הזהרת סוף אוגוסט: במגזין נפרדים מהחופש בשטחיות קלילה.
אולי הופתעתם מכך שפנינת החכמה עמה פתחנו את הגיליון הופקה על ידי אישיות שנויה במחלוקת מעולם הבידור. יתכן וגברת מדונה-אסתר אף מיישמת את הרעיון ומשתדלת לעדכן גרסה עצמית מדי פעם - גם אם הגרסה החדשה לא כל כך מוצלחת. נו, אבל זה קורה אפילו לענקי התוכנה.
טכנופוביה
לרובנו, לחיות ללא סמארטפון, מחשב או חשבון פייסבוק נראה כיום בלתי אפשי. ולמרות זאת, מיליוני אנשים בעולם לא נוגעים באצבעותיהם במקלדת. הכוונה לא לילידי הג'ונגלים או לכפריים בערבות אסיה. מיעוט גאה של עשירים ומפורסמים מצליח לחמוק מהשימוש בטכנולוגיה בעוד הוא ממשיך ליצור -איכשהו- עבודה חשובה ולהישאר רלוונטי. סביר להניח שלרובם יש מזכיר/ה או עוזר אישי שאחראי להפעיל את המכשור ושופך את מחשבותיהם לחשבון טוויטר על שמם.
התחלנו עם מדונה ונמשיך עם עוד כמה שמות לא מאוד חיוניים להישרדות האנושית.
מעצב הבגדים Karl Lagerfeld טוען שיש לו מחשבים כי הם "חפצים יפים", אך לא משתמש בהם אישית. גם טלפון נייד אין לו מפני ש"סדר העדיפויות שלו, שונה".
גם המיליארדר Mikhail Prokhorov (השביעי בעושרו ברוסיה) לא משתמש במחשב ("יש יותר מדי מידע ובאמת בלתי אפשרי לסנן אותו", כותב את מכתביו ביד ואין לו טלפון נייד.
לפני שנתיים אמרה השחקנית היהודייה Winona Ryder שהיא אמנם בודקת מיילים בבלאקברי, אבל מעולם לא קראה בלוג ויש לה מושג קלוש בלבד על מה זה אינטרנט. ב-2011 הודתה בתוכנית טלוויזיה שהגיגול מפחיד אותה. למה? היא חוששת שזה יוביל אותה להתקבל ללא ידיעתה לשורות של ארגון טרור (!). לטובתה, יתכן ובינתיים כבר הוסיפה ידע.
הזמר פרינס הביע פני כמעט שנתיים דעה בפני כתב עיתונות על כך ש-"האינטרנט לגמרי כבר גמור." והוסיף "האינטרנט הוא כמו MTV, שהיה בשיא למשך תקופה ואחר כך הפך פתאום מיושן. בכל מקרה כל המחשבים והגדג'טים הדיגיטאליים לא טובים. הם רק ממלאים לך את הראש עם מספרים, זה לא יכול להיות טוב עבורך".
הראפר Eminem לא התבייש להודות שהוא חסר כל השכלה דיגיטלית: "אם אלמד כיצד להשתמש במחשב, אהיה על הח*א הזה כל היום בצפייה בדברים שנכתבו עלי וזה ישגע אותי". אמרות לחוד ואמת לחוד, הוא צופה בסרטוני יו-טיוב שחברים שולחים לו ויש סיכוי שהוא מרגיש די עלוב בהשוואה לכישורים האינטרנטיים של צעירים כמו ג'סטין ביבר.
הפרשן Andy Rooney, שנפטר לפני 9 חודשים, היה גם הוא טכנופוב ידוע. הוא שנא e-books, גדג'טים מכל סוג, טלפונים ניידים וכמובן גם מחשבים. רוני הודה שהשתמש במחשב לשם כתיבה, אך האשים את ביל גייטס ועמיתיו בהיבטים המרגיזים של המחשבים ובצורך להחליף אותם לעיתים תכופות.
