החכמה היא לא לקבל מה שרצית,
אלא לרצות מה שקיבלת

 אצל מי הקבצים?

לא אחת כתבנו כאן על פילוסופיית הגיבויים שגובשה בצ'יף במהלך השנים. היא מבוססת על כישלונות בגיבוי של כל לקוחותינו (אנשים וחברות) שעשו גיבויים ובכל זאת נאלצו להיעזר בשלב זה או אחר במעבדה לשחזור מידע.
חלק ניכר מלקוחות אלו נעזר בשירותי אחסון קבצים כחלק ממערך הגיבויים, לעיתים כאמצעי גיבוי יחיד. שירותים כמו DropBox, RapidShare, MegaVideo ואחרים. הם שירותי שיתוף קבצים בבעלות צד ג'. מי שמשלם עבור שירותים אלו הם הפרסום והמנויים. התא הווירטואלי בו שמורים הקבצים נקרא "cyberlocker", משהו שניתן לתאר כשטח אחסון בדיסק קשיח שנמצא אי שם, בשרת של מישהו נחמד, שמוכן לעשות לנו טובה. טובה דומה לזו שעושה שכן שיש לו מגרש ריק ומוכן שנחנה בו את הרכב, אבל כמובן שלא לוקח על עצמו אחריות לכל נזק או גניבה.
את הסיסמא של תא האחסון הזה, את המפתח למחסום של המגרש, אנו רשאים לתת לחברים. הם יכולים להוריד למחשבים שלהם כל תוכן שהעלנו לשם. הקיבולת הממוצעת של אותם תאים נעה סביב הגיגה בייטים הבודדים או יותר (יותר, בעיקר למנויים בתשלום). קיבולות האחסון יגדלו עוד ועוד ככל שהחומרה הופכת ליותר זולה והפס יותר רחב.
התאים הוירטואליים או סייבר לוקרים נוחים מאוד להעברת קבצים גדולים (מסמכים ארוכים, תמונות, וידיאו) בין חברים, במקום לצרף אותם למייל. הם יוצרים בעיה מנקודת המבט של זכויות היוצרים, מפני שהגולשים מאחסנים בהם עותקים של יצירות מוגנות (סרטים ושירים). להבדיל משיתוף הקבצים ב-bittorrent, קשה מאוד לכלי אכיפת החוק ברשת לחדור את הלוקרים. בלוקרים הקישוריות היא של אחד לאחד ובלתי נראית לכלבי הגישוש הללו.
אך נחזור לעניינינו, הגיבוי.
השימוש בתאים וירטואליים בשרתים מרוחקים נעשה הרבה לפני שמישהו התחיל לקרוא לזה "מחשוב בעננים". ה-SkyDrive של מיקרוסופט נפתח ב-2007. דרופבוקס נפתחה בשנת 2008 ועברה את 50 מיליון המשתמשים לפני שנה.
הרבה סייבר-לוקרים מדגישים את יכולות שיתוף הקבצים שלהם ולא את יתרונותיהן כשירותי גיבוי, למרות שהמנגנון זהה ואפילו הפרסומות משתמשות במשפטים מאוד דומים. לראיה:
הענן של אמזון מציע: "לעולם אל תדאג מאובדן התמונות, המסמכים והוידיאוים היקרים שלכם. אחסנו אותם בכונן הענני בו הם יהיו מוגנים מקריסת דיסק קשיח או מגניבת מחשב נישא"
דרופבוקס אומרים: "אל תפחד, גם לא משפיכת קפה אקראית על המחשב הנייד שלך! אתה יכול להירגע , לדעת שאנו תמיד לרשותך והחומר שלך לא..."
גוגל דרייב מכריזה: "דברים קורים... לא משנה מה יקרה להתקנים שלך, הקבצים יהיו מאוחסנים בבטחה אצלנו."
סקיי דרייב של מיקרוסופט: "עם השירות שלנו אתה יכול לאחסן את הקבצים שלך בבטחה. הקבצים והתמונות שתשמור כאן, מוגנים על ידי פיצ'רים של אבטחה ממדרגה ראשונה."
האם כל זה נכון? האם הסייבר-לוקרים נחשבים כשירותי גיבוי מקוון?
אפשר לקרוא לשירות שלהם גיבוי במובן של שמירת קבצים באתר מרוחק. באמת, אם הדיסק שלנו קורס באופן פתאומי, הקבצים שהעתקנו לתא בשירות שכזה יהיו עדיין שם. כמו אצל חברות המציעות שירותי גיבוי מקוון, יהיה בחלק מן הלוקרים מספר גרסאות של הקבצים כדי לאפשר לחזור לאחור בין השינויים שנעשו. יש אפילו לוקרים שמציעים הגנה בצורת undelete - ביטול מחיקה. הסקיי דרייב של מיקרוסופט, למשל, מכיל פיצ'ר של סל מחזור ל-30 יום. (למי מכם המשתמש ב-BOS, אתם לא מוגבלים בשחזור היסטורי, בתהליך יותר פשוט ומחוכם מאשר undelete).
אבל, אחד ההבדלים החשובים ביותר בין שירות גיבויים ללוקר וירטואלי הוא שבשירותי הגיבוי העכשוויים בוחרים בספריות וקבצים חשובים במיוחד כדי לבצע להם גיבוי של ברירת מחדל. עם הלוקרים, לעומת זאת, מעלים ספריה או קובץ בדפדפן וזה הכול. הדרך להשתמש בשירותי לוקר כגיבוי היא לקנפג ידנית את כל הקבצים הדורשים גיבוי ולהכניסם לתת ספריות מתאימות.
הלוקרים נוטים לטפל בשיתוף ובאיתור קבצים בצורה שונה מאשר שירותי גיבוי. האחרונים מציעים קליינטים ניידים עמם ניתן לגשת למידע שמור, אך לא כוללים קישורים חיצוניים שמישהו אחר יכול איתם לגשת לקבצים.
ושימו לב: שירותי גיבוי, באופן כמעט גורף, מטיפים לכך שכל מידע חייב גם גיבוי מקומי.
מה שנראה המלצה שולית, כתובה באותיות קטנות או לא, יכול לפעמים להיות גלגל ההצלה האחרון שלכם.

