החולה".
אנשים פחדו מן המחלה מבלי להבין אותה. רוברט קוך אמנם זיהה את גורם המחלה (החיידק Mycobacterium tuberculosis) בשנת 1882, אך החדשות הנ"ל לא הגיעו לאזורים הכפריים למשך זמן מה. ולו היו מגיעות, הטיפול התרופתי לא היה זמין עד לשנות ה-1940. רופאים ייחסו את המחלה למחסור ולשכרות. הם טיפלו בה במי סוכר חום וברכיבה תדירה על סוסים.
ב-1892 נפטרה משחפת בחורה מרוד איילנד שלאחר מכן הוצאה מקברה כדי לחסל את הערפד שבה, והפכה למקרה מפורסם. באותה תקופה, בהלות הערפדים נחשבה לאָנַכְרוֹנִיזְם. שנות ה-1800 היו תקופה של קידום חברתי ופריחה מדעית. רבים מחילולי הקברים במדינת רוד איילנד התרחשו במרחק של כ-30 קילומטר מן העיר ניופורט, מרכז נופש של החברה הגבוהה, שם בילו את הקיץ העשירים נצרי המהפכה התעשייתית.  תחילה, רק מי שבעבר גר או ביקר בקהילות שנפטרו מן הערפדים ידעו על השערורייה. לאחר מכן ידעו כולם. בעיתון של עיירה קטנה ב-Connecticut נכתב למחרת חילול קבר בשנת 1854: "נראה כי חזרנו אחורה לעידן החשוך של הבורות חסרת ההיגיון ושל האמונה התפלה העיוורת, במקום לחיות במאה ה-XIX, ובמדינה הקוראת לעצמה נאורה ונוצרית".
קשה לקבל שהיאנקים של המאה ה-19, הזכורים כאנשים אדוקים ומעשיים ביותר, האמינו בערפדים. במיוחד כאשר הבהלות האחרונות לוומפירים לא התרחשו מאז המקרים באירופה של המאה ה-18. חוקרים עכשוויים קושרים את אגדת תסמיני הערפדים למחלות כגון כלבת ופורפיריה (מחלה תורשתית המתאפיינת ברגישות קיצונית לאור השמש). תושבי רוד איילנד טענו בזמנו כי ההוצאות מן הקבר היו מסורת של האינדיאנים.

מקור האגדה באירופה הסלאבית, שם המילה "ומפיר" הופיעה לראשונה במאה העשירית.
דר' בל מאמין כי המהגרים הסלאביים והגרמניים הביאו עמם את האמונות התפלות הללו בשנות ה-1700, יתכן וכאשר הגרמנים הפאלאטינים התיישבו בפנסילבניה, או שכירי חרב הסים נלחמו במלחמת העצמאות של ארה"ב. הוא חושד כי האגדה הגיעה יותר מפעם אחת ודרך יותר ממקור אחד.
האזכור הראשון של בהלת ערפד אמריקנית נמצא במכתב לעורך של עיתון ב--Connecticut, אשר פורסם ביוני 1784. איש מועצה מן העיירה וולינגטון מזהיר אנשים מפני "רופא שרלטן מסוים, זר" אשר דרבן משפחות לפתוח את הקברים ולשרוף גופות של קרובי משפחה על מנת לעצור את מגפת השחפת. איש המועצה היה עד להוצאה מן הקבר של מספר ילדים על פי בקשת הרופא, ולא רצה מזה עוד.
מלומדים בני ימינו טענו כי באמונה התפלה על הערפדים קיים היגיון מעשי מה. המאמינים אומרים שהמוות מגיע ממקורות בלתי נראים לעין. גם המשכילים אומרים זאת, אלא שהם יכולים להמציא מיקרוסקופ ולראות את גורמי המוות.
 

טורקים עלינו

ב-2009 הותקף אתר ליונס ישראל על ידי האקרים פרו פלסטינים.
השבוע, גורם אחר החליט גם הוא להשתלט על האתר, למחוק את תוכנו ולהציג בו את דעותיו הפוליטיות. בטורקית.
תוך שעות ספורות, האתר שוב התנוסס בריא ושלם ברשת. אבל, הפורץ השחצן השאיר הפעם את כינויו, ועל פיו ניתן היה לברר את כתובת המייל שלו.
בליונס ישראל הפעילו את הקשרים עם ליונס בטורקיה (מועדון מספר 118 באיסתנבול) אשר מיד פרסמו בעמוד הפייסבוק שלהם בקשה לכל החברים לכתוב להאקר ולדרוש שיחדל מפגיעה בארגון שאין לו כל מעורבות פוליטית.
 

