רצח או הריגה

"Datacide" היא חוברת (כולל בלוג, מומלץ) מעניינת המוקדשת ליחסי הגומלין בין מוסיקה ופוליטיקה. אבל זה גם המונח הפנימי בו אנו משתמשים במעבדה של צ'יף כדי לתאר כליית מידע כתוצאה מפעולה אנושית. הסיומת "cide" או בלטינית "cidium" מקורה בשורש caedere: לחתוך, להרוג.
הריגה היא גרימת מוות לאדם - במעשה או במחדל. וכעבירה פלילית יש בה יסוד עובדתי ויסוד נפשי. הריגה שונה מרצח ביסוד הנפשי הדרוש להוכחה משפטית. על מנת להאשים בהריגה יש להוכיח מודעות בפועל או עצימת עיניים, אך לא כוונה תחילה. לעומת זאת, רצח הוא פשע של המתת אדם בידי הזולת, מתוך כוונה תחילה.
בעבירות מחשב זה לא לגמרי שונה, אלא שמחיקת מידע ללא כוונה תחילה לא תשלח את הנאשם ל-20 שנות מאסר... אולי רק למבוכה גדולה, לאובדן הכנסה, ובמקרים קיצוניים אפילו להתמוטטות עסקית או להסתבכות עם החוק. כי לפעמים הריגת מידע תהפוך אותנו לעבריינים. כך אם כילינו במידע לא לנו (של מעביד, לקוח, מתחרה). או למשל, כמו שקורה עם מידע חשבונאי, אם המידע בבעלותנו וקיימת חובת מסירה או דיווח עליו לרשויות.
יש אולי רוצחים שאיחלו שאפשר היה להחזיר לחיים את קורבנותיהם, אך חיים הם מתת חד פעמי. לעומת זאת, למידע שאבד יש בהרבה מקרים סיכוי טוב לחזור מאפלת האבדון.
מוצרי הגיבוי אמורים לספק מענה לצורך במניעת אובדן מידע. לו היו מוצרי הגיבוי מצליחים למלא ציפייה זו ביעילות, היו נחסכים כ-90% ממקרי אובדן מידע.
כלומר, התקנת מוצר גיבוי אינה מבטיחה את שרידות המידע, כמו שקיום מערכת חוקים וכוח אכיפת החוק אינו מבטיח העדר מקרי רצח או הריגה.
מה כן?
ארגונים החפצים להגן על המידע יכולים לצמצם את התהליך לארבעה צעדים:

• איסוף מידע

• בניית תוכנית

• הרכשת כלים

• תחזוקת התוכנית והכלים

בשלב הראשון נלמד את כל הקשור לצרכים שלנו, ורק בהתאם להם נדע מה לבקש.
מורכבות בניית התוכנית תלויה בצרכים אך ניתן לפשט אותה כאשר מזהים צרכים משותפים בגומחות ארגוניות שונות, מבלי להזניח את השונות של גומחות אחרות. התוכנית חייבת לכלול לא רק פתרונות היי-טק למערכות המחשב, אלא התייחסות לאנשים, להרגלים, ולסביבה.
הרכשת כלים לאו דווקא אומרת לזרוק את מה שהיה לנו עד כה, ברוב המקרים ניתן לחזק, לייעל ולמטב מערכות קונבנציונאליות עם מעט מחשבה וללא הוצאות ענק.
ולבסוף, כאשר הכל במקום וכולנו מרוצים, אסור לנו לנוח על זרי הדפנה. ללא תחזוקה מתאימה, התוכניות נשכחות, המערכות "מתאבנות" ומהר מאוד נחזור למצב בלתי מבוקר ומאוד לא בטוח.
בשנים האחרונות ליווינו לקוחות באותה דרך, ולשמחתנו הפסקנו להתראות איתם במבוא למעבדה לשחזור נתונים, לאחר datacides, קריסות או אסונות למיניהם.
נשמח לעזור גם לכם, להתייעצות צרו קשר
 

אנשים ומלאכים

את הסיפור הבא היינו חייבים לספר לכם לפני שנתייק אותו במגירת הניסים בשגרת היום יום של הארגונים בישראל.
היו היה משרד ממוחשב, משרד ללא נייר, מערכות מחשב מתקדמות, שרתים וירטואליים, פיתוחי תוכנה פנימיים ייחודיים ועוד ועוד.
יום אחד עזב מנהל הרשת את הארגון, ועל פי מיטב כללי האבטחה ניתנה ההוראה להחליף את הסיסמאות של כל המשתמשים, כל המנהלים, כל האדמיניסטראטורים וכדומה.
החיים חזרו למסלולם, חודשיים חלפו, והתעניינו לשלומה של אותה הרשת. קיבלנו תשובה מרגיעה: "השבח לאל, מערכת הגיבוי פועלת היטב, מגבה כל יום בהצלחה את כל מה שצריך, ושלום על ישראל".
אומרים שאין כמו מראה עיניים ובהזדמנות קפצנו לבקר חברים ולהתוודות על הפלא המתרחש שם בשקט ובענווה: מערכת ללא בעיות, גיבויים כדת וכדין, שמחה וצהלה.
אין כמו מראה עיניים, אמרנו? הצצנו ב-לוגים של הגיבויים ו... חשכו עינינו! השתנקנו בבליעת הרוק, שערות ראשנו סמרו והכל מסביב בכלל לא הבינו איזה דיבוק נכנס בנו.
אחרי כמה שניות בהן תפחו לנו במרץ על הגב והביאו לנו כוסות מים, הצלחנו להוריד את האצבע המורה בעקשנות על תאריכי הקבצים, וגם לומר מילים ראשונות: "הת-א... התא-רי...חים! תאריכי הקבצים המגובים... הם מלפני חודשיים!"
האם לאנשים טובים יש מלאכים ששומרים עליהם? אם כך, הרי שחודשיים ריחפו גבריאל, מיכאל, אוריאל, רזיאל, רפאל וחבריהם השמימיים האחרים בחרבות שלופות מעל תחנות העבודה של העובדים, מהמנכ"ל עד לאחרון מזיני הנתונים.
די מהר הסתבר שהחלקים החשובים ביותר לגיבוי בארגון, קודי המקור המפותחים ומשתנים מדי יום על ידי צוות הפיתוח, מגובים באמצעות שגרת מכונה רגילה (Batch File) המופעלת אוטומטית מדי לילה. השגרה מופעלת על ידי מתזמן המשימות של מערכת ההפעלה המופעל כשירות מערכת הדורש.... נכון! סיסמה.
מכיוון והסיסמה השתנתה בכל המערכות אך לא עדכנו את הסיסמה במתזמן המשימות לא עודכן קובץ הגיבוי הנוצר על ידי משימה זו.
ברור שתוכנת הגיבוי הראשית המשיכה וגיבתה את אותו הקובץ (מאותו תאריך ובאותו הגודל) במשך חודשיים ללא כל בעיה וללא כל התראה.
לולא המלאכים, היה עלול הארגון להינזק באבדן חודשי פיתוח יקרים.
 