אם הגיבוי שלכם כולל מידע השייך לצד ג' (כמו אצל רואי חשבון ועורכי דין) אם המידע הזה חשוב לכם ואף חיוני ליצירת הכנסה, אל תסמכו על שירותי ענן בלבד. הכתובת נמצאת על הקיר.
 

ההמלצות של פארטי

אלה הסודות של יונה פארטי, אחד ממייסדי ה-הפינגטון פוסט ובאזז פיד, שלדבריו עזרו לו להצליח בפייסבוק. האם הם יעזרו גם לכל אחד אחר?

1. לרגש. העורכים לפעמים שוכחים שבני אדם לגמרי עשויים מרגשות. התוכן חייב לגרום לקורא לעצור ולחשוב. הצילומים המרשימים מומלצים.

2. התוכן חייב לשקף את זהות הכותב: מי אתה והיכן אתה עומד. פארטי הוא שמאלי, וכתב פוסט שלם לאנשים שמאליים שהצליח בצורה יוצאת דופן.

3. בחינה. שאל את עצמך אם היית משתף את התוכן שהנך מעלה. אם לא מספיק חשוב כדי לשתף, שפרו אותו.

4. להמעיט בטכניקה. אל תתמקד בטריקים של המדיה החברתית. אין טריקים טכניים כדי להשיג פופולאריות בפייסבוק. ההצלחה מגיעה באמצעות דינאמיקות מול המשתמשים.

5. כנות. אהיה אתה עצמך. העורכים המקוריים מצליחים יותר. הימנעו מלהעתיק.

6. גיוון. נסה רעיונות רבים. איש לא יודע דבר ברשת. האסטרטגיה הטובה ביותר היא לשמור על ראש פתוח, לנסות דברים שונים, ללמוד מן ההצלחות ומן הכישלונות, ולחדד את החושים.