השחקן בראד פיט לא ידע עד 2009 כיצד להפעיל מחשב ולכן, כמו אחרים בתעשייה שלו, מעולם לא גיגל את שמו. השחקן George Clooney אמר גם הוא לעיתונאים ב-2009 שהיה מעדיף בדיקה רקטאלית שתעשה על ידי איש עם ידיים קרות בשידור טלוויזיוני ישיר, על פני פתיחת עמוד בפייסבוק. בינתיים כבר קמו בפייסבוק 6 עמודים לפחות על שמו - של חקייניו ומעריציו. או שהוא שינה את דעתו...
יש גם שחקנים שנוטרים טינה לרשת מפני שנפגעו ממנה. ב-2011 גרמהScarlett Johansson לפתיחת חקירה על ידי ה-FBI, לאחר שהטלפון הנייד שלה (והנייד, המחשב והדואל של סלבריטאים אחרים) נפרץ, וברשת הופצו תמונות ערום שלה.
לכל אלה אפשר לסלוח או לפחות להבין. אבל מה לחשוב על חלוץ המדע הבדיוני שמסרב לחבק את העתיד? הסופר Ray Bradbury סירב נחרצות להעלאת ספר שלו לרשת בטענה שזה חסר משמעות, בלתי מציאותי, "הספר באוויר, איפהשהוא". עם זאת ב-2011, בהיותו בן 91, הסכים לראשונה להנגיש לפורמט דיגיטאלי את ספריו (כולל כמובן את Fahrenheit 451, המתאר חברה עתידנית בה הספרים מחוץ לחוק).
מבקר הספרות מ-Yale, הפרופסור Harold Bloom נשאל על השפעת המחשבים על כתיבתו. הוא השיב שככל שידוע לו, "מחשבים קשורים לספרות באותה מידה כמו הנסיעה בחלל, יתכן גם הרבה פחות. אני יכול לכתוב רק עם עט כדורי, על בלוק נייר צהוב, הנשען על סוג מסוים של לוח כתיבה עם אטב קפיצי. אחר כך מישהו אחר מקליד את זה "...
המחשבים הם כלים מדהימים כדי להתקשר מרחוק, לאסוף מידע סביב העולם כולו, למצוא השראה ועוד כמה דברים שסופרים צריכים כמו ארגון, עריכה, וכלי כתיבה יעילים הרבה יותר מאלה שהיו פעם. למרות הכול, בין הסופרים לא חסרים סרבנים, אם זה בגלל שעט ונייר רומנטיים או ניידים יותר, או בגלל שהם בלתי תלויים בנגישות לרשת, לחשמל ולסיוע טכני. או כי עט ונייר לא מציעים הסחות דעת כל הזמן.
הסטיריקן האמריקני Patrick J O'Rourke מעדיף מכונת כתיבה IBM Selectric על פני מחשב כדי לנצל את יכולת הריכוז הקצרה שלו. הוא הסביר שהמחשב מקל יותר מדי על שמירת הדברים שנכתבו, והשגיאות נשמרות היטב בזיכרון הדיגיטלי. הוא גם מפחד שהמחשב יגרום לו לכתוב "יותר מדי ויותר מדי מהר".
דר' אוליבר זקס שאף מגיל 12 להיות סופר. היו הוא רופא וסופר, ואפשר לומר שספריו שינו את הכתיבה הרפואית לנצח. אבל כאדם, הוא לא השתנה עם התקופה. אין לו מחשב, והוא לא יודע דבר על רשתות חברתיות. ה"גדג'ט" היחידי בו הוא משתמש, הוא כובע עם מצפן שקיבל מחבר, מפני שאין לו חוש כיוון. זקס נעזר בעוזרת ועורכת, אשר מדפיסה עבורו את כל המיילים היומיים שהוא מקבל.
הסופר הבריטי Lee Rourke מרגיש שהכתיבה היוצרת פשוט טובה יותר ביד, עם עט, וכל דבר שהוא כתב נכתב ראשית במחברות, אותם הוא קונה באובססיביות ואיתם ממלא ארגזים על ארגזים. באתר האינטרנט שלו, אבל, הפונט Courier New מדמה את זה של מכונת כתיבה.