גניבת סיסמאות

פעם "בעננים" היה שווה ל"גבוה" (מחיר בעננים) או "מפוזר" (ראש בעננים). היום בעננים, בענן האינטרנטי, מתחיל להישמע יותר ויותר כמו "על כרעי תרנגולת". ידענו, ידענו, אבל רצינו להאמין ש...
ה-Twitter, הצלחת המיקרו-בלוגים המטורפת שזוללת כסף ממשקיעים כאילו אין מחר בזמן שהיא מפתחת את המודל העסקי שלה, הביאה לנו כותרת השבוע.
מפתחי טויטר נמנים כנראה בין המשוגעים על כל דבר שנמצא בענן. הבעיה היא שכושר הגישה והשיתופיות הם בכלל גרעין השימושיות גם של טויטר וגם של הענן-"the cloud"!
הכל התחיל כנראה לפני חודשיים, כאשר האקר המכנה עצמו Croll הצליח לחדור לחשבונות ה-Gmail של שותף טויטר Evan Williams, אשתו ועובדי טויטר נוספים. לאחר שתרגל את שיטותיו להשגת סיסמאות, השתמש בהם כדי לגשת לחשבונות נוספים של מנהלים בחברה, כולל...חשבון Google Docs שם אוחסנו מסמכי תאגיד חסויים.
Williams עצמו הודה בכך בתקשורת, וכעת ההאקר פרסם כ-300 מן המסמכים שהשיג בפריצה. רובם די מבישים לאנשים מסוימים, אך חוץ מזה לא בדיוק מעניינים. למשל, במסמכים אחדים נמנים שמות שהגישו מועמדות לעמדות בכירות בחברה אך לא התקבלו. מסמכים אחרים עוסקים בתוכניות הבניין ובסיסמאות כניסה למשרדי החברה.
כן - וכאן הדבר העסיסי- מסמכי תכנון פיננסי, תוכניות מוצר והערות מתוך פגישות הנהלה אסטרטגיות...

אולי כבר עייפתם, אבל בכל זאת נכתוב את זה שוב (שימו לב למשפט המנחה של השבוע, בראש הגיליון) : חשבו פעמיים לפני שאתם מאחסנים מידע חשוב בשרתים של מישהו אחר!
אבל, אם אין לכם ברירה אחרת, לפחות תעשו לעצמכם טובה ותצפינו!
ועוד משהו: השתמשו בסיסמאות מורכבות כמה שיותר. בין יתר הטכניקות לפיצוח סיסמאות בד"כ כוללות לשלוח מסר לעדכון סיסמא לחשבון מייל מסוים, כך שאם חשבון הדואר פוצח גם חשבונות הקשורים לו (כגון חשבונות אחסון) נמצאים גם הם בסכנה.
בכלל, לא מזיק להחליף סיסמאות בחשבונות האינטרנטיים לעיתים קרובות.
 