7. מקוריות. ללכוד את הרגע ולהציג אותו בצורה שונה. כולם מפרסמים חדשות זהות כאשר משהו חשוב צץ. לכן, יש למצוא פתרונות יצירתיים ומושכים לפני שמפרסמים עוד משהו באותו נושא כמו כולם.

8. כבוד ואהבה. כבדו את בעלי החיים. כל פוסט עם חיות בית יכול לעורר את הרגשות בקהילה. והוא גם יבהיר להם מי נמצא מאחוריו.

9. השתמש בהומור. פשוט ככה.

10. ניצול הניידות. השתמש ביתרונות של ההתקנים הניידים, כדי שהקהילה תקבל את התוכן בכל מקום והחומר לא יפסיק להיות ויראלי. התכנים הניידים הם היום יותר משליש התעבורה ברשת.

11. נוסטלגיה. אנשים מתמוגגים על זיכרונות העבר.

12. זכויות אדם. תוכן למען זכויות אדם זוכה לפופולאריות גדולה. אנשים מתגאים בשיתוף שלהם.

13. צנעת הפרט. המנע מתכנים שאנשים לא ירצו לשתף מפאת בושה - תרופות להורדה במשקל, הסרת שער, רכילות על ידוענים ופורנו לא משקפים טעם טוב.
 

הליום?

לפני 3 שבועות שלח לנו דור פלס קישור לכתבה על חידוש בטכנולוגיית הדיסקים הקשיחים. בכתבה בעברית הוסבר, כמו בשאר הידיעות שפורסמו בעיתונות הזרה, שחברת HGST, שנרכשה במרץ השנה על ידי תאגיד ווסטרן דיגיטאל, הודיעה על פיתוח כוננים קשיחים בעלי קיבולת גדולה הרבה יותר מן המקובל (6TB). הקיבולת הנדיבה תושג בזכות הכנסת גז הליום למארז הדיסק.
מה שלא צוין בעיתונות הזרה, והוא ככל הנראה פרי דמיונו של כתב ישראלי, הוא שהיום יש בתוך המארזים של כל דיסק קשיח... אוויר דחוס!
לכל דיסק קשיח רגיל הנמצא בשימוש במחשב שלכם יש נשם, פתח מתוחכם המאפשר וויסות של לחץ האוויר בתוך הדיסק. כאשר הטמפרטורה בתוך המארז עולה, נפח האוויר גדל והווסת ממלא את תפקידו בפליטת אוויר החוצה. לו היה אוויר דחוס בדיסק, הוא היה בורח דרך הנשם.
כדי להחזיק את ההליום בתוך הדיסקים יש לאטום אותם באופן הרבה יותר חזק מאת הדיסקים הרגילים. בשונה מהאוויר, ההליום מסוגל להתפשט ולהתכווץ בהתאם לטמפרטורת הדיסק המשתנה ללא שינוי משמעותי בלחץ הפנימי בדיסק. הפרט השולי הזה לא מפריע להתפעם מרעיון ההליום. בהיטאצ'י (HGST) למעשה עובדים על זה כבר עשור שנים ורק לאחרונה הצליחו למצוא דרך לחתום את הגז בדיסקים. כיוון שצפיפות ההליום (0.1786 גרם לליטר בפאזה הגזית) נמוכה בהרבה מזו של האוויר, נוכחותו במארז אמורה לצמצם בצורה ניכרת את החיכוך ועל כן גם את צריכת האנרגיה של הדיסקים. הערכת החוקרים היא שהצריכה תרד ב-23% וזה יאפשר להגדיל את הקיבולת ב-40% על ידי הוספת עוד צלחות.
ההליום הוא היסוד השני השופע ביותר בטבע, ורובו בכלל בורח מן האטמוספרה אל החלל. הוא תוצר לוואי של יצירת הגז הטבעי והוא משאב בלתי מתחדש. נכון, אנו מכירים אותו כחומר למילוי בלונים של מסיבות המאפשר לבדר את הילדים עם קול מצחיק. בנוסף יש לו יישומים ייחודיים במגוון שימושיים מדעיים, ביו רפואיים, תעשייתיים ובמיוחד בתעשיית האווירונאוטיקה והחלל, שלא לדבר על ביטחון ואסטרטגיה. משרד הפנים של ארה"ב אמון על (קראו היטב) רזרבת ההליום הפדראלית! למה? מפני שכאשר יש מחסור ביסוד זה, אין אחר שיכול להחליף אותו. וחשוב להחזיק את המחסנים מלאים. אותם מחסנים נמצאים במקומות שונים של ארה"ב, במבנים טבעיים אשר בעומק האדמה.
הצריכה השנתית העולמית של הליום צפויה להעלות בשנה הבאה בין 7 ל-10%, בעיקר בשל דרישה מן השוק האסיאתי. כרגע, מחסני ההליום בארה"ב, המספקים 75% מן הצריכה העולמית השנתית (שהייתה עד כה של כ-6.2 מיליארד רגל מעוקב גז). במצב הנוכחי, הרזרבה של הליום של ארה"ב תספיק לעוד חמש או שש שנים בלבד, אלא אם מקורות נוספים ייכנסו למשחק.
רזרבת ההליום הפדראלית הוקמה בשנת 1925 לשם אספקה אסטרטגית של גז לסְפִינות אֲוִיר. הסיבה לכך הייתה שבמהלך מלחמת העולם הראשונה האמריקנים לא הצליחו לבנות הרבה ספינות אוויר מפני שהיה חסר להם גז בלתי דליק. מאוחר יותר, החל משנות החמישים, השתמשו בגז אשר ברזרבה כחומר קירור במרוץ לחלל. כיום השימוש הצבאי העיקרי הוא במזל"טים, והתעשייה משמשת בו בעיקר לייצור מוליכים למחצה, לדים, מסכי LCD וכחומר קירור למגנטים של MRI. וכן, הגז גם מקרר את מאיץ החלקיקים הגדול על הגבול שבין שווייץ לצרפת, שנתן לנו את הבוזון Higgs.

