הדיבר ה11 - "לא תמחק"
 

לפני כשנתיים, המקרה של SNET (החברה הטלפונית של דרום ניו אינגלנד בארה"ב) נגד ספקית האינטרנט ושירותי המידע Global NAPS וחברות הבת שלה, הכה גלים בתחום המחשוב המשפטי. היה זה מקרה טיפוסי של חסימת מידע והפרת שבועה בבית משפט, בעניין גילוי ראיות אלקטרוניות.
עדי מפתח מצד גלובאל שיקרו לגבי אי קיום של רשומות חברה, בניגוד להצהרותיהם במקרה ליטיגציה קודם. מסמכי הנה"ח חיוניים נעלמו באופן מסתורי, אבל המבקשת באמצעות מומחיה, הוכיחה שיד נעלמה התקינה והפעילה אפליקציה למחיקת קבצים על גבי מחשב מרכזי בעיתוי מחשיד ביותר: בדיוק לפני המועד שנקבע לבדיקת המחשב על ידי מומחה פורנזי.
מול הוכחה זו של טקטיקת אי-גילוי גסה, בית המשפט פסק כברירת מחדל לטובת SNET מפני שהפעולות שנעשו על ידי הנתבעת נטלו מן המבקשת כל יכולת להוכיח את טענותיה. הפסיקה עשתה בית ספר לענף שלם, לימדה את הציבור כי לא כדאי לעשות צחוק מאנשי המחשוב הפורנזי.
במקרה הנ"ל הושמד מידע חיוני בצורה שלא ניתנת לשחזור, אמנם למרות שהמידע נדרס, הניתוח הפורנזי של שאריות המידע איפשר זיהוי ודאי ומדויק של מועד ואמצעי ההשמדה. באמצעות המטה-דאטה ב- Windows registry ובמיקומים נוספים, החוקרים העלו את שמות הקבצים שהושמדו, למרות שהקבצים עצמם וכל פרגמנטציה פנימית (slack space) כבר לא היו שם.
למרות עלותו היחסית גבוהה, במקרים מסוימים יש לראות בניתוח הפורנזי השקעה ולא הוצאה. לעיתים קרובות יפסוק בית המשפט על עלויות אלו באחריות הצד הנגדי, בהתאם לנסיבות. הניתוח הפורנזי, למרות היותו מבוסס לחלוטין על עובדות, היא עדות  מומחה שנועדה לקשר בין פיסות מידע שלא לגמרי מובנות בצורה מועילה על ידי הדיוט.
מומחים שמונו על ידי בית דין לעיתים רחוקות מתאימים לסוג זה של חקירה וניתוח, מפני שהתוצאות באופן ברור מועילות לאחד הצדדים בלבד. עם זאת, בתי דין נוטים היום למנות מומחים פורנזיים כשליחיו על מנת לעקוף את הפריבילגיה הפוטנציאלית של הצד המזמין.
למעשה, על הצדדים המעורבים במשפט להתייחס לבוחן הפורנזי כאל נותני שירות שעלות עבודתם הינה חלק מתקציב הליטיגציה.
השמדת ראיות הוא פשע. גם העצה הטובה ביותר מצד הפרקליט המבריק ביותר אינה מסוגלת להוריד מלקוח אחריות למעשיו, מחיקה מכוונת של ראיות דיגיטליות מפלילות. אבל גם על הפרקליטים חלה אחריות להזכיר ללקוחותיהם את חובותיהם בפני החוק. זה כמובן עניין של כללי האתיקה, שקל לשכוח בלהט ההתדיינות. ניהול תוקפני של גילוי חומרים דיגיטאליים בסופו של דבר מזיק ללקוח, ומוציא שם רע לפרקליט.