גם הסופר Jon McGregor, שלמד טכנולוגיה והפקת מדיה באוניברסיטת ברדפורד, מעדיף לכתוב את הטיוטות שלו ביד או במכונת כתיבה. רק לאחר מכן הוא עורך את עבודתו עם לפטופ או נטבוק. לגבי הכתיבה ביד, הוא מודה שהעדפתו לסוג מסוים של עט או של מכונת כתיבה, יש בה מעין פטישיזציה של התהליך.
להבדיל מן הקודמים, הסופר Patrick McLean דווקא אוהב מחשבים וטכנולוגיה, יש ספרים שלו ל-Kindle והוא זכה בפרסים על פודקאסטים שכתב. אבל כאשר זה נוגע לכתיבה, הוא מעדיף עת ונייר, שהם עבורו כלים קלים וזורמים הרבה יותר. עם העט הוא כותב מהר יותר, טוב יותר, וללא הסחות הדעת ("זה לא מצלצל, זה לא מפריע עם צ'ט שנכנס, לא מבקש ממני להכניס לשקע כדי לקבל יותר חשמל, לא נופל, לא צריך שדרוג, ולא סביר שמישהו יגנוב לי את המחברת מבית קפה ברגע שאני מפנה את הגב").
סופר רבי המכר התורכי Orhan Pamuk הוא חתן פרס נובל בספרות ובעצם, האזרח התורכי הראשון אי פעם שזכה בפרס נובל. את עבודותיו המהוללות הוא כותב במחברת. פאמוק נוהג למלא עמוד אחד, ולהשאיר את הבא פנוי להערות ושינויים.
הסופר Kazuo Ishiguro, אנגלי ממוצא יפני, נבחר על ידי The Times לאחד מתוך 50 הסופרים הגדולים מאז 1945. חלק מהצלחתו נובעת מיכולתו לתכנן ולארגן - מה שהוא עושה על נייר עם עט ובאמצעות תרשימי זרימה, תיקיות של נרטיבה, עלילה ודמויות שמספרות המנותחות היטב. תהליך היצירה, כולל מחקר, לוקח לאישיגורו כשנתיים. לאחר מכן הוא כותב ביד ועורך עם עיפרון את הטיוטות הראשונות. לבסוף, הוא מקליד בעצמו את החומר.
John Le Carre ("המרגל שחזר מן הכפור") כתב על ניסיון חייו כמרגל (MI5 ו- MI6) וגם הוא מעדיף לכתוב בכתב ידו. את העריכה והכתיבה מחדש של קטעים הוא עושה במכונת כתיבה ומהדק אותם על כתבי היד המקוריים. פעם אפילו אמר שהוא "אלרגי למחשבים".
אי אפשר בלי לציין את JK Rowling ("הארי פוטר"), שעל אף היותה יחסית צעירה ויוצרת עבור קהל צעיר, גם היא מעדיפה לכתוב ביד, למרות שידוע שמעת לעת גם מצייצת בטוויטר.
סיפורי מכונה
למרות כל מה שנכתב לעיל, חוץ מנבחרים אחדים, הרוב הגדול של הסופרים והעיתונאים היום נעזרים בציוד ממוחשב. ולא רק כדי לכתוב. אומנויות נוספות נעזרות בכלים דיגיטאליים וצורות אומנות חדשות כמו המולטימדיה נולדו בעקבות זמינות אותם העזרים.
האם יבוא יום שהמחשבים בכלל יחליפו את האמנים?