ניהול אתר?

לפני שנים לא מעטות כולם דיברו על "גיבוי" ומכרו תוכנות "גיבוי". בצ'יף תמיד גרסנו שהגיבוי הוא לא הדבר העיקרי, וכי מטרת הגיבוי היא ההתאוששות. כעבור זמן, החלו יצרני פתרונות הגיבוי לכנות את מוצריהם "מוצרי גיבוי והתאוששות". בכנות, רק המאמינים במיסטיקה יכולים לסמוך על ששינוי השם גם ישנה את יכולות המוצר.
בכל אופן, מסתבר שעדיין נשארו נאמני מחשוב, טכנאים, מנהלי אתרים, ואפילו ספקי שירותים שמתמחים בגיבוי, אבל מאכזבים מאוד כאשר מגיע הרגע להשתמש בגיבויים לשם התאוששות. זה בדיוק מה שקרה השבוע לאחר השמדת אתר הליונס, בטרם פנו אלינו לעזרה.
האם אנשיכם מסוגלים להתאושש בעת הצורך מן הגיבויים? האם הגיבויים בריאים ועדכניים דים? לא מדובר כמובן רק באתר האינטרנט שלכם, אלא בכל פיסת מידע שאתם מחזיקים בפורמט דיגיטלי.

נשמח לעזור לכם להגיע לחסינות הנדרשת. צרו קשר במייל או בטלפון 08-9400070
 

ברי ושמעון

יום בהיר אחד נכנסנו לרשימת התפוצה של ברי. ככל הזכור לי, זה היה לפני שנים, מעט אחרי שהחלפנו את השם ל"Chief Magazine" - כי "ידיעון צ'יף" היה נשמע לאנשים יורמי מדי. העיתוי הגיוני, כי ברי מתנהל באנגלית.
לפתוח מייל מברי זה כמו להתהפך על הראש: אתה מבין שצריכות להיות שם תובנות, אבל מהר מאוד נהיה לך רע.
ברי הוא ברי חמיש, יהודי חוקר עב"מים, עיתונאי חוקר חושף קונספירציות שנולד בקנדה, עלה ארצה, שירת בצבא (מלחמת לבנון הראשונה), חקר, פרסם, השמיץ ונתבע על הוצאת דיבה, היגר לארה"ב ומשם ממשיך לכתוב חומר פציץ ושנוי במחלוקת. יש לו תיאוריות משלו על רצח רבין, התרדמת של שרון, על פעילות השב"כ נגד המתנחלים והרבה, הרבה יותר.
רגע לפני שבידיעות אחרונות כתבו על פרשת הקשר בין נתניהו לאסאד ועל מוכנותו של ראש הממשלה למסור את הגולן, קיבלנו מברי כרוניקה של מזימה אחרת: "המניפולציות של הישועים (Jesuits)". ברי הצטלם ונוטל חלק בסרט בן 3 שעות בנושא. החלקים האפלים ביותר של הסרט מאשימים את הישועים ברצח נשיאי ארה"ב אדמס, ג'פרסון, מונרו, לינקולן וקנדי. ברי גם מוכר את ה-DVD.
בפניכם, המייל האחרון של ברי, לא מצונזר ובתרגום חופשי:
 

המייל המשיך בהצגת ציטטות ממקורות שונים ברשת ועיתונים מקוונים (אשר חלקם נחשבים לאמינים) סביב הרעיון של פרס למסור את המקומות הקדושים בעיר העתיקה לשליטת האו"מ ולריבונות הוותיקן. הן כוללות גם את עניין התנגדותו של אלי ישי אשר בפעם הראשונה, אפשר לומר, התנגד לניסיון "כפייה דתית". בינינו, שינוי מרענן של  היפוך תפקידים.
יש להודות שלו"ז הנסיעות של פרס לרומא היה קצת צפוף מן המקובל. על כן, מסיים ברי:
 

