חיסון חסון

בכל שנה מתפרסמים בעולם יותר ויותר בעלי מקצוע וחברות, קטנות וגדולות, המציעות שירותי שחזור מידע ללקוחותיהן. אותן חברות משתמשות במגוון טכניקות למתן השירות. אבל, כל הטכניקות כולן מסתכמות בשתי קטגוריות עיקריות:
◄ שחזור מידע בתקלות תוכן - כאשר האובדן או הנזק למידע הוא ברמת התוכנה ו/או המידע. הוא כרוך בהפעלת כלי תוכנה ו/או פרוצדורות ידניות על מערכת מחשב עובדת, על מנת לבנות מחדש קבצים ולסדר אותם בצורה שניתנת לזיהוי על ידי בעלי המידע.
◄ שחזור מידע מתקלות חומרה - כאשר חלה תקלה מכאנית, אלקטרונית, מגנטית, תקלת Firmware או כל תקלה המשלבת ביניהן. כאן יש צורך להתגבר על התקלה על מנת להצליח לקרוא ולהעתיק את המידע למצע אחר תקין.
ברוב המקרים של תקלת חומרה יש לבצע גם שחזור תוכן בסיום התהליך על מנת להחזיר את המידע המבוקש.

למרות שדיברנו כאן על סוגים שונים של עבודות, ברוב המקרים הם מתקשרים ישירות לחומרת הנזק, מפני שללא כל קשר לעוצמה ולסוג הנזק, מצע תקול משתייך לאחת משתי קטגוריות:
◄נזק פיזי - המרכיב הפיזי במצע (ראשי קריאה כתיבה, שבבים, פלאטות של דיסק או זרוע...) הוא זה שפגוע במידה גדולה יותר. כאשר המצע ניזוק פיזית, ה-BIOS לא מזהה את המצע ולא ניתן "להגיע" אליו בדרכים קונבנציונאליות.
◄ נזק לוגי - הנזק לוגי אינו חמור באותה מידה כמו שיכול להיות הנזק הפיזי. הוא נגרם לעיתים קרובות יותר על ידי טעויות אנוש כגון מחיקה או פירמוט, פגיעת וירוס או פריצה זדונית. בסוג זה של נזק, נפגעים ההיבטים הלוגיים של מצע האחסון, כמו למשל ה-partition table ומערכת הקבצים. BIOS המערכת יזהה את המצע אך לא יאפשר boot.

מקובל לחשוב שגיבוי הינו פתרון מונע לבעיות אובדן מידע. אילו היה הגיבוי פתרון מונע מובטח, או לפחות טוב מספיק, היו כל חברות הצלת הנתונים עוברות במהרה לענף רווחי יותר, או סוגרות שעריהן.
לצערנו, גיבוי אינו "חיסון" יעיל, מפני שגם הוא מחייב, על מנת להחזיר את המידע, בתהליכים כלשהם שעשויים להיכשל ולגרום לאובדן מידע, עקב אי היכולת לשחזר את המידע המגובה.
מזה שנים אנו ממליצים על מספר דרכים להגן על המידע ללא צורך בתהליכי שחזור בעת תקלה, שגיאה ואף היעדרות התוכנה (מחיקה) או החומרה (גניבת מחשבים!).
מעוניינים?
צרו קשר ונדבר (או בטלפון 08-9400070)
 