מומלץ: מה יכולה קריאת ספרי דארווין ללמד את המנהלים - מתוך מגזין FORBES
 

לצאת מן המשבצת

אם תחפשו בגוגל את השם Sandra L Hubscher לא יהיה לכם משעמם. אחת העבודות המעניינות שלה שאפשר לקרוא ברשת עוסקת בהגדרה ובניתוח האפופניה.
אפו...מה? Apophenia!
העבודה מתחילה בסיפור קטן: "August Strindberg, המחזאי השוודי מתחילת המאה ה-XX, מתעד ב- "גהינום/מיומן נסתר" את הידרדרותו למה שקרוב לוודאי היו מאבחנים היום כסכיזופרניה. כותב סטרינדברג: "שם על הקרקע מצאתי שני ענפים יבשים, שהרוח שברה. צורתם הייתה כשל האותיות היווניות פי (P) ו-יוטה (I). אז הכתה בי ההבנה שזה בוודאי קיצור לשם פופופסקי. כעת הייתי בטוח שפופופסקי הוא זה הרודף אחרי, וכי הכוחות רצו לפתוח את עיניי לסכנה העורבת לי". והנה בפניכם הצצה מפחידה וקיצונית לנטייה של המוח האנושי לבצע את מה שהסטטיסטיקאים ניימן ופירסון (1933) כינו "שגיאה מסוג I". כשגיאה סטטיסטית, היא הקבלה של מצב חיובי מזויף, כלומר, להאמין בקיום הבדל או משמעות כאשר ניתן לייחס תוצאות מסוימות לאקראי. המחזאי מסביר את המצב האקראי של הענפים כאותיות שלא נכתבו במקרה. למרות שהוא כתב תחת השפעתה של מחלת נפש, תכסיסי מוחו לא היו הזיות, אלא פרושי-יתר של תפיסותיו החושיות האמיתיות בדרגה משמעותיות יותר מאשר דרגת המשמעות שהמציאות מסוגלת לה.
Brugger תיאר ב-2001 חולשה זו של ההכרה האנושית כ"נטייה חודרנית וכובשת לראות סדר בתצורות אקראיות". קלאוס קונרד חידד כבר ב 1958 את ההגדרה וכינה בשם Apophenia את "הראיה ללא סיבה של הקשרים, ביחד עם רגש ספציפי של משמעות בלתי נורמאלית". לפי זה, היינו יכולים להכניס לאותה ההגדרה את רוב תופעות התרבות הקשורות לתיאוריות קונספירציה שונות. וכן, רבות הדוגמאות המודרניות של אפופניה (ושל אחותה ה- pareidolia) כמו למשל קוד התנ"ך של מייקל דרוסנין, בו סידורי אותיות שמתקבלות מהטקסט מנבאים אירועים כגון 9/11 (ושימו לב!- רעידת האדמה הגדולה שתכה ב-2010), או טוסט הגבינה של מריה הקדושה הידוע לשמצה, או השיר Stairway to Heaven של לד זפלין שאומר שטן מתוק שלי כאשר מנגנים אותו לאחור, או פרצוף אנושי במפת המאדים, וככל הנראה אפילו הפסיכואנאליזה עצמה...
סנדרה הובשר מביאה בעבודתה ללא מאמץ תוצאות של מדענים שהתאמצו למדוד, להעריך את האקראיות (Assessing Randomness). כדי ללמוד כיצד מפרשים אנו את האקראיות של האירועים המתרחשים סביבנו. וכדי להבין על פי אילו קריטריונים אנו מחליטים אם החוויות שלנו הן רק צירופי מקרים, או שהן מייצגות תבנית אמיתית שמתפתחת?
כהן (1960) סיכם את חסרונות האדם על ידי כך שאמר שבהתבסס על תוצאותיו הניסוייות "אין דבר כה זר למוח האנושי כמו הרעיון של אקראיות". נראה כי לבעיה שני צדדים: מצד אחד "טבעה של האקראיות מבטיח לנו ששילוב מידע אקראי תניב כמה תבניות, ומצד שני ש"אם מאגר המידע גדול מספיק, צירופי מקרים בטוח יופיעו"(Martin, 1998).
פרנק פ. רמסי סיכם את הנכתב עד כה והוכיח באופן מתמטי כי "חוסר סדר מוחלט אינו אפשרי...קבוצות גדולות של מספרים, נקודות או חפצים בהכרח מכילים תבנית סדירה מאוד"
אם בני אדם הם מחפשי תבניות, והאקראיות בהכרח מכילה תבניות, אז בפנינו מחסום ראשון.
המחסום השני המכשיל אותנו לאתר אקראיות הוא השיטה על פיה המוח האנושי מאבחן אקראיות. ב- 1937 ה- Zenith Corporation ספקה ללא כוונה היבט פשטני על תפיסה אנושית זו. במהלך שידורי רדיו, הופיעו באחת מתוכניותיהם מתקשרים שהיום היו אולי חברים טובים של אורי גלר, ו-"העבירו" בטלפתיה סדרות שנוצרו באקראי של חמש ספרות בינאריות. המאזינים התבקשו לרשום את הסדרה ולשלוח אותה בדואר לחברת הרדיו על מנת לקבוע אם בני אדם רגישים לשידורים טלפתיים. למרות שלא הייתה קורלציה אמיתית בין הסדרות ששלחו המאזינים לבין אלו ש"שודרו", המאזינים נמצאו בעלי העדפה לצור סדרות רנדומאליות מסוימות על פני אחרות. למשל, שלושת הסדרות הנפוצות ביותר היו 00101, 00110, 01101, שנשלחו על ידי המאזינים בכמויות גדולות פי שלוש מאשר סדרות אחרות כגון 00000 או 00001. חשוב לציין כי התשובות הראו כי המאזינים האמינו כי האלטרנציות במספרים (כגון 0101) היו מייצגות הרבה יותר את האקראיות מאשר רצפים ארוכים של אותו מספר. או יותר פשוט, המאזינים תפסו את האקראיות כשינוי (אלטרנציה) של המספר הקודם.
בצורה דומה הובילו ב-1997 Falk ו-Konold ניסוי בו אנשים התבקשו להעריך אקראיות של שורות ארוכות של ספרות בינאריות שנוצרו באקראי. סדרה אקראית אידיאלית, קרוב לוודאי מכילה אלטרנציה של 0.5, כלומר המספרים של הסדרה מתחלפים חצי מן הפעמים. החוקרים אמנם מצאו כי "סדרות עם התחלפות-יתר נתפסו על ידי האנשים כיותר אקראיות מאשר הן היו מבחינה מתמטית. לכן הציעו קונולד ופלק שהעדפה אנושית זו לתפיסת האקראיות באלטרנציות מקורה בשיטה הגרעינית שאנשים משתמשים בה כדי לאבחן אקראיות: קושי בקידוד (בלזכור). הדבר קשור, אומרת הובשר, לראיון הדחיסתיות של המידע – שסדרה רנדומאלית אידיאלית לא ניתנת לדחיסה כדי לפשט אותה מפני שלמידע המקודד אין "תבניות". ולכן, סדרה שקל לזכור את התבניות שלה (כמו למשל רצף ספרות שלא מתחלפות) נתפסת כבלתי רנדומאלית, למרות שהם מאפיין טבעי של רנדומאליות.
קונולד ופלק גם הבחינו בכך שהזמן שנדרש לאנשים כדי לזכור רצף מסוים קשור באופן ישיר לאקראיות שיוחסה לאותן סדרות על ידי אנשים אחרים. כלומר, הרצפים שדורגו כיותר אקראיים, היו גם הקשים יותר לזכור. דעה זו של המוח האנושי, מופרכת מעיקרה וידועה היטב. היא כונתה על שם מחפשי התבניות המפורסמים מכולם: המהמרים.
רעיון המהמרים אומר שברצף של אירועים אקראיים, תוצאות עבר משפיעות על תוצאות עתידיות. הדוגמא שמביאים לעיתים קרובות היא זו של משחק רולטה בו נפל הכדור בשחור שבע פעמים ברצף. השחקנים סביב השולחן מתחילים להרגיש שנגמר להם המזל וכי תיכף ייפול הכדור באדום (או לחלופין, שיש להם "מכת מזל" והשחור ימשיך ליפול), כאשר בעצם הסיכוי שהסיבוב הבא ייפול באדום (או בשחור) הוא זהה תמיד – 0.5 (50% סיכוי).