למניעת מחיקה בלתי רצונית של חומרים דיגיטאליים חיוניים, או שיש בהם את הפוטנציאל להפוך לחיוניים בבוא העת, צרו קשר עם צ'יף בנושא שרידות המידע הדיגיטאלי.
בכדי להתייעץ בנושאים פורנזיים ושל גילוי מידע דיגיטאלי כמוס, צרו קשר עם צ'יף לכתובת בקישור זה
 

דיסקים

● סקרנים לדעת כיצד נראה דיסק קשיח מבפנים?
אז לעולם, אבל לעולם אל תפתחו את המארז אם יש לכם תוכניות -או תקווה- להמשיך ולהשתמש ביחידה או לחלץ ממנה נתונים!
אם הסקרנות גוברת, אנו מזמינים אתכם לבקר בפינת הליטוף של דיסקים במעבדת צ'יף, או לצפות בסרטון אשר בקישור הזה. כל פעולות המברג שרואים בסרטון הם בגדר חילול קודש עבור מי שלא יכול לעשותן בחלל עם לחץ אוויר שלילי וסינון הזרימה. ראו, הוזהרתם!

● בים הדגמים של דיסקים קשיחים המציפים את השוק, יש אחדים עם נקודות תורפה הטבועות בהם, והידועות לנו מראש. היום נדבר על בעיה קטלנית הקשורה לתוכנה המוטמעת ולאלקטרוניקה. הבעיה מופיעה בדיסקים SATA של סיגייט מסוג Barracuda ו-DiamondMax וסדרה של SV35 בעלי קיבולות גדולות
אחת התקלות הנפוצות בדיסקים של סיגייט היא זו בה הדיסק עדיין מזוהה על ידי המערכת אך מזוהה כבעל נפח אפס. כלומר, לא רואים מידע. ניתן למנוע תקלה זו על ידי הורדה והתקנת העדכון לתוכנת ה-firmware. העדכון זמין באתר היצרן, אך יש לשים לב כי ניתן לעשות בו שימוש אך ורק טרם קרות הנזק. כלומר, רק אם מעדכנים את תוכנת ה Firmware של הדיסק בעודו תקין אז לא תקרה התקלה המסוימת הזו. בשום מקרה אין לנסות ולעדכן גרסת קושחה על גבי דיסק שכבר נפגע. מכיוון וגורם התקלה אינה הקושחה עצמה אלא שגיאות קריאה ממקטעים פגומים בדיסק שגרסת הקושחה המסוימת אינה מסוגלת לנהל הרי שלאחר קרות התקלה יש להעביר את הדיסק למעבדת שחזור נתונים מקצועית לשם השבת המידע.

תקלה אחרת היא זו אשר כתוצאה ממנה הדיסק לא מזוהה ב-BIOS. במקרה זה עדכון תוכנת היצרן יהיה יעיל כל עוד ה-BIOS "רואה" את הדיסק. במידה והדיסק כלל לא מזוהה, עלינו לטפל בו באמצעות טכניקות תיקון במעבדה. להלן הדגמים בהם נמצאו תקלות אלו:

ישראל מתייבשת

לחבר שלי יש שואב אבק יקר תוצרת חו"ל שמכרו לו לאחר הדגמת בית אגרסיבית. גם הגיס שלו, בזמנו, נכנע ואצל שניהם כעת שואבים השואבים בשצף קצף. כל כך טוב והרבה הם שואבים, שגלגלי המכשירים נשחקים. נשחקו פעם, נשחקו פעמיים, ובכל פעם הסוכנות בארץ סיפקה גלגלי חילוף במחיר של שואב אבק חדש-אם-כי-לא-כל-כך-יוקרתי-כמו-שלהם. עייף חברי הטוב והחליט להזמין לעצמו ולגיסו כמות מספקת של גלגלים לתקופה. כל שואב צורך בכל פעם 4 גלגלים, אז אם כבר צריך לשלם דמי משלוח הם החליטו להזמין 20 גלגלים, שיהיה.
היום נקרא חברי לאסוף את חבילת הגלגלים מהמכס, בדרך ההגנה 137, יד אליהו. שם למעשה הכרתי אותו לראשונה, היום. יחד חיכינו, יחד נלחמנו. אכלנו מאותו מסטינג מטפורי... הו כן, אכלנו אותה! זיהיתי בו את הבעת הייאוש, והדו שיח הזורם שלנו הפך במהרה לפורום, לאחווה, בשיתוף כלל האחים לצרה בצד הזה של הדלפקים.
הוא סיפר לי (לנו) את סיפורו בעיניים מיוסרות, ונאנח: כיוון שהחבילה מכילה "גלגלים", הם (המוכסים) דורשים ממנו אישור יבוא ממשרד התחבורה!
לשמע העיוות התעודדו תיכף כל הממתינים ופצחו בתחרות הגזמות, כאשר כל אחד מתאר את מסעו שלו. תושב אחד הגיע לשם בפעם השלישית על אותה חבילונת עלובה. גברת אחרת צריכה להצטדק בפני המולך, המצווה עליה לקבל חבילה שהיא בעצמה שלחה (ואם לא תמשוך אותה, תחויב בדמי אחסנה).
איש מבוגר רכש בחו"ל פריט שלא נכנס לשום קטגוריה ידועה לעמיל המכס במקום, ולכן הוא נידון להתבוסס ב-purgatory (בין גן עדן לגיהינום) בירוקראטי... ואחרון חביב, בחור כל כך עדין שלא רצה להעמיס על הכלל בצרותיו הפרטיות, הסתפק בהערה: "ובנוסף לכל, מחכים הרבה כאן זמן ואין במקום שירותים!"
חסרת אונים, דפדפתי בצרור הניירת שהלך ותפח בידיי. חצי עמוד מהודק להודעה שקיבלנו בדואר (שבעצמה הגיעה אלינו 7 ימים לאחר הדפסתה!) מודיע שהיום (יום א' ה-5 בספטמבר, תסתיים קבלת הקהל ב-13:30, כי העובדים מוזמנים להרמת כוסית לקראת ראש השנה. חיוך פנימי מתפשט לי מהלב ועד לשלפוחית השתן: הגעתי ב-10:30, השעה 12:30, יש תקווה להישאר רק עוד שעת ייסורים בודדת.
מולנו חולפת עובדת במכנסי אפידרמיס לבנים וחולצה שקופה, שמותירה לדמיון רק את זהות מי שמינה אותה. הפעילות החברתית ענפה. כמו בימי גיבוש של החברה אנו נשלחים אנה ואנה כל פעם, לדלפקים שונים, באזורי המתנה חדשים, לאינטראקציה עם קהל מגוון. אני מכירה שם עולים חדשים שבילו באתר את מרבית הוותק שלהם בארץ, גברברים צעירים שמקללים בשקט, עלמה שתצטרך התערבות כירורגית להפרדת הטלפון מבין האוזן לכתף, ואופנוען קשוח -שבסיטואציה אחרת לא הייתי מנחשת שמסוגל לבכות... אבל מול דלפק הייבוא (בו פעיל פקיד בודד כבר זמן רב) נשבעת לכם שהוא נמצא על סף בכי. אולי גם הוא צריך לשירותים?
ה-אינדיאנפוליס שלי נמצא ביד אליהו, מסלול מעגלי תלך-תשוב, ממנו אין זוכים בכל גביע. אחרי מספר פעמים שהשלמתי את המסלול (מדלפק 26 לחדר 6 ובחזרה ל-33) שוב שלחו אותי לחדר 6 שהיה סגור במנעול ובריח. דפקתי בקצב, ייללתי כזאבת ערבות, חיפשתי מושיע. במחווה נוגעת ללב, הסכימה העובדת הנרגזת הישובה תחת השלט "יצוא", לרמוז לי כי אם 6 סגור כדאי לי לנסות ב-8... אבל שמונה זה לא חדר, זו ממלכה. בחלקה האחורית חדר ישיבות, ובכיסה המרופד מכולם יושב שמשון המלך ומסרב להכיר בדיסק תקול שהגיע מחו"ל, כבפריט ללא ערך מסחרי.
המלך רועם כזאוס על חוצפתי להתווכח, ועיניו בורקות ברומנית על אי הכניעה המידית שלי. בסוף אזרתי אומץ, נעמדתי על קצות האצבעות והפצרתי בו שאם אני מבזבזת מזמני אצלו, הוא יכול גם להועיל ולהסביר שנית, בשפת אדם, גם אם "יתבזבז מעט מזמנו". המלך תקע בי מבט מאבן, קשקש בעט זועם לבטל את מה שכתב לפני כן, וכתב על הדף התמים מסר נאצה חדש ומוצפן לפקודיו.
אך הפיונים -מה לעשות- לא מבינים את כתב היד של הוד מלכותו. העובדת היחידה שמאכלסת את דלפק 29 מטופפת חצי בניין וחזרה על עקבי מחטים, לשם בירור כתב הסתרים (האם אין בהיכל טלפונים?).
בינתיים, בקבוצת הממתינים (שבחלקה פרצופים מוכרים כבר היטב) נרקמו יחסי ידידות והתחלנו להחליף כתובות מייל.
בדלפק התשלום הראה לי חברי החדש (זה מגלגלי השואב) את החשבון שקיבל: כלול בו סעיף במחיר 17 ש"ח: "אגרת מחשב". זה יופיע גם בחשבון שלי. האם זו אגרה היסטורית, נגיד, התפתחות של איזו "אגרת קולמוס" מתקופת המנדט?, או של "אגרת חֶשְׁבּוֹנִייָּה" מימי האימפריה העות'מנית? מי יודע...