גדול

אם קראתם על הופעת דיסק קשיח חיצוני של 4TB, קראו שוב. בינתיים מדובר אך ורק במארז חיצוני המכיל 2 דיסקים של 2TB (גם זה לא קטן) שהשיקו ב- Western Digital הכונן הוא My Book Studio Edition II, מאותה קבוצה כמו זה שנעלם בבית הלבן, הכוללת דגמים של 1,2, ו-4TB
בינתיים מתומחר הכונן ב-650 דולר, והוא מגיע עם אחריות ל-5 שנים ו-4 פורטים המתאימים ל-eSATA, FireWire800 u-USB2.0 כולל כבלים. מאחר והדיסקים צוידו בטכנולוגיה GreenPower החוסכת באנרגיה כ-30% מהנדרש לדיסקים רגילים, החליט היצרן שלא להוסיף מאוורר למארז. "העדר מאוורר עושה אותו שקט יותר". את שני הדיסקים שממלאים אותו ניתן לקנפג כ-RAID 0 לגיבוי מערכת נייחת, או כ-RAID1 כאשר כל דיסק מספק fault tolerance לחברו למארז.
אין לשכוח שמכיוון ושני הדיסקים יוצרו באותו הזמן, התחילו לעבוד באותו הזמן והופעלו בדיוק באותם התנאים, סביר להניח שגם יסיימו את חייהם בדיוק באותו הזמן. לצערנו אנו רואים מערכות כאלו לעתים קרובות מדי במעבדות הצלת הנתונים. ולכן אנחנו בדרך כלל נמנעים מלהמליץ על אותם פתרונות.
נתון נוסף שיש להביא בחשבון הוא מגבלות המערכת. כל עוד אנו ממשיכים לעשות שימוש במערכות הפעלה מסוג 32Bit ולא עברנו ל-64Bit וממשיכים לעשות שימוש במערכת קבצים מסוג NTFS נהייה מוגבלים בנפח הדיסק שהמערכת מסוגלת לזהות ולגודל המחיצה (Partition) המרבי שהמערכת מסוגלת לאתחל ממנה.
 

צפוף

לעומת ה"קומבינה" של WD, ב-Hitachi השיגו שיא לגיטימי של צפיפות מידע על גבי דיסק קשיח: 70Gbits לאינץ' רבוע (שווה ערך ל 728 מיליון אותיות לסנטימטר רבוע או 7 מליון אותיות בכל מילימטר מרובע של כל צד של פלטת הדיסק). מדובר בדיסק בפורמט 2.5 אינץ', ה-Travelstar 80GN, בעובי 9.5 מילימטר, ATA5, קיבולת 80GB, מהירות סיבוב של 4,200rpm וזמן חיפוש ממוצע של 12 אלפיות השנייה, המתפרסם גם הוא כחסכוני ושקט בהפעלתו. החידוש העיקרי ברכיב זה, הוא יכולת האחסון המוגברת שלו ליחידת שטח, שהושגה בדגם זה ע"י תוספת שכבה מגנטית המכילה את היסוד ruthenium, לפלטות הדיסק.
אותה שכבה היא למינציה של אבקת רותניום. אותה אבקה שכונתה לפני שנים על ידי IBM "אבקת קסם" (או 'Pixie Dust'*), מגבירה את היציבות המגנטית והופכת את הפלטה ל"סנדוויץ'" חמש שכבות. הרותניום היה נוכח כבר ב-1988 בדגם המקורי להוכחת אפקט ה- GMR (בגינו קיבלו פרט וגרינברג את פרס הנובל בפיזיקה ב-2007).
כבר ב-2002, כאשר הטכנולוגיה הקיימת ראתה את גבולותיה בסביבות ה-30 או 40GB לאינץ', נכתב ב-Scientific American, בראיון משותף למספר יצרני דיסקים, שהדיסקים הקשיחים כפי שהם ידועים אז והיום (פלאטות, ראשים, זרועות וכו') יהיו מסוגלים להכיל עד 150GB לאינץ' רבוע. אותה השערה באמת סיפקה אמצעי למתוח את גבולות הזמן, ובינתיים אנו עדים להופעת חידושים כגון הצריבה האנכית, המצעים התבניתיים, הצריבה  נתמכת לייזר, ואף צורות אחסון בתחום הרזולוציה של ה- נאנו, האטומית או ההולוגראפית.
באופן כללי, ככל שהביטים קטנים יותר וצפיפות המצע גדולה יותר, כל ביט מכיל פחות אנרגיה מגנטית והמידע המאוחסן הופך לרגיש יותר מבחינת שרידות או אורך חיים. מטען הביטים "גולש" ומשפיע באקראי על הביטים השכנים ואמינות המידע פוחתת במהרה.