אנו מאמינים באופן אינסטינקטיבי שלעבר יש השפעה על העתיד מפני ש...נו, בדרך כלל באמת יש לו. יועצנו הפיננסיים, המבינים את מגרעותינו היטב, נוהגים להזכיר באותיות הקטנות כי "ביצועי העבר אינם מצביעים על הצלחה בעתיד". עם זאת, האם מאזיני Zenith שישבו בבתיהם ורשמו מספרים, נזהרו לבדוק אילו ספרות הם כבר רשמו ודאגו להוסיף מספרים שנתפסו במוחותיהם כבעלי מראה רנדומאלי?
הנבדקים של קונולד ופלק הניחו קישור דומה בין ספרות אינדיבידואליות, כלומר, האמינו כי לא סביר שאחרי ספרה מסוימת תבוא אותה ספרה בסדרה אקראית, למרות הסיכוי שהספרה הבאה לא מושפעת כלל על ידי זו שלפניה.
כל זאת מביא אותנו למספר חסרונות בהערכה האנושית הטבעית של האקראיות. אחד הוא שהאקראיות, מטבעה, כוללת מספר תבניות. היות ואנו מחפשי תבניות, אנו מתמקדים ב- ומפרשים יתר על המידה את אותן תבניות.
שנית, אנו לא ממש יודעים כיצד לזהות אקראיות כאשר רואים אותה, הציפייה שלנו היא שאם ניתן להסיק איזו מסקנה, הרי שהמידע אינו אקראי.
ולבסוף, יש בנו את האמונה האינסטינקטיבית שהעבר משפיע על העתיד, גם במקרה של אירועים אקראיים. למה? מאותה סיבה שאנחנו רואים סדר באי-סדר, פרצופים בעננים ו"מכות מזל" בשולחן הרולטה.
ואם הובשר אמרה שיש בנו את אותה אמונה, האם יתכן והיא תכונה אבולוציונית, ואם כן אילו הם המקורות האבולוציוניים של האפופניה?
הפילוסוף דניאל דאנט אומר בספרו " Breaking the Spell" מ-2006 :"אנשים הם יצורים המשתוקקים למצוא סדר ומשמעות בסביבותיהם. לא רק רוצים אנו למצוא משמעות בסביבותינו, אלא שאנו חייבים לעשות זאת. דוגמא נפוצה היא לדמיין לעצמך שהנך נוסע בזהירות דרך אזור מיוער, ביודעין כי לאחרונה נשדדו מספר נוסעים באותה סביבה. אתה רואה צורה כהה מאחורי שיחים ושואל את עצמך מה לעשות. אם הנך מאמין שהצללית היא שודד ואחר כך יסתבר שזה היה רק צל, הכל בסדר... עדיף להיות בטוח מאשר להצטער. אבל אם אתה מניח שהצללית היא רק צל ומסתבר שמדובר בשודד שתוקף אותך, הפסדת. יש אם כך, יתרון גדול במובן האבולוציוני, לראית צורות באקראיות, או שודדים בצל העצים. דאנט מתאר קטגורית מחשבה זו כ"תחבולה טובה ושימושית לכל כך הרבה צורות חיים שונות, שהיא מתפתחת שוב ושוב במיני חי שונים"
להתקדם בחיים מבלי לראות או להניח הנחות על תבניות יהיה לא רק מסוכן, אלא כמעט בלתי אפשרי. העגבניות, שהובאו לאירופה במאה ה-XVI נחשבו לרעילות -ובצדק- לרוחב היבשת ובאיים הבריטים. צמח ממשפחת הסוֹלָנוּם הדומה מאוד לצמח העגבנייה, מכיל בעליו ובגבעוליו רעלנים עצביים (glycoalkaloids). אם כבר למדת שפירות מצמח מסוים רעילים, למה לאכול פירות מצמח מאוד דומה לו? היום אפשר לדעת שללא קשר עם האסוציאציה – העגבניות מזינות ובטוחות לאכילה, אך טיפשי יהיה מצידנו לאכול כל דבר שנמצא על פי ההשערה "בטוח עד שיוכח אחרת".
עמים פרה-היסטוריים למדו לתבנת את שינויי עונות השנה ולעקוב על פיהן אחר הצייד והקציר. אך ההמרצה החזקה הזו עברה את הגבול לכיוון ההגזמה, כאשר אנו שומעים בימינו למשל, על שחקנים שלא מוכנים להחליף גרביים כאשר יש להם עונה רצופת ניצחונות, או על אנשים רבים שמצהירים ש"הרגישו משהו עמוק בלב" כאשר ראו בבואה של הבתולה מריה שנוצרה במלח שנזרע על הכביש במעבר תחתי לאוטוסטראדה בצ'יקאגו (BBC, 2005)
הנירו-ביולוג ברוגר חיפש עקרונות פיזיולוגיים לאפופניה ולאמונות פארה-נורמאליות. בעבודות מחקר רבות שעשה, מצא שאנשים בעלי רמות גבוהות של דופאמין נוטים יותר למצוא משמעות בצרופי מקרים ולהסיק משמעות ותבניות היכן שאינן. בבדיקה בה הושוו אנשים ספקטיים ומאמינים לתופעות פארה-נורמאליות, סופקה לנבדקים התרופה L-dopa (המגבירה את רמות הדופאמין במוח), ואז החלו הספקנים להתנהג הרבה יותר דומה למאמינים.
מרתק מכל הוא הקשר שבין יצירתיות ואפופניה. ברוגר תיאר את "יחסות היצירתיות", כלומר מגוון שכולל המשכיות האיתור היצירתי של תבניות אמיתיות בקצה אחד, מול אינטרפרטציה של יצירתיות-על של תבניות אקראיות. ברוגר קישר את היכולת האסוציאטיבית (ובמיוחד הנטייה להעדיף אסוציאציות מרוחקות על אסוציאציות קרובות) לגרעין של המחשבה היצירתית, הפרה-נורמאלית וההזייתית.
בדומה לזה מתאר היילמן (2003) את ההמצאה היצירתית כ"יכולת להבין ולהביע יחסים בסדר חדש". ליאונרדו דה וינצ'י השתמש בנטייתו זו על מנת לרתום את היצירתיות של תלמידיו, והמליץ להם להסתכל על קירות מוכתמים מאוד, על מנת לדמיין סצנות: "אתם תראו בהן (בקירות) דברים דומים לנופים עם הרים, נהרות, סלעים, עצים, מישורים, עמקים רחבים וגבעות מכל סוג, וכמו כן גם קרבות ודמויות עם הבעות ופנים מוזרות, ותלבושות, ואינסוף דברים שניתן לצמצם לדמויות נפרדות ומורכבות"
יכולתנו להבחין בצורות ברנדומאליות ובתבניות בכאוס אינו דווקא דבר שלילי. החל מאסטרטגיות הישרדות של תקופות פרימיטיביות ועד למרדף המעשיר והבלתי נתפסת אחר היופי והאומנות, הפקנו תועלת ענקית על ידי צרוף היצירתיות לאסוציאציה החופשית.
כל מיזם המדע, הוא למעשה החיפוש הרציונאלי והמאורגן אחר סדר באקראיות הסובבת אותנו. חתן פרס נובל מקס בורן כתב: "מדע אינה לוגיקה פורמאלית – היא דורשת את המשחק החופשי של המוח באותה מידה כמו כל אומנות יצירתית אחרת".
אלפרד וגנר שם לב ב-1912 לצורות של פאזל של היבשות בכדור הארץ והציג את תיאורית נדידת היבשות. בהעדר ידע באותה תקופה על מנגנון הגיוני לתנועה היבשתית, התיאוריה שלו דעכה למשך 30 שנה עד אשר עדויות נוספות הצדיקו את "צירופי המקרים" אליהם שם לב. למרות שדוגמא זו יכולה להמחיש את קוצר הרואי או הקשיחות של המדע המבוסס, לא כך המקרה. תשומת הלב לתבניות או לצירופי מקרים, גם בהעדר הוכחות תומכות, יכולה להוות קפיצה יצירתית שנדרשת להצגת היפותזות חדשות לבדיקה.
כמו עם רוב התכונות האנושיות, קיימת קשת שלמה של הולמות, כאשר בקצה האחד לגמרי נטול אפופניה, נמצא את עצמנו בקיום בלתי חקרני, חסר תבניות, בו כל דבר מתרחש ככל הנראה ללא סיבה. שם אין לימוד מתוך ניסיון, קצבי עולם הטבע אינם מוערכים.
בקצה השני של הקשת נמצא את אלו אשר בקיומם החפצים והאירועים טובעים במשמעות ונחנקים מרוב פירוש יתר.
אפופניה, במצבה השפיר ביותר, מספקת לנו כלי חזק למציאת היגיון ובטיחות בעולם ובין האנשים סביבנו. בצורותיה הקיצוניות, היא מעיין נובע של פְּסֵאוּדוֹ-מדע ונונסנס, קפיצה בלתי רציונאלית שעוקפת את ההיגיון והשכליות.
 

