עקרון
ההחלפה
"אני מאמין שמומחה משטרתי או חוקר מומחה לא היה מוצא שהוא
מבזבז את זמנו בקריאת ספרי
דויל. מכיוון שבהרפתקאות של שרלוק הולמס, החוקר מתבקש
פעם אחר פעם לאבחן את המקור של כתם בוץ, שזה לא יותר מאבק.
נוכחותו של כתם על נעל או על זוג מכנסיים מיד הסביר להולמס
מאיזה רובע של לונדון הגיע בעליו, או איזו דרך הוא עבר בפרברים.
כתם גבס וגיר הגיע מ-Horsham, כתם בוץ בגוון אדמדם יוצא דופן
יכול להגיע רק מהכניסה לסניף הדואר ברחוב Wigmore.... ניתן
לחזור ולקרוא שנית את הסיפורים... בהם הולמס מתעקש על העניין
והקסם שאפשר למצוא באפר הטבק"
את השורות הללו כתב ב-1929 הצרפתי Dr.
Edmond Locard (הנחשב
לאבי המיקרוסקופיה הפורנזית) במאמרו "ניתוח שאריות האבק"
לוקאר, המכונה לפעמים "השרלוק הולמס של צרפת", נולד ב-1877.
היה בן 10 בלבד כאשר יצא הספר הראשון על שרלוק הולמס, ויתכן
שהרקע הצרפתי של החוקר הדמיוני גרם ליתר הזדהות אצל הקורא
הצעיר.
לוקאר התעניין בתחומים רבים, בדיוק כמו הולמס, אך פעל בצורה
מסורתית הרבה יותר. הוא השלים תארים פורמאליים ברפואה ובמשפטים.
עבד כמתלמד תחת המומחה הפורנזי הגדול Lacassagne, וגם ביחד
עם הקרימינולוג Bertillon בפריס. הוא סייר בעולם תוך כדי לימוד
חקר משטרתי לפני שקיבל על עצמו את ניהול המעבדה הקטנה בליון.
ובנוסף, גם היה ידען גדול במוזיקה ותיאטרון, וכתב ביקורות
בעיתונים של ליון.
ב-1910 בתי המשפט הפליליים של ליון פעלו בבניין ה-Palais de
Justice הישן, שבנייתו התחילה ב-1835. היה זה בניין מרשים,
עם כניסה מפוארת שכללה גרם מדרגות חיצוני רחב - אשר ירד באלגנטיות
לנהר
הסאון. דלת הכניסה האחורית לבניין, מפוארת הרבה פחות,
הובילה לתאי הכלא הצפופים "שהדיפו ריח עובש וייאוש". לצד תאי
העצורים היו חדרים עמוסים בתיקי חקירה של המשטרה הצרפתית,
עם מידע על כל מי שאי פעם משך את תשומת ליבה. מחוץ לחדר הארכיון,
מדרגות עץ חורקות הובילו לשני חדרונים בבוידם שבקומה השלישית.
אותם חדרים הוקצו באיחור למחקר הפורנזי. היה בהם מיקרוסקופ,
ספקטרוסקופ, אוסף בסיסי של כימיקאלים ומבער בונזן.
לוקאר מונה למנהלה הראשון של מעבדת הפשע הראשונה בהיסטוריה.
עם שני עוזרים, הוא הפיק את המיטב ופעמים רבות הפתיע את המערכת
עם האמצעים הדלים הללו. הוא היה קפדן וחשב מחוץ לקופסה. התלהב,
כפי שצוין קודם, מהחשיבות שהקנתה הדמות של הולמס לאבק ובדק
דגימות שנאספו ממקומות בלתי שגרתיים - כולל אוזניים, גבות
ונחיריים של אנשים (וגוויות). באחד הניסויים שערך, הצליח לזהות
את משלחי היד של 92 מתוך 100 נבדקים, רק על פי בדיקה יסודית
של האבק שנאסף מגבותיהם - קמח אצל האופה, פיח אצל מנקה הערובות,
אבקת ברזל אצל הנפח... ו אפילו הצליח לזהות רואה החשבון (אולי
אבק גרפיט מן העיפרון או שבבי מחק שבגבותיו?)
ב-1918 פיתח דר' לוקאר שיטה לזיהוי טביעות אצבע על פי מפתח
של 12 נקודות, הישג מרשים לתקופתו, למרות שהשיטה העכשווית
לדאקטילוסקופיה
ממוחשבת מתבססת על מתודולוגיה של חוקרים אחרים.
לפני מאה שנה, המדע הפורנזי היה עדיין תחום כללי ולוקאר (כמו
גיבורו הולמס) חקר ביסודיות וכתב בצורה נרחבת על טביעות אצבע,
ראיות שאריתיות, בדיקת מסמכים, טבק, זרעים, חרקים ומִשאָרים
שנמצאו בזירות פשע. אהבתו להתנסות הובילה אותו אפילו לשרוף
לעצמו את קצות האצבעות, על מנת לקבוע אם ניתן להסיר לאלתר
בדרך זו את תבנית טביעת
אצבע או Friction ridges של העור
(הסתבר לו בדרך הקשה, שלא ניתן).
לוקאר הוביל ללכידת אינסוף פושעים - זייפנים, רוצחים, רמאים
וגנבים... ואפילו קוף עם זיקה לתכשיטים. כמו שרלוק הולמס עצמו,
לוקאר התעניין מאוד בקריפטולוגיה (הצפנה)
ובספטמבר של 1914 סייע למפקדה הצרפתית לפצח את הקוד הגרמני
ולמנוע את התבוסה הצרפתית המוקדמת.