בתור לקופה
בתור לקופות בסופר היה התמהיל המגדרי חריג, עם רוב גברי. חלקם עמדו מופנמים, אחרים התלוננו על המחירים או על השירות. בשני תורים מקבילים ובאופן ספונטאני, התעורר פורום מזדמן. כזה שמאפשר באופן חולף להניח את האצבע ולחוש את דופק העם.
איש אחד קבל על הממשלה שלא איכפת לה מאיתנו, כל עוד יש להם את המשכורות הדשנות שלהם. הרוב הנהן בהסכמה. איש אחר הוסיף שיש מ"הם" יותר מדי. בשביל לנהל את המדינה מספיק היה רק קומץ, הוא טען, ובמשכורות צנועות הרבה יותר.
איש שלישי ניסה להסביר למה צריכים בדמוקרטיה כל כך הרבה שרים, סגני השרים, את המוני העוזרים, את כל היועצים, את ריִבּוּי עובדי האדמיניסטרציה, את פלוגות המאבטחים, את העסקנים, את הלוביסטים, ואת שאר אנשים שעבודתם לא תורמת לתוצר הלאומי. איש אמיץ.
שכני שאל כמה עולה לי חבילת הנורות ה"ירוקות" והפסדתי את ההמשך.

בהפסקת הקפה
מר פרס ממלא תפקיד ממלכתי, הוא הגיע אליו לאחר שנים רבות של פעילות פוליטית, עיסוק עדין ומורכב שבכנות, לא נחשב אצלנו במשפחה המורחבת ל"עבודה". וכמו שבנק הפועלים לא שייך לפועלים, גם בין הח"כים של מפלגת העבודה - ומפלגות נוספות - לא קל למצוא מתפרנסים מזיעת אפם. מצד שני, גם הדוד החקלאי שלנו חושב שלשבת כל היום במשרד ממוזג ולהקליד על מקשים, זה לא באמת עבודה.

בהפסקת הקפה מישהו השתמש השבוע בשאלה של פלטו שרון: "מה אתה עשית בשביל מדינה?". בשביל מדינה, ש. פרס הביא שליש מפרס נובל, כך שהוא עזר להאריך את רשימת היהודים והישראלים המכובדת שזכו בפרס. הרשימה הזו ממלאה את אימא שלי בגאווה, גם בפעם המי-יודע-כמה שהיא מעבירה לתפוצות את המייל בנושא.
חוץ מזה הוא, מר פרס, חימם מושבים בכנסת באופן כמעט רציף עוד מלפני שנולדתי. ולפני כן, היה מנכ"ל משרד הביטחון מבלי ששירת בצבא או נלחם באף אחת ממערכות ישראל. והרבה הרבה לפני כן, הוא אולי הלך לבית הספר היסודי של הישועים.
אז מה, גם אבא שלי היה בגן ילדים אצל הנזירות, כי בעיירה שלו בגרמניה יהודים ונוצרים חיו חיי קהילה שלווים, משותפים. לסבים שלי זה לה הציק, כי את החינוך היהודי הוא קיבל בבית. לאבא שלי בעיקר הציק שלנזירות לא היו אוזניים, או לפחות ככה זה נראה לו בגיל 4.

בהפסקת הקפה שלנו ישב מישהו שבן משפחה שלו הוזמן פעם לבית הנשיא לקבל אות כלשהי. אם יבוא יום ואוזמן לשם בקדנציה של מר פרס, יהיה לי קשה. כנראה שאתייחס אליו כמו שבבית שלנו מכבדים כל קשיש בשל גילו, בלי קשר למעשיו או ל-אי מעשיו. לימדו אותנו שלהגיע לגיל מתקדם היא גבורה בפני עצמה. מי שצורך תדיר את שירותי הבריאות הציבוריים, יודע שיש בכך לא מעט (הפנסיונרים הגיבורים של ההוסטל העירוני מזמינים את בוחני תחום הבריאות ב-OECD לשיחה עמם בלובי).
בהפסקת הקפה הזכרתי את ששמעתי בפורום שבתור לקופת הסופר. התגובות היו חלוקות. פרס פיתח נכס יקר ערך: תדמית של סבא'לה ויטאלי ופייסני שמוכן להניע בלי סוף את עצמותיו הקשישות כדי להשכין שלום בין הנינים. נכון שפרס משתדל היום הרבה "בשביל מדינה" ומכפר לעת זקנה על חיים שלמים של עסקנות. ובכל זאת, נשארת כאן תחושה אמביוולנטית לאיש.

אולי כך צריך להיות, הרי כמעט אף אחד הוא לא "רק רע" או "רק טוב", ולפני הצלילה למערכת הבחירות הקרבה על השמצותיה ולכלוכיה, חשוב שנזכור זאת.

פ.ג.