למוקירי זכרו

במלוא שנה לפטירת אהוד אבנר ז"ל, מבכירי המחשוב ואבטחת המידע בישראל, תיערך אזכרה ביום ג', ז' באב, 28 ביולי 2009, בשעה 18:30, בבית העלמין גורדון בראשל"צ - שער מספר 3, רחוב המהר"ל מפראג, שיכון המזרח. לאחר האזכרה יתקיים מפגש בבית משפחת אבנר, רחוב דוד ילין 4, ראשל"צ, עם הקרנת הסרט שאהוד צילם במהלך מחלתו. לפרטים נוספים: לאה אבנר, טלפון 052-8328183

זמנים מודרניים

האינטרנט ממשיך להשפיע על יחסי הגומלין בתוך הקהילות ועל הדרך בה עושה העולם עסקים. מועדוני הליונס היוקרתיים, הידועים בעולם כולו (ובישראל החל מ-1960), לא קופאים בזמן, הארגון מאפשר היום להקים סייבר-מועדונים. הם נפגשים אונליין ליתר נוחות או כדי להתגבר על מרחקים. כך למשל, מועדון הליונס Skrea Lionet SE בשוודיה, המאגד חברים שגרים לרוחב המדינה, מהחוף המזרחי למערבי. המועדון נפגש באופן רשמי מדי חודש בחדר צ'טים פרטי כדי לדון בפעילויותיו. בנוסף,;החברים מקיימים מפגשים אופציונאליים מדי שבוע כדי להבטיח תקשורת נכונה וגיבוש הקבוצה.
הפעילות ברשת עוזרת לאותם חברים להקל על האדמיניסטרציה ולשרת את הקהילה טוב יותר ומהר יותר. בין היתרונות לצורת ניהול זו:
קבלת ההחלטות מואצת, צמצום עלויות ארגוניות (מפגשים, דיוור ותשלומים), הגברת הנוכחות, יתר נוחות לחברים, יותר גמישות בזימון המפגשים, ויכולת לצור מועדונים בינלאומיים אמיתיים, עם חברים מסביב לעולם שעובדים יחד כדי לשנות ולהשפיע.
הדרישות ליסוד מועדון וירטואלי כמעט זהות לאלו של יסוד מועדון רגיל: נדרשים 20 חברים לפחות, מועדון קיים שייתן חסות, הסכמתו של נציב מחוז בו יבחר המועדון לקום, הרשמה להקמה, ותשלום דמי הקמה.
רוצים להקים סייבר מועדון, או מועדון אמיתי? צרו קשר עם הועדה שנועדה לכך ב- ליונס ישראל (ועדת MERL)