המחסור בהליום הגיע לכותרות בזמן לא טוב עבור WD. מצידם, החוקרים מבטיחים שכל ההליום שהם יצרכו לשם מילוי דיסקים לא יעלה על סנטים בודדים ליחידה. הם מעריכים שיצרכו מעט גז וישפיעו מעט מאוד על הצריכה הגלובלית. מה שכן יעלה, והרבה, הוא המכשור הדרוש להרכבת הדיסקים.

בניסיון להפריט את עסקי ההליום, חוק אמריקני משנת 1996 חייב את מכירת הרזרבות עד לשנת 2015. מאז, כולם ציפו לגילוי מקורות הליום חדשים - דבר שלא קרה. המכירות הממשלתיות הנדיבות במהלך השנים החזיקו את מחיר ההליום בגבולות סבירים, אך ככל שמתקרבים לסוף התקופה, המחירים מתחילים לעלות. בשנת 2002 נמכרו אלף רגל קוב של הליום ב-42 דולר. לפני חצי שנה הגיע המחיר ל-75.75 דולר לכל אלף רגל מעוקב. שיא של כל הזמנים. בשנה הבאה המחיר עשוי אף לעלות ל-84 דולר.
כאשר מאגרי הגז בארה"ב הולכים ומתרוקנים, מופנים המבטים למאגרים גדולים נוספים של גז טבעי במזרח התיכון ובאפריקה, בהם ניתן כבר להתחיל להשתמש בשנה הקרובה. מאגרים אלו יוכלו לספק את דרישת השוק למשך חמש שנים לפחות, גם אם במחירים גבוהים יותר.
עד כה לא פורסם צפי לגבי כמות הדיסקים במילוי הליום שאמורים לצאת לשוק. על פי הערכה גסה, חברת WD עשויה לצרוך פחות ממיליון רגל קוב הליום לשנה.
 

קישורים מעניינים

● פורסם בניוזגיק - תוכנות זדוניות, התחמקות והגנה עצמית.