הסטארט אפ Narrative Science מפתח פלטפורמה חדישה ההופכת מידע גולמי ודיווחים לסיפורים במקצב אנושי. מייסדי החברה, Larry Birnbaum ו- Kris Hammond הם פרופסורים ב-Yale עם רקע במערכות לינגוויסטיות, ולכן הם דואגים שהסופרים והמתכנתים שלהם ימצאו באותה רמה הירארכית. הטכנולוגיה שלהם מתאימה לשוקי גומחה, עם לקוחות היוצרים נתונים מספריים בטבלאות או דו"חות החוזרים על עצמם. לדוגמא, נתונים פיננסיים או תוצאות בענפי הספורט. או קלט על נושא מסוים בטוויטר. או מספרים גולמיים שנחשפים בוויקי-ליקס ואיש לא מבין את המשמעות המפלילה שלהם. הרעיון מבוסס על סריקת המידע הגולמי, איתור משמעות וחיבור של סיפור המבוסס עובדות. התוכנה -אומרים המייסדים- יכולה ליצור ניתוח בפרוזה, שהוא אמין, קריא, ומעניין. טכנולוגיה מסוג זה תהיה מסוגלת להגדיר מחדש, ובעלות נמוכה יותר, את היחסים שלנו למידע, למדיה, ולדרך בה אנו צורכים מידע. אבל יש מקום לדאגה: האם היכולת ליצור כמויות של תוכן מידי וזול תהפוך את הכותבים האנושיים למיותרים?
לכמעט כל סטארטאפ יש שורת מחץ לגבי מטרתו בעולם. בפייסבוק רוצים שהאנשים יהיו יותר מחוברים. בגוגל רוצים להקל על מציאת תוכן. ב- Narrative Science אומרים שהם רוצים שהדברים - גיליונות, טבלאות, עמודות של מספרים - יהיו קלים יותר לקריאה. הם שואפים להפוך למתווכים בין המידע והחוויה האנושית.
אנשי נראטיב מאמינים כי המוצר שלהם מסוגל להחליף סוגים מסוימים של כתיבה על ידי אדם, במיוחד הסיפורים בהם רוב העיתונאים עוסקים לעיתים רחוקות. עיתונאים מחפשים אייטמים שיעניינו קהלים גדולים ומזניחים את אלה המעניינים מעט קוראים. יתכן וכאשר תינתן נגישות לאותן הכתבות למעט הקוראים הרלוונטיים -או אפילו לקורא בודד- החומר יניע תהליך חשוב או יעשה את כל ההבדל. למשל - תרגום של מידע בתיק רפואי למכתב עבור המטופל או משפחתו.
כיום, למרות שחברות וארגונים משקיעים כספים רבים באיסוף מידע, הם רק יכולים לעבוד בצורה מוגבלת עם הממצאים שלהם. בשיטפון הזה של נתונים, הרבה ניואנסים לא מזוהים, מתבזבזים. היכולת להפיק תובנות אוטומטיות מכמויות גדולות של מידע, יכולה לשנות את הדרך בה עסקים מפקחים על ומעריכים את הסחר.
באופק מצפים ל-Narrative Science שני נושאים לטיפול. הראשון, לעצב את הפלטפורמה כך שהיא תגיע למסקנות אליהן עדיין לא הגיעו לקוחות אנושיים. באמצעות התוכנה ניתן לחפש מקרים יוצאי דופן וקורלציות שבני האדם לא דמיינו אפילו.
הנושא השני הוא להתקדם מעבר לנתונים המספריים המזינים את המערכות היום. המערכת שלהם עובדת כבר היום עם מידע בלתי מובנה, כמו למשל בהבנה של "רגש" המשתמע מבלוג או מציוץ בטוויטר. פיתוחים נוספים בהבנה על ידי המחשב של השפה האנושית יוכלו לפתוח את הטכנולוגיה הקיימת לעולמות חדשים. כאשר התוכנה תוכל לסרוק מסמכים באותה הבנה כמו טבלאות מספריות, השימושיות שלה תגדל פלאים.
באופן תיאורטי, הפלטפורמה של נרטיב יכולה לכתוב סיפורים קצרים, אפילו מושלמים בהיבט של הידע האנושי בנושא שפה ונרטיבה ספרותית. ניסיונות מסוג זה נעשו בעבר. אז מה יהיה על הסופר או העיתונאי האנושי? יש כל כך הרבה סיפורים לספר, שאולי יהיה מקום לכולם.
חלקכם תמצאו חוט מקשר בין דברים אלו לכתבה של שבוע שעבר על NLP
|
מגזין זה נדחס אלקטרונית למען חסכון באחסון ותעבורת מידע מתוך שימת לב לאיכות הסביבה וחסכון באנרגיה.