כתב פעם ויליאם טויגו:
"השיפור בקיבולת לא תורם דבר על מנת לגרום לארגוני IT להתמודד ברצינות עם ניהול המידע. העשורים האחרונים מוכחים שככל שהאחסון זול ושופע, לצרכנים יהיה מעט מאוד מוטיבציה או עניין בניהול יעיל של תכניהם. הניהול הופך בדרך כלל לנקודה חמה כאשר המשאבים פוחתים והמחירים עולים, מה שמעודד את האדמיניסטראטורים למצוא אסטרטגיות לעשות יותר עם פחות"

אם כבר השמיצו אותנו בשבוע שעבר (כן, את, העלמה רחלי) בחיבה מוגזמת לכימיה, נרשה לעצמנו להעמיס עליכם כמה עובדות על הרותניום.
לשמחת הפולנים, כונה ה- RadiumF של מדאם Curie "פולוניום". אבל יש גם סיבה לגאווה הלאומית של השכנים ממזרח: הרותניום (Ru) קיבל את שמו לכבוד Ruthenia, השם בלטינית של אותו אזור שבימינו כולל את רוסיה המערבית, אוקרניה, בלארוס, וחלקים של סלובקיה ופולין. הרותניום שייך לקבוצת מתכות הפלטינום וניתן להפיק אותו במהלך תהליכי הפקת הפלטינום או במהלך תהליכי הזיקוק להפקת ניקל ונחושת.
לפני שנה צפויה הייתה הדרישה לרותניום לרדת בעולם בעקבות המחירים הגבוהים שלו, והודות למחזור החומרים בתעשייה האלקטרונית. בנוסף לשימוש בדיסקים הקשיחים, משתמשים ביסוד זה להפקת משחות לייצור הפלזמות של מסכי מחשב וטלוויזיה. עם עליית המחירים הצליחו יצרני המסכים לצמצם משמעותית את תכולת הרותניום במשחות. באותה תקופה גם התקיימו התפרעויות של כורי המתכות של קבוצת הרותניום בדרום אפריקה, אך למרות זאת הצליחו היצואנים לעמוד בדרישת השוק. לקראת סוף 2008 ירדה דרישת הרותניום בעולם ב-36.8%, ובכל השנה נמכרו בעולם כולו פחות מ-19 טון.
גם במאי השנה דיווחו ב- Reuters על צפי של מגמת ירידה בדרישה העולמית של רותניום, כאשר סקטור האלקטרוניקה צפוי להגביר את המחזור, בעיקר את עודפי יצור הדיסקים הקשיחים.
מגמת עליית המחירים של הרותניום מסוגלת לקטוע את מגמת העלייה של מכירת דיסקים עם טכנולוגיית הצריבה אנכית, בגלל עליית מכירי הייצור ומחירי המצעים. ולכן, אומרות השמועות שכרגע נבדקות שיטות לצמצם את השימוש ברותניום בצריבה האנכית, ואולי לבסוף להפטר ממנו לחלוטין.

* המושג Pixie Dust שימש גם לכינוי האבקה הביולוגית שמקורה ברקמות בעלי חיים, הפועלת כמטריקס חיצונית ועוזרת לגדל מחדש בבני אדם רקמות מתות, כמו במקרה של איבר שנחתך או נשרף

אם לא אני לי

לדבר המביך הזה שתפסו אתכם עושים, יש שם.
הכוונה לא לחיטוט באף או לעיון באתרי סקס, אלה לחיפוש עצמי ב-גוגל.
ל-גיגול השם העצמי שלכם, לכינוי, לשם המשפחה, לשם הפרטי ושם המשפחה, בעברית, באנגלית... קוראים Egosurfing. וזה המונח הרשמי, אחרי שנפסלו egosearching, egogoogling, autogoogling, self-googling וגם vanity searching. המונח הנבחר מתאים גם לפעולה שמתבצעת במנועי חיפוש אחרים ולא רק בגוגל.
גיגול עצמי חד פעמי, תחביב, הרגל, או הפרעה קומפולסיבית, כולם נקראים באותו שם.
יש היום דרכים מתוחכמות לאתר את השם החשוב לנו ביותר (את שלנו) ברשת. ניתן למשל להשתמש באפליקציות כמו Googlefight בשביל לחפש ביחד ולהתחרות עם חברים, או לצור מנוע חיפוש עצמי עצמאי (Pimp my search)
בבריטניה ובאוסטרליה האובססיה לעקוב אחר נוכחות השם העצמי ברשת מגיעה עד לאפשרות לשלוח את השם ב-SMS באמצעות שירותי 199QUERY או AQA, למספר המבצע "egosearch" על אותו שם ומחזיר את הממצעים בטקסט (egotexting).
זקן הגולשים העצמיים (egosurfers) החל בתחביב (או בקיבעון) כאשר עדיין לא נטבע המושג "גולש". בשלהי 1988 היה James Parry המכונה "Kibo", מצליח לאתר ב-Usenet האגדית את הכינוי המפורש שלו בכל פעם שמישהו היה מקליד אותו בשיחות המקוונות. הוא לא היה היחיד והמנהג נהיה נפוץ, אבל הוא היה מאוד ידוע מפני שמעולם לא הצליח להתאפק ולשלוח תגובה לממצא, אם או בלי קשר לנושא שבדיון, תשובות די הזויות שהפכו שם דבר.
 