●  סרטון פרסומת המגיע מתאילנד: להתנתק כדי להתחבר

● למי שעדיין לא ראה ברשת את יופי ההאבקה

● הבית הצר בעולם
 

מדען לעתיד פנוי להיכרויות

הבוקר, שלא באשמתי, הגעתי לעבודה במונית. לו הייתה לי הפרעה נירוטית מסוימת, הייתי עשוי לראות בזה סימן לבאות.
כי...מונית בלועזית זה "taxi". וטקסי הוא קיצור של taximeter cab, אמצעי תחבורה שעומד לרשות תושבי לונדון משנת 1907. הטקסימטר (ואצלנו "מונה") הוא מכשיר מדידה למרחק המחשב תעריף. הוא התפתח מן ה-taxameter, מכשיר דומה משנת 1890 בו השתמשו בכרכרות סוסים ששימשו כמוניות. המונח מגיע מלטינית "taxa" (תעריף) וכלל אינה קשורה למילה היוונית-"Taxis" (סידור). אבל ההבדל בשורש המילה לא מעניין אנשים שמתעקשים להיענות לתחושות המוקדמות, שכמובן לא היו לי.
ברגע שנכנסתי למשרד ראיתי על המסך של שכני מאמר על מיקרואלקטרוניקה ובו בולטת המילה Epitaxia. "אמרתי לך!", הייתי אומר לעצמי לו הייתי סובל (או נהנה) מאותה הפרעה של המתייחסים לעצמם בגוף שני.
אפיטקסיה מתרחשת כאשר מניחים שכבת גבישים על גבי מצע גבישי. השכבה העליונה נוטה לצמוח או להסתדר לכיוון אחד או יותר ביחס למצע ובצורה מסודרת. לשכבה העליונה קוראים אז שכבה אפיטקסית (כי היא מסודרת!).
 

מבלי לקלקל פרמטרים אחרים (כמו צריכת החשמל, למשל) הדור הבא של דיסקים קשיחים שיגיע למדפים חייב להיות מסוגל לאחסון של טרה בייט אחד לאינץ' רבוע.
לו הייתי חוקר ומפתח טכנולוגיות אחסון בשירות אחד מיצרני הדיסקים, הייתי נלחץ מאוד והפסיכיאטר שלי (לו היה לי כזה) היה ממליץ לי לשנות עיסוק. למזלי, זה לא המצב.
אחת השיטות המתקדמות לכתיבה צפופה יותר על הפלטות המגנטיות של הדיסקים הקשיחים היא HAMR או צריבה מגנטית בסיוע חום. מקור החום ב-HAMR הוא התקן לייזר מוליך למחצה הפולט 10mW או יותר אנרגיה אופטית.
מכון Tyndall של האוניברסיטה האירית קורק, יחד עם חברת .Semprius Inc ויצרנית הדיסקים סיגייט, הגיעו להישג שהוא אבן דרך בתחום.
הם שילבו מבנה לייזר מוליך למחצה בעל עוצמה גבוהה, עם מצע סיליקון בעזרת טכנולוגיה קניינית של Semprius להדפסת micro-transfer, כדי להדפיס שכבות אפיטקסיות (זוכרים? דיברנו על זה לפני כמה שורות!) שיצרה חברת IQE במפעלה שבקרדיף.
בקבוצת המחקר בטוחים שרמת האינטגרציה האופטואלקטרונית שהוכיחו, תאפשר לטכנולוגיית HAMR לעמוד בדרישות הגלובאליות של ביצועים וקיבולת גבוהים ביחד עם עלויות אחסון נמוכות.
אני חושב על הרעיון לעבור הסבה לתחום החדש. הגדרת התפקיד תהייה אולי: "ייצור שכבות אפיטקסיות מוצמחות ב-MOCVD ליישומים פוטוניים". לו הייתי במצב נפשי עדין, יתכן ולא הייתי עומד בלחץ המחשבה הזו, אבל שם התפקיד המורכב בוודאי ימקם אותי בדרגה מועדפת בשוק הפנויים-פנויות. לא ככה?