על השפעת המועדונים בעולם

כולל שידוך

משרד עורכי דין מעוניין למכור מכונת צילום Cannon GP405
6 מגירות, גדלי A3 ו-A4, הדפסה, סריקה, צילום, דופלקס מלא, עם מכונת שידוך
בת 8, עבדה רק 4 שנים וצילמה כ-700,000 עמודים
הרציניים מוזמנים לצור קשר
 

השורות של עמית

עד מתי סטארט-אפ

הוריזון סמי קונדוקטורס סוגרים את הבסטה ומפטרים 70 עובדים. החברה קיימת 7 שנים ועדיין נקראת סטארט אפ.
ובכן "סטארט אפ" פירושו "הזנק", חברות שעוסקות בפיתוח מאפס, אבל אחרי 7 שנים חברה שעדיין קוראת לעצמה חברת סטארט אפ הרי שבעצם אין לה זכות קיום. 7 שנות פיתוח במושגים של עולם הטכנולוגיה הם נצח. כמובן שהחברה שרפה 34 מיליון ואת הגיוס השני שלה עשתה לפי שווי שוק של 100 מיליון! איזה שוק? קרנות JVC גיזה ו-CSK היפנית השקיעו בחברה כי... שני יזמיה "עשו את זה" בעבר עם ויזיונטק. זה מוכיח כמה קרנות הון סיכון מבינות וכמה כסף היו חוסכות אם נציגיהם היו רואים את הסרט או קוראים את הספר "העולם לפי גארפ", בו גארפ קונה את הבית שמטוס התרסק לתוכו, למה? כי הסיכוי שזה יקרה בשנית אפסי עד לא קיים.
(וזה מתקשר לקטע הקודם: "לצאת מן המשבצת")
 

מילה טובה

וועדת השרים לחקיקה החליטה להעיף את חוק סינון האתרים המגונה משולחנה. כל הכבוד. סוף סוף למישהו במדינה הזו יש טיפה שכל ומצליח לראות את הבעייתיות של חסימת תכנים במדינה דמוקרטית. אם ילדים ובני נוער מושפעים מאתרי אינטרנט הרי שהגיע הזמן שגם הוריהם ייקחו אחריות ויחנכו אותם בהתאם. לא יתכן שכל תושבי מדינת ישראל ישאו באשמה על אי חינוך הולם של ההורים.
חופש המידע איננו עניין חד כיווני, אינפורמציה שלילית חשובה בדיוק כמו אינפורמציה חיובית כדי שלצופה/לקורא/לגולש יהיו פרופורציות מתאימות. אבל אם הוא מתקשה להבדיל בין טוב ורע, הרי שבהוריו האשם.
 

ביטוח לאומי

ביטוח לאומי, ביטל קצבת "ענק" חודשית של 1,400 ש"ח לנזקק כי הנ"ל העז לקבל 5,600 ש"ח עזרה מבני משפחתו. כמובן שהעסק הגיע לבית המשפט שנזף קשות בביטוח הלאומי. ביטוח לאומי עושה את הכל כדי לא לשלם למבוטחיו היינו תושבי מדינת ישראל, הוא משתמש בכל תרגיל אפשרי וידחה כל תשלום שהוא חייב לשלם עד הרגע האחרון. אבל האם מישהו בביטוח הלאומי מאמין שאדם יכול לחיות מ-1,400 ש"ח בחודש מבלי שיקבל סיוע מבני משפחתו? אם כן הגיע הזמן לכסח את משכורות עובדי המוסד. אם המובטחים יכולים, הם בטח יצליחו גם. בכלל כבר מזמן ברור שמן הראוי לפטר את כל עובדי המוסד ולשים במקומם נזקקים שיודעים איך נראים החיים מהצד השני של דלפק הקבלה של הביטוח הלאומי.
 

בשעה טובה

השבוע סיימתי לבנות מחדש את האתר שלי. החיפוש אחר מוציא לאור של סדרת תמונות הגרפיטי שלי גרם לי לחשוב. מצב ענף ההוצאה לאור הוא על הפנים, עלות הפקה של ספר מודפס היא גבוהה למדי וככל שאיכות החומר טובה יותר כך הופכת ההפקה כולה לכמעט בלתי אפשרית. וכל זה עוד כלום כאשר מדובר בספרי אומנות, צילום וכיו"ב לא רק שההוצאות לאור נמנעות מהשקעה אלה שהמחיר לצרכן כל כך גבוהה שבאמת מדובר בהשקעה מוגזמת. כך מוצאים עצמם אומנים רבים וטובים ללא יכולת להפיק ולהפיץ את החומר שלהם. (אגב מי שיבדוק מה עלות הפקה עצמית באתרים מתאימים יגלה שגם היא בלתי אפשרית). אי לכך אני מתחיל להפיק לפי הזמנה ספרי אומנות בפורמט דיגיטאלי, הבעיה הטכנית היא ששניים מהפורמטים המקובלים (PDF ו-WORD) מפסיקים לבוא בחשבון כשמדובר בגרפיקה מסיבית. הקבצים גדולים מדי ומשך הזמן שהם נדרשים כדי לעלות מוגזם. גם הספרים האלקטרונים שנמכרים בחנויות לא ממש מיועדים לגרפיקה כבדה, כמות הזיכרון הפנימי שנדרשת כדי להעלות ספר דיגיטאלי עם 100 תמונות מכבידה על מחשב, שלא לדבר על הצעצועים הללו.
הפתרון הוא פורמטים של מולטימדיה או HTML הישן והטוב אם כי כמובן שלראשון יש יותר אופציות של רעש וצלצולים. בכלל, המכשירים הנ"ל מבצעים בפעם השלישית שלהם גיחה לשוק ובפעם השלישית הם יעופו ממנו בדיוק כמו מחשב הלוח, שמיקרוסופט מנסה לדחוף לשוק אחת לכמה שנים ללא הצלחה.
כתובת האתר שלי היא: www.cvide.com
 