מקץ מאתיים שקל ועוד רבע שעה, כבר עמדתי לצאת לפקק הצהריים עם החבילה המיוחלת שלי. ברגע של מרדנות, חזרתי לדואר ופניתי לשומר: "איפה השירותים"?  והתשובה, כצפוי: "אין שירותים, הם בשיפוץ!".
נו, באמת! כל כך הרבה סיירתי הבוקר במסדרונות הללו שכבר מכירים אותי כולם. איש לא עצר בעדי ליד מטבחון העובדים, אבל מטר אחריו נתקלתי אפיים בכפתורי הכותונת האדומה של שמשון הכול-יכול. מהר תחבתי את החבילה בבית השחי, נשמתי עמוק ושאלתי אותו בנונשלאנטיות, כפי שהייתה יכולה נסיכת מונקו לשאול את הדוכס הגדול של לוקסמבורג: "איפה כאן השירותים"?
יאמר לזכותו של אדום-החזית שלא שמר לי טינה: "כאן מאחורה, שמאלה ושמאלה", וכך הגעתי לקודש הקודשים של שירותי העובדים, האסורים לקהל.

מוסרי השכל
1. אם זמנך/כספך יקר לך, סע לחו"ל להביא זבל רק אל תבקש שישלחו לך אותו.
2. כל חברת בלדרות עדיפה על דואר ישראל
3. אין דבר כזה אין-שירותים. יש מי שמשתין על ראש הקהל
4. האמונה ששחרור חבילה ממכס ביד אליהו מקבילה באופן יחסי לשחרור חבילה מהדואר השכונתי, מוטעית לפחות כמו האמונה שאם אכלת לפני השינה שוקולד ממולא בקרם מנטה אין צורך לצחצח שיניים.

עוד סיפור עם מוסר השכל

פ.ג.