לוקאר כתב סדרה של שבעה כרכים על המדע הפורנזי (ה- Traité
de Criminalistique)
שם טבע עיקרון יסוד, שאנו מכירים היום בשם "עקרון ההחלפה של
לוקאר" (Locard's exchange principle) הגורס כי במגע בין
שני חפצים תמיד תהיה חלופה כלשהי. ובקיצור: כל מגע משאיר סימן.
לוקאר הבין שזה בלתי אפשרי לפושע לפעול, בהתחשבות לעוצמת
הפשע, מבלי להשאיר שארית. היום כולנו אוהבים קיצורים, אך תמצות
העיקרון משאיר בחוץ את המרכיב הרגשי עליו לוקאר כתב. למעשה,
הפושע נבגד על ידי המתח וההתרגשות שבו. דוגמא לכך היה מקרה
מפורסם של רצח ברכבת לונדונית שהתרחש לפני כמעט 150 שנה. ב-1864,
אחד הנוסעים -מר פראנץ מילר- עזב את הזירה לאחר שרצח נוסע
אחר, עם כובע הקורבן. בהתרגשותו בלבל אותו עם כובעו שלו, הקל
לזיהוי, שנשאר מאחורה עם הגופה.
לא מזמן, במאי 2010, מחבל עזב רכב עמוס חומר נפץ בטיימס סקוור
של ניו יורק. אבל הריגוש שאחז בו גרם לו לשכוח בתוך הרכב את
צרור המפתחות שלו, שגם הכיל את מפתח ביתו ומפתח רכב המילוט...
שחנה במרחק שמונה בלוקים. לא רק זה, הוא גם שכח אורות דולקים
שמשכו את תשומת לב השוטרים. אם היו מספרים את זה ללוקאר,
הוא בוודאי היה מחייך.
אדמונד לוקאר נפטר ב-1966, אך עבודתו נשארת חיה ורלוונטית
גם בימינו, ימים של טכנולוגיות מתקדמות לשירות הזיהוי הפלילי.
כמו בתחומים רבים אחרים, הידע מתפתח במקביל בנקודות שונות
בעולם, חוקרים מפרים ומופרים הדדית על ידי מחקרים שמתפרסמים.
הידע הפורנזי התחיל להתפתח בסין עוד במאה ה-8 לספירה הנוצרית.
הסינים ידעו להשתמש בטביעות אצבע כדי לזהות את מקורם של מסמכים
ופסלוני גבס. בתחום הרפואה הפורנזית, במאה ה-13 הם ידעו להבדיל
מקרה טביעה ממקרה חניקה. אבל, בעולם המערבי רק במאה ה-19 התחילו
לייחס חשיבות לראיות בזירת הפשע ולפתח תקנים לבדיקה וניתוח
ראיות.
העיקרון של לוקאר שימושי בזירות פשע בהן הפושע בא במגע עם
הזירה; מבצע הפשע משאיר משהו וגם
לוקח עמו דבר מה מהזירה. ברבים מפשעי המחשב שיצא לנו להתערב
בחקירתם הפושע היה אכן נוכח בזירה, וזה לפעמים תלוי בדרך בה
מגדירים את זירת הפשע.
האם מסד נתונים של חברה נחשב לזירה? הוא מאוחסן בשרת כלשהו,
גם אם מדובר בשרת וירטואלי יש בסיס פיזי - ריכוזית או מבוזרת
- לנתונים שבו. הגישה למסד או למידע הנמצא במערכת קבצים, נעשית
מקרוב - מהשרת עצמו, מתחנה מקומית המנהלת את השרת, או מרחוק.
על ידי הקלדת פקודות או על ידי החדרת תוכנה זדונית. וכל אלה
משאירים ראיות - פיזיות או לוגיות.
יש להבהיר ראשית כי "זירת פשע וירטואלית"
היא לא אחרת מאשר הדמיה ממוחשבת של זירת פשע פיזית, באמצעותה
יכולים חוקרים לשחזר כיווני ירי, לדמות תנוחות תקיפה, מסלולי
מילוט וכו', כך שבהקשר זה עלינו להימנע מהשימוש במונח זה.
בעיה פראקטית מסוימת נובעת מהמיקום הפיזי המוגדר של "הקורבן",
"הזירה" וה"פושע". כך למשל, כאשר חברה שמשרדיה בתל אביב ומאגרי
המידע שלה נמצאים על גבי שרתים של ספק בחיפה, מבקשת לחקור
פריצה מרוחקת שנעשתה על ידי פורץ מאילת... באיזה מחוז בוצע
הפשע? אם תתקשרו למשטרה, במוקד ישאלו אתכם את השאלה: "כתובת
בה התרחשה הפריצה?". אז, מה להשיב? (המלצה:
כתובת הנפגע)
ועוד המלצה:
"באיזה בית משפט לתבוע? מאד פשוט, בבית המשפט הנח ביותר
לתובע. בדרך כלל זה איפה שהתור הכי קצר"- תודה למיכל ט.
יתכן ועלינו להגדיר את הפשעים הללו כ-"רב זירתי". כמו למשל,
במקרה של עובדים שהעתיקו מידע ממעסיקיהם, שמרו אותו והשתמשו
בו מתוך המחשבים הביתיים של כל אחד מהם.
במאה ה-21 יש לנו הרבה מכשולים מעשיים להתגבר עליהם. אנשים
משכילים יותר, הפשע מתוחכם יותר, אם תרצו לעיתים "נקי" יותר.
אבל העיקרון של לוקאר ממשיך להתקיים.
|