אבוד

השבוע עבר עלי בין היתר בהתכתבות עם אחד מקוראינו, בחור דתי עם אוריינטציה ימנית קיצונית. והאמת שהתכתבות זו די דיכאה אותי. היא הוכיחה לי שמדינת ישראל התפצלה לחובשי כיפות ולחילוניים.
תקציר מדבריו: מייסדי התנועה הציונית כולם רשעים והרצל רצה לנצר את היהודים. החוק הוא שמוק ורק אלוהים חשוב. ואם החוק לא מתאים לך מותר לך לצפצף עליו. והוא שואל למה לא להפוך את מדינת ישראל למדינה דתית ? מה כל כך רע בזה ? והוא כמובן מבטיח לי שזה לא יהיה כמו איראן למרות שרחובות מאה שערים יותר מטרידים מרחובות טהרן. למרות שלאיראנים יש משמרות המהפכה ולחרדים משמרות הצניעות, למרות שהיחס לנשים בשתי הדתות הוא בדיוק אותו חרא (אם תסלחו לי על הביטוי). את הקרב הזה הפסדנו. אין יותר מדינת ישראל יש אנרכיה של חובשי כיפות ודמוקרטיה של חילונים, ובין שתי המדינות הללו מתנהלת מלחמה שרק צד אחד בה שומר על הכללים זה הצד הפשרן הדמוקרטי.
מצחיק, רק השבוע חשבתי שבטח הרבה חרדים מתוסכלים בגלל שלא הם אלו שהמציאו את הבורקה, מעיין בגד המשמש ככלא נייד לאישה מוסלמית ששום פיסת גוף לא בולטת ממנו.
 

עצלות

הצרפתים הם העם הכי עצלן בעולם, על פי החוק הם עובדים רק 3-5 שעות ביום 5 ימים בשבוע, ומהיום הראשון בו נכנסו לעבודה הם חושבים על פנסיה מהירה. העבודה בשביל הצרפתי היא אמצעי להעביר את הזמן בין ארוחה לארוחה וימי עבודה עוברים עליו בהמתנה לחופשה. ואם אין חופשה אז האיגודים כבר יסדרו לו יום חופש לפחות אחד בחודש, שביתה כללית במחאה על זה שהמצב הכלכלי לא טוב.
היות והצרפתי כל כך אוהב לעבוד, בעיקר בעתות משבר נסגרים מפעלים על ימין ועל שמאל והצרפתי דורש פיצויים מפוצצים שלא מגיעים לו ומוכן לשרוף את המפעל או לחטוף את מנהליו. אני יודע שזה נשמע לכם הגזמה אבל התמונה הבאה היא צילום של מגזין צרפתי והפירוש הישיר של הכותרת היא "לחיות ללא עבודה".
 

כבר לא מצחיק

עברית היא שפה מחורבנת למשחקי מילים ואותיות אבל לא בלתי אפשרית, העניין הוא שיש כאלו שלא יודעים מתי לשים לכך קץ כי די הבדיחה לא מצחיקה ולחזור עליה פעם אחר פעם זה פשוט מביך. ואתם יודעים מה? גם כאן מדובר בפוליטיקה, שבינינו מתחילה לצאת לי מכל החורים. כך למשל ציפי ליבני הופכת להיות "ציפורע" (סביר להניח שאפילו אימא שלה לא קראה לה ציפורה בחיים), הסברה הופכת להיות "הסברע" (נכון מעורר פיהוק), בית המשפט הופך להיות "בית המשפך" והנפוצה מכולן היא המילה "תשקורת". או קי בטח שמתם לב מי הוא זה שבדרך כלל מתעלל בשפה העברית, אבל הגיע הזמן לומר להם " די, שמענו הבדיחה הזו כבר לא מצחיקה".
 

תרדו מהתקשורת

ואם כבר בתקשורת, אז יש לי מה לומר: זה נכון שהתקשורת לא תמיד אמינה, זה נכון שרבים מנציגיה נוטים לכיוון שמאל (אם כי לא מעט נוטים חזק לימין וגם הם חלק מהתקשורת), אבל די נמאס לשמוע את הטענות: "אתה ניזון מהתקשורת" בטח שאני ניזון מהתקשורת גם אתם כולכם. גם אתם שקוראים לה "תשקורת" כותבים את זה פעם אחר פעם, איפה? באתר YNET של ידיעות אחרונות שהוא עד כמה שזכור לי חלק מהתקשורת.
כן התקשורת לא תמיד מדויקת או אמינה אבל היא אמצעי המידע היחיד שיש לנו וככל שהאינטרנט תופס גובה ותאוצה כך גם התקשורת מחויבת ביותר אמינות שכן מידע זורם ומהר. ובנוסף לכך קצת קשה להתווכח עם תמונות או וידאו, תשאלו את אחמדינג'אד. אז רבאק מספיק להאשים את התקשורת בכל הרעות החולות של המדינה. התקשורת תפקידה לדווח והיא אכן מדווחת והגיע הזמן שתבדילו בין ידיעה שמבוססת על מידע ונתונים אובייקטיביים שאין עליהם עוררין ובין כתבה או מאמר שבו הכותב מציג את דעתו האישית (כמוני למשל) גם זו תקשורת וגם זו תקשורת, אז אם אינכם רוצים לקרוא את דבריו של "עוכר ישראל" או של "מתנחל משיחיסטי" אל תקראו, אף אחד לא מכריח אתכם, אבל אם קראתם אל תשמיצו כי ידעתם לאן אתם מכניסים את הראש. ואם כל כך רע לכם עם התקשורת אל תקראו עיתונים, וכבו את הרדיו והטלוויזיה ונראה כמה שעות תחזיקו מעמד, סביר להניח עד למהדורת החדשות הבאה.
 

שירות צבאי מלא

מפקד בה"ד 1 עשה לי את השבוע כשהחליט שלקורס רבנים בצה"ל יתקבל רק מי ששירת שירות צבאי מלא. בזאת הוא פוסל מידית את כל הרבנים החרדים. האם מישהו חשב שיש מקום לרב חרדי בצבא הגנה לישראל?

