מדיניות

כפי שמעריכים טייס על פי שעות טיסה ולא על פי זמן מאז קיבל את כנפיו, כך היה אולי נכון להעריך גם נהגים על הכביש... את ותק משתמשי המחשב אנו נוטים להעריך על פי מספר הפעמים בהם חוו אירועי אובדן מידע. לצערנו, מי שעובד באינטנסיביות סיכוייו לאבד מידע מסיבות שונות, גדלים. האובדן היא חוויה כואבת אך מעצבת, שמעודדת את הדחף לפתח ולשפר אסטרטגיות גיבוי ושחזור.
אחרי שנים של דיונים וויכוחים, אנו שלמים עם סדר העדיפויות: היום, בעת תכנון אסטרטגיית הגיבוי-שחזור (במערכת ביתית או עסקית כאחד) השיקול העיקרי הוא קביעת ערך המידע. כלומר, מתן תשובה לשאלה: "מה תהייה ההשפעה (הנזק, ההפסד) כתוצאה מאובדן מידע זה"?
אכן, זו שאלה קשה יותר ממה שנראה במבט ראשון. היא כוללת את הסכומים הנדרשים להחלפה (או לניסיון שחזור) המידע שאבד. לשם כך מעריכים את החלק במידע שניתן יהיה לשחזר בקלות, את הזמן הנדרש להשקיע בתהליך, את הנזק העסקי של אי-זמינות המידע, את הסיבוכים (כגון קנסות, תביעות וכו') שיגרמו עקב העדר תיעוד או מידע זמין. היא גם כוללת בחינת האפשרויות החלופיות העומדות בפנינו (כגון הקלדה מחדש במקום שחזור מידע, למשל).
באופן כללי, מדברים על שני סוגים של גיבוי בהתאם למיקום העותקים: גיבוי מקומי וגיבוי מרוחק. פתרון גיבוי מקומי דורש רכישת  חומרה ותוכנה לגיבוי מקומי, בעוד הגיבוי מרוחק כולל בנוסף "צנרת מתאימה" או אמצעי כלשהו למעבר המידע לאתר מרוחק, בו עותקי המידע נשמרים.

בעד ונגד
עם פתרונות גיבוי קונבנציונאליים (לא BOS) קל ומהר לגבות להתקן גיבוי מקומי. גיבוי כל המידע מהמחשב לדיסק חיצוני, למשל, מהיר יותר מאשר מעבר המידע באמצעות האינטרנט. גם השליטה על החומרה הנמצאת בבית, במשרד או בבניין שלנו מקנה תחושת ביטחון. מעבר מידע רגיש - גם אם מוצפן- דרך קוים ציבוריים, יכול להיות מסוכן.
אבל לגיבויים המקומיים יש גם כמה חסרונות. אם הגיבוי נעשה על מחשב אחר או על דיסק קשיח חיצוני הנשאר צמוד למערכות המקור, סיכונים כגון שריפה או גניבה חלים עליהם באותה מידה כמו על מערכות המקור.
גם לגיבויים לאתר מרוחק יש את היתרונות והחסרונות שלהם. הגיבוי המקוון, למשל, הנפוץ היום כשירות מצד ספקי אינטרנט וחברות תקשורת, לא דורשים מאיתנו השקעה בחומרה. מעבר הגיבויים למיקום גיאוגראפי מרוחק פוטר מדאגות הקשורות לנזק מקומי. הבעיה העיקרית בפתרונות אלו קשורה לתדירות הגיבויים ולמהירות מעבר המידע, הנופלים ברוב המקרים בשל חוסר יעילות. בנוסף, כאן אנו סומכים על ספק זר, שיכול להיות ידוע היטב ולהציג המלצות, אך מומלץ לקרוא תמיד את האותיות הקטנות בחוזים - ספקים אלו אינם אחראיים לשלמות המידע, לפרצות אבטחה, ו-כבר היו דברים מעולם - פשיטות רגל והפסקת העבודה.
תדירות הגיבויים קשורה באופן ישיר לערך המידע, ותמיד עדיף לגבות בתדירות קצת יותר גדולה מאשר קצת פחות מן הרצוי - גם בגיבויים מקומיים וגם במרוחקים. פתרון אוטומטי שמאפשר תזמון גיבויים עדיף על פתרון של גיבוי יזום שתלוי ביד אדם.
גם פתרון המסוגל לספק גרסאות עדיף אל פתרון שמחזיר מידע עדכני בלבד.
הגיבויים, כמו מידע המקור, חייבים הגנה מפני קוד זדוני - לא מיותר להתקין אנטיוירוס על גבי התקן הגיבוי.
אסטרטגיה של גיבוי שחזור, עד כמה שתהיה טובה וחכמה, רק מועילה כאשר פועלים על פיה. לא תמיד עולה בידינו להשיג את הטוב ביותר מכל העולמות (כמו בפרסומת של נענע ), אך ככל שנתקרב יותר לרצוי, יחסכו מאתנו תסכולים ובעיות ביום הדין.