קישורים

● תמצית ההיסטוריה של משחקי המחשב הניתנים להורדה

● שלום ולא להתראות לחשמל ולסוללות: רדיו סולארי או להפעלה ידנית

● השוואה בין חמישה דגמי דיסקים קשיחים בפורמט 2.5" ובקיבולת-500GB

● האם זה נכון שאנשי IT בארגונים שונאים את הרשתות החברתיות, ולמה.
 

מכירים את זה?

מכירים את זה שלא יכול לסתום את הפה? בכל מקום עבודה יש לפחות אדם אחד שמאוד קשה לו לשתוק. ובעיקר לא יכול אחרי שקורא כתבה בדיילי מיילי שם אומר מנהל ב-CA: "המטרה היא להשיג המשכיות עסקית גבוהה יותר, ולהביא לזמינות המידע הארגוני, תוך צמצום העלויות הכרוכות בכך. בהיבט הטכנולוגי, אנו רואים עלייה במימוש טכנולוגית הדה-דופליקציה, מניעת שכפול, בשל הצורך לצמצם משאבים פיזיים וכספיים הכרוכים באחסון."
יפה מאוד, אלא שהמטרה היא לצמצם את העלויות מבלי לפגוע באיכות. בתקופות משבר נאלצים הצרכנים להתפשר, אז למה לחסוך מרכיב הזול יחסית (נפח אחסון) כפי שמציעה מניעת השכפול,

ז.ש

השורות של עמית

אין לי שום מושג מה קורא בעולם בימים אלו, כבר שבוע שאני בברגמו שבצפון איטליה, 45 קילומטרים ממילאנו, וללא חיבור רלוונטי לאינטרנט. גיליתי שאפשר גם בלי החיבור הנ"ל למרות שמן הסתם אצטרך לשלוח את השורות הללו איכשהו למערכת המגזין בסופו של דבר.

אבל בכל זאת, קראתי...

ניר ברקת פתח סוף סוף את חניוני העירייה בשבת, מה שהתבקש זה שנים נוכח מצוקת החניה בעיר. הוא עשה זאת בדיוק כמו שכתוב בספר והפעיל "גוי של שבת" כדי להתחשב בחרדים. בתמורה החזירו לו החרדים במפגן אהבה טיפוסי, בקבוקים מעופפים, ושאר חפצים קהים שהושלכו לעבר משטרת העיר כמחווה של רצון טוב מצד הקהילה החמה והאוהבת הזו. ניר ברקת ירושלמי וותיק וכבר ראה מספיק אירועים אנטי חילוניים אלימים כמו כל אחד אחר שחי בירושלים. אז או שהוא נאיבי להחריד ובאמת מאמין שמשליכי הבקבוקים מעוניינים לשמור על סטטוס קוו, או שהוא רצה להציג אותם במערומיהם, ואכן הצליח. אין שום טעם לנסות להתחשב בהם, ולא מדובר בנטורי קרטא בלבד (פורוש הזקן איננו איש נטורי קרתא). הם אינם מעוניינים בסטטוס קוו כמו שאנחנו מכירים אותו, עבורם סטטוס קוו הוא מצב בו כל שוכני העיר ירקדו לפי החליל שלהם, כל מה שפחות מזה משמעותו הפגנת אלימות. לא הגיע הזמן שמשטרת ישראל תתחיל לפזר אותם לפחות כמו את מפגיני נעלין? לעצור את המתפרעים ולהגלות אותם מהעיר כמו שמרחיקים בעל אלים מאשתו? 60 קילומטרים יספיקו, יהיה נחמד לראות אותם מתמודדים עם החיים בתל אביב. ניר ברקת הוא אמנם טירון פוליטי אבל מצד שני הוא ירושלמי וותיק ויודע שמטרת הקהילה החרדית היא להכתיב לחילוניים את אורח חייהם בטענת "קדושת העיר". החרדים שמציפים את הקלפיות בהמוניהם, גברים נשים וטף ופה ושם גם איזה בר מינן, ומקווים להשיג שליטה לגיטימית על העיר באמצעות נבחריהם אבל אם הם נכשלים, יש מי שלא בוחל באופציה האלימה, הרגל שחובה להפסיק בצורה כואבת ותקיפה.
 

ברגמו, איטליה

ברגמו עיר יפהפייה. ארבע מאות התמונות שכבר צילמתי יעידו על כך, למרות שהן תצטרכנה לחכות עוד שבוע עד שאחזור, לציביליזציה הטכנולוגית (לא מאמין שאמרתי את המשפט האחרון על מרסיי). העיר בנויה על ההר ולמרגלותיו. עיר עילית ועיר תחתית וכמו כל ערי אירופה העתיקות העיר העילית יושבת על הפסגה, מה שמבטיח כאבי רגליים מטורפים אם לא נזהרים. ברגמו מטופחת במיוחד בהנחה שהתזמון שלנו (הבחירות האירופאיות והמקומיות) הוא לא הסיבה לניקיון והטיפוח הנ"ל. הנוף כלפי מעלה מהעיר התחתית וכלפי מטה מהעיר העילית עוצר נשימה. הכנסיות כמו בכל איטליה מדהימות אם כי קורטוב של סגנונות הברוק והרוקוקו הופך את הכנסיות בברגמו ליפות במיוחד.
העיר התחתית, יפה ככל שתהיה, היא עדיין עיר לכל דבר בעוד שהעיר העילית העתיקה היא עיר תיירות ומקום מרבצם של האמידים יותר. הספורט המקומי הוא רכיבה על אופניים וריצה, מה שמוכיח שקמצוץ של מזוכיזם קיים בדמם של המקומיים שכן אין בעיה לרדת עם אופניים... אבל לעלות זה כבר סיפור אחר, כך שלא מעט בעצם מתבלים רכיבה על אופניים ונשיאת משקולות (האופניים) בעליה.
הארכיטקטורה המקומית מדהימה ודי ייחודית, העיר מוקפת שלוש חומות מתקופות שונות. ברגמו שהייתה רפובליקה עצמאית נכבשה בשלב כלשהו על ידי הלגיונות הרומיים, שסביר להניח שקיללו כל רגע בדרך למעלה ובהתחשב בעובדה שלא חיכו להם בית קפה וגלידרייה, הרי שהייתה להם סיבה טובה. כמו כל תייר טוב (וטיפש) ההנחה היא שההליכה ברגל היא חוויה, והיא אכן חוויה כל עוד לא התפתית ללכת כלפי מטה או חס וחלילה כלפי מעלה, בשביל זה יש רכבת מתאימה.
גם האוכל (איטליה או לא?) טעים, אבל כמו בכל איטליה לא זול במיוחד. ברחבי אירופה אפשר לשכור דירות  במקום חדרי מלון, מה שזול יותר, נוח יותר ונעים יותר - שלא לדבר על אי תלות מוחלטת באף אחד וארוחת בוקר בכל שעה שתתחשק לכם. היות ושכרנו דירה בעיר העילית, הרי שבאמת מדובר במיקום נוח בתוך העיר העתיקה, והגישה לעיר התחתית גם היא לא מורכבת במיוחד: אוטובוסים תכופים ורכבות ההרים (funiculare) יעשו את העבודה. בסופי השבוע המקום מפוצץ, אבל רוב התיירים הנם איטלקיים. בשאר ימי השבוע העיר העתיקה נראית כעיר רפאים (הכל יחסית כמובן) וסביר להניח שלמקומיים אין תלונות על כך.
מזג האוויר בינתיים יוצא מהכלל מלבד מתקפת פתע של גשם שוטף במשך מספר שעות שכמובן תפס אותנו בעיר התחתית ללא מטרייה או כל אמצעי הגנה אחר. וכשאתה רטוב גם האוטובוס מאחר. אבל בסך הכל מזג האוויר היטיב עמנו, רוח קלילה נעימה ואוויר יבש, כמעט כמו ירושלים. אז אם אתם בסביבה, מומלץ לכל הדעות. אזהרה אחת: רחובות העיר העילית של ברגמו צרים, 4 מטרים במקרה הטוב, כש-50 ס"מ מכל צד משמשים כמדרכה, ובנוסף לכך בקטעים קצרים מותרת אפילו חנייה בצד! מהירות כלי הרכב מוגבלת תיאורטית ל-30 קמ"ש (ככה אומרים התמרורים לפחות). אבל באיטליה הגבלת מהירות היא המלצה טכנית בלבד (או שפשוט לא מחייבים אותם ללמוד את תמרורי המהירות לתיאוריה). אי לכך מאוד כדי לפתח זוג עיניים בגב.
 

לא הכל מתאים לכולם

לפעמים, בעיקר כשמדובר בתכנון של בתים, יש דברים שאנחנו רוצים שיהיו בבית שלנו, כי זה יפה, כי זה יעיל או כי סתם זה נראה לנו נכון. הסקיילייט, חלון התקרה בגגות רעפים, הוא אחד מהם. תפקידו הוא להכניס את אור השמש הטבעי לדירה ואוורור. יפה, אלגנטי אבל מתאים רק למי שיש לו זיכרון טוב. בדירה בה אנחנו שוהים יש סקיילייט ופתחנו אותו כדי ליהנות מהאוויר הנקי והצלול והרוח הקלילה. וכשירדנו לעיר התחתית, שכחנו לסגור אותו. הגשם השוטף שתפס אותנו בעיר התחתית תפס את הדירה שלנו בעיר העילית כך שחזרנו לבריכת שחייה. מה שהביא לדיון ארוך בקולי קולות מי החליט לפתוח ולמה לא סגרנו אותו. אז כשאתם רוצים סקיילייט כדי שתחשבו היטב על גיגית מים מעוצבת במיוחד מתחתיו ולא על שטיח פרסי יקר ערך.
 

תשומי

אני מודה שאני לא מכיר הרבה סלבריטאים, בטח שלא ישראלים, ואלו שאני מכיר זקוקים בצורה חריגה לתשומת לב. עלילות דודו טופז והמאפיונרים לא כל כך מתמיהות שכן אני מניח שהנ"ל סובל זה מספר שנים מפרופיל ירוד וחוסר תשומת לב ציבורית. אז מה עושים? ראשית מרביצים מכות לאלו שמונעים ממך את תשומת הלב ואחרי שתפסו אותך בעצם כל הבעיה נפתרה, הרבצת למי שרצית וזכית לתשומת הלב. אני לא בטוח שדודו טופז חשב על האפשרות של תא קטן במיוחד עם חלונות מעוצבים היטב בדוגמת פסים אורכיים ממתכת, אבל לא אופתע עם הוא דווקא כן חשב על האפשרות ודחה אותה על הסף אחרי שקרא מספיק את העיתונים היומיים. בעיני אותו בדרן הוא עבריין אלים ומקומו בין דומים לו, אבל מאוד יתכן שהוא דווקא ימצא את עצמו בקרב עברייני הצווארון הלבן אם בכלל.
 

זה לא אני

רבותי ונכבדי חובבי השפה העברית, אני מודה לכם על ההערות שנוגע לשגיאות כתיב במגזין אבל למרות שגם לי חומקת שגיאת כתיב אחת או שתיים עדיין שורותיי לרוב נקיות משגיאות. אבל בעוד אנוכי יליד הארץ דובר את השפה על בורייה רבים מכותבינו אינם ילידי הארץ, אבל עדיין מומחים בתחומם. ולעתים הגהת שגיאות בודדות ברמת א ו-ע איננה דבר פשוט וגם למערכת חומקות שגיאה או שתיים, כמו לכל מערכת עיתון. עדיין אנו שמחים לקבל את ההערות וזה מוכיח שקוראינו אכן קוראים את המגזין ואפילו בעיון. רק שלפעמים שגיאות קל יותר לאתר במהלך קריאה מאשר במהלך כתיבה.
(למשלוח תגובות למערכת - קישורים בראש הגיליון, בצד ימין, או בתחתית הגיליון)

עקב הנתק המוחלט מהעולם החיצון שהוסבר לעיל אין לי צעצועים חדשים וגם לא סרטים בשבילכם עד לשבוע הבא. אתכם הסליחה.

תגובה לשורות של עמית