ולקינוח, סרטים כרגיל, ב-http://video.videowebgate.com/index.php?pt=feature

תגובה לשורות של עמית

טחנות הרוח

● מדי פעם אני מתקנאת מעמית, היום אפשרו גם לי לשפוך קצת את הלב. אבל נתחיל בדברים הטובים:
זיכויו של שי דרומי.
המכבייה ה-18.

● ב-12 ביולי בצהריים נשכח תיק מסמכים ירוק באחת מעמדות התשלום של חניון גולדה, בתל אביב. ברצוננו להודות על היחס האדיב ועל המאמץ שעשה צוות אחוזת החוף, בעלי הקניון, לאתר את תיעוד המקרה בשרת המצלמות.
מאידך, אין לנו מילה טובה לאיש שזוהה לוקח את התיק ונעלם איתו ללא הודעה נוספת. (חבוב, עכשיו יודעים איך שאתה נראה...)

● יש לנו לקוחות רבים וטובים בעיר אילת, גם נחמד לפעמים לקפוץ לחופשה. אבל אני כאן נשבעת לכם שחור על גבי לבן-עם-פסים-אפורים: לאילת אני לא חוזרת עם רכב, לפחות מרצוני החופשי. נענשתי שם בקנס חניה (באזור עם גדר צבועה באדום-לבן במקום אבני שפה כמקובל באזורים נאורים). כן, כן, "בתי הכלא מלאים בעבריינים חפים מפשע", תגידו.
אבד לי הדו"ח, אז לתומי ניסיתי להשיג עותק לתשלום. הפצצתי את העירייה בטלפונים, בפקסים ובמיילים. לא עלה בידי להגיע למישהו שלפחות יועיל לאשר שקיבל את פנייתי. שלא לדבר בכלל על קבלת השירות.
קיימתי שיחות נפש עם מנהלת אתר העירייה ברשת, שעובדת 18 שעות ביום ומעבירה את כל הפניות... לתיבות דואר סתומות. בשבוע השלישי, לאחר כמה פקסים ואינסוף צלצולים ללא מענה, לאחר הרבה אי-מיילים להם איש לא טורח להשיב, בחורה אמרה שאפשר לשלוח לי עותק הדו"ח, אבל שהיא "לא עובדת עם מיילים".
נמשיך לספק שירותים לכל לקוחותינו האילתיים, בטלפון, במייל, בסקייפ, בדואר או עם בלדרים. וכאשר נצטרך להגיע אליהם, נעשה זאת בכיף, אבל בטלפורטציה.

● חברים ובני משפחה יקרים: אנא מכם, תלדו או תתאשפזו במקום אחר אם אתם חפצים לראות אותי לצד מיטתכם. כי אני מבטיחה לכם בחגיגיות וחותמת בלימפה: לבית החולים אסף הרופא אני לא מוכנה לחזור אלא באלונקה.
אז ככה: שעת צהריים ביום חם ביותר, במתחם בית החולים אין מטר שחוק לחנייה. אבל יש שוטר שמסייר במסירות ותוקע דו"חות למי שהצליח לגנוב פינה על העוקם כדי להספיק ל-סי טי זריז. מחוץ למתחם, הרחק מהמקום אליו אתם צריכים, יש חניון קטן בתשלום (מפוצץ). כדי להגיע לאוטומט התשלום, על החונה לחצות קניון שלם, מלא בפיתויים (אמאאאא...תקניייי ליייי!). לא נחמד בכלל. ואם גם בחניון לא מצאתם פינה ריקה, הלאה לכביש הבין עירוני (מספר 44) - שם מותר לחנות רק במקרה חרום, עם אפוד זוהר ומשולש...  והיות ובמצב חירום של ממש, אמבולנס יוביל אותנו לצלילי סירנה הישר לכניסת חדר המיון, לפחות שם יסתיים מסע החיפוש אחר מקום חניה.
מילה טובה: עבודות תשתיות נעשות כרגע במתחם. תחזית: פסימית. המלצה: תהיו בריאים.

● לו יכולתי, הייתי משנה את מצב הסניף המרכזי של הדואר בעירנו. נכון, כבר שיתפתי אתכם בעבר בייסורי הנפש שנגרמים לי בו. אחזור לשם רק במקרה והשומר בכניסה יעזוב את הסנדוויץ' הכפול, ינגב את ידיו השמנוניות במכנסיים בזמן שישתדל לנשום ולבלוע בו זמנית, ייזכר באיזה צד הגלאי ובאיזה נרתיק הנשק, יצליח לשלוף בתוך שתיים-שלוש דקות ארוכות וישים לי את האקדח ברקה...
מאחורי הדלפק בסניף יושבת בקביעות להקת גברות קולניות המשוכנעות שחברת הדואר הזמינה אותן לבלות חופשה אינסופית בכיסאות המרופדים, כולל שימוש בלעדי באולם הממוזג. אולי מתוך אמונה זו, משוחחות הנ"ל בחופשיות על דא ועל הא, ולרוב על הלקוחות עצמם - בנוכחותם ובעיקר לאחר עזיבתם. בגללן, יאלץ הממתין לתורו (בעל כושר השמיעה הממוצע) לספוג פרטים (סתמיים והעסיסיים כאחד) על חייהם האישיים, השכונתיים, הרפואיים והעסקיים של האחר, אבותיו, אהוביו וצאצאיו. חוסר הרגישות ונימוסן הלקוי לא מתאימים עוד לאומה אשר בשוויון מחליפה דברי דואר עם מדינות העולם הנאורות. הדואר מזמן הופרט, מחלות השירות הציבורי כאן דווקא החריפו.
מילה טובה להנהלה: לאחרונה סופקה לעובדים עם קהל בדואר תלבושת אחידה. אינני בעד הבורקה, אבל חולצה הגונה חוסכת רתיעה ממי שאינו חובב מיצגי אנטומיה או מפגני אופנה מתגרה ומנצנצת.

מבטיחה: בפעם הבאה, ליטר תה קמומיל מרגיע לפני שאתיישב לכתוב

פ.ג.