לקריאה נוספת: סודות הגיבוי האופטימאלי

נשמח לסייע לכם בבחירת מדיניות שרידות המידע שלכם. צרו קשר

שואפים להשתוות

בחברת סמסונג אומרים שהם משתפים פעולה עם מיקרוסופט על מנת לשפר את הביצועים של הזיכרונות במצב מוצק בעבודה עם מערכת ההפעלה ווינדווס. כיצד? בחיפוש אחר הנפח האופטימאלי של הפקטים למעבר מידע, והדרכים הטובות ביותר של קריאה וכתיבת קבצים, למשל.
המהירות והדרך בה זכרונות פלאש תופסים ופולטים מידע, שונות מאשר בדיסקים הקשיחים. היות והדיסקים הקשיחים היו כבר בשימוש שנים כה רבות, רק הגיוני כי מערכת ההפעלה עברה במשך הזמן אופטימיזציה לעבודה עמם ("ואם כך נראית אופטימיזציה, מה היה בלעדיה!"- חוו דעה הזקנים היושבים במרפסת התיאטרון של החבובות...)
רבים המאמינים כי ה-SSD יחליף את הדיסקים הקשיחים, אך למעשה שני המצעים שונים בנפח פיסות המידע ובדרך בה מערכת ההפעלה מנהלת את מעבר פיסות המידע אליהן. היום קיים חוסר התאמה בדרך בה Windows Vista מטפלת בנפחי המידע בשני המקרים. ויסטה עברה אופטימיזציה לניהול מקטעי מידע קטנים יותר. בניגוד לכך, גודל הסקטור (גם ידוע כגודל העמוד) של התקני ה-SSD, גדול יותר מאשר גדלי הסקטורים בדיסקים הקשיחים. כתוצאה מכך, הביצועים לא טובים כאשר מחברים התקנים במצב מוצק במפרצי חיבור הדיסק הרגיל.
יתכן ומיקרוסופט יחד עם סמסונג עובדות כרגע על הזיהוי על ידי מערכת ההפעלה של SSD עם סקטורים בגדלים של 4K-byte במקום סקטורים של 512 byte של הדיסקים הקשיחים.
כנראה שגם מערכת ההפעלה Mac OS X 10.6 של אפל (המכונה Snow Leopard) שתצא בקרוב, תתמוך ב--SSD. ואילו חברת SUN כבר עובדת יחד עם צוותי Samsung כדי שמערכת הקבצים Zettabyte File System- ZFS- הכלולה במערכת ההפעלה Solaris תתמוך ב-SSD. Sun מוסיפה למערכת ההפעלה מאפיינים לשיפור אורך החיים והביצועים של מצעי SSD שעובדים עם מערכות הפעלה מבוססות ZFS, כגון יכולות דה-פרגמנטציה ל-SSD שמסדרות את המידע בסדר מסוים בכדי לאפשר גישה מהירה יותר אליו.
התקנים במצב מוצק לא נחשבים אידיאלים לביצוע דה-פרגמנטציה מפני שיש להם יכולות קריאה כתיבה מוגבלות. עם זאת, יצא בחודש שעבר התקן SSD בנפח 8GB (פרויקט משותף של סמסונג וסאן) שלדברי היצרנים העלה את אורך החיים הידוע עד כה של 100,000 מחזורי קריאה-כתיבה ל-500,000. עובדה זו מקרבת את הדה-פרגמנטציה בהתקני מצב מוצק למצב מציאותי יותר, שיכול לשפר את ה"caching" ולספק גישה מהירה יותר למידע. Sun מתכננת להכניס זיכרונות פלאש למוצרי אחסון עוד השנה. ברבעון זה, תצא החברה עם SSD בנפח 128GB