 לוג אין והלך השכל

דאגלס אדמס, מחבר המדריך לטרמפיסט לגלקסיה, טען כי "כל מה שהיה בעולם לפני שנולדת הוא נורמאלי, כל מה שהומצא לפני שהגעת לגיל 35 הוא מרגש ומהפכני ואפשר לעשות בזה קריירה, וכל מה שהומצא אחרי שהגעת לגיל 35 הוא סוטה ומנוגד לדרך הטבע"
מי (צעיר) פחות ומי (צעיר) יותר, רובנו נסחפים בתנועה התרבותית של פתיחות, שיתוף וחיים וירטואליים המבטיחים לנו מקום ותנאים שוויוניים בקהילה או קהילות וירטואליות שנבחר. ואם נבחר, כנראה שזה יהיה פייסבוק, הקשישה בת ה-6.
כנגד הזרם הפתוח, קמה לאחרונה התנגדות בריאה בצורת מספר אתרים כגון Diaspora
שהאתר שלה יפתח בקרוב מאוד, אומרים באוקטובר.
אתר נוסף של רשת חברתית ושמו folkdirect.com נפתח בינואר 2010 ומכנה עצמו "אתר לחברים אמיתיים". כמו דיאספורה, הוא מבטיח שהמידע אודותיך לא יהפוך חומר גלם למכונת השיווק, שהמפרסמים לא יכלו לרגל אחרינו בחינם, כמו שפייסבוק עשה - שימוש במידע אישי ללא בקשת רשות.
כמו שהאינטרנט התחילה כרשת תקשורת בין אוניברסיטאות, גם פייסבוק התחילה כאתר חברתי לסטודנטים. אלא שאז גם תלמידי התיכון הצטרפו, והמקושרים העסקיים, השכנים ואף הסבתות. זה לא בדיוק מצא חן בעיני ניצני האקדמאים. לעומת זאת, הרשת החברתית CollegeOnly השיקה לא מזמן רשת חברתית אינטרנטית ולסלולאריים, להעלאת תמונות ועדכונים מהקמפוסים בלבד, עם חדרי צ'אט אקסקלוסיביים, בה אסורה הכניסה להורים ולסטודנטים מהרגע שהשיגו את התואר הנכסף. הרשת לסלולאריים Scoop שבדרך, תפעל על עקרון דומה.
אם הבלוף של LinkedIn נמאס עליכם (שם מספיק לדעת כתובת דואל של אדם כדי להידחף לו לחיים ולבקש חברות), ואם גם נמאס לכם מרשתות המוניות, ואם בנוסף לכך אתם אנשים מתוחכמים ומשפיעים, המעוניינים ברשת אליה ניתן יהיה להצטרף על בסיס הזמנה מבפנים בלבד...ASmallWorld זה "ה"דבר בשבילכם... זאת אומרת, אם אתם מכירים חבר ברשת היוקרתית שיענה לתחינותיכם להזמין אתכם.
עוד רשת שעדיין לא הושקה היא Hibe, אידיאלית לסכיזופרניים מבינינו. להבדיל מפייסבוק, המעודדת את המשתמשים להירשם בשם אנושי יחיד ואמיתי, Hibe היא סנונית ראשונה בגל שיקרא "Social Web 3.0". דרכה נוכל להקרין חלק אחר מאישיותנו מול מקושרים שונים. הרשת גם שמה דגש לפרטיות ולהפרדה מחמירה של זהויות אינטרנטיות מפוצלות. Orkut של גוגל, הנמצאת בינתיים בשלב ביטא ומנסה להתחרות בפייסבוק מכילה גם היא אפשרות דומה מול קבוצות של חברים.
עד כה, רק פייסבוק הגיעה למספר העצום של 500 מיליון חברים (מינוס 2 שפתחנו פעם כדי שיהיו לנו שכנים דימיוניים ב-Farmville). אבל, לכל הרוחות, מה קורה לנו, אנשים! האם כל כך בקלות אנו מוותרים על הפרטיות שלנו? באתר חברת ביטוח אמריקנית הופיע הזהרה מפני עדכון איתור לגבי אנשים שעוזבים את בתיהם. הם הצליחו לגנוב רכוש בערך של כ- $100,000 מ-50 בתים אליהם פרצו. עם שירותי ה-Places של פייסבוק, עם Foursquare פועלת במיטבה ועם כל הנעקבים הטיפשים שלנו ב-Twitter המצייצים שם את מקום הימצאותם המדויק...למה אתם מאמינים שמה שקרה בארה"ב לא יכול לחזור בראשון לציון, רמת גן או ירושלים? שירותי איתור כבודם במקומם מונח, אבל חברה', באמת... קצת שכל!
 

קישורים

● "זה טוב נגד בריחת סידן" תירוץ טוב להזמין עוד בירה

● בנה לך בית "ירוק" תוך יומיים. התחל שנתיים לפני כן לנסות ולקבל אישורים מן העירייה שלך :-(

● מספרים לרוסים על נקודת התורפה של תעשיית ההיי-טק הישראלית

● "מערכת החינוך, המתמקדת בציונים ובכישורים קוגניטיביים, אינה מעניקה לבוגריה כישורים חשובים בתחומים הלא קוגניטיביים, כגון נימוס, שליטה עצמית, התמדה ועוד". זה ידוע ולא ממש היינו זקוקים בשביל זה סקר, אבל העבודה שהסיקה את אותה המסקנה גם גילתה שיש קורלציה בין נימוסים והכנסה. תראו את הכתבה לטינאייג'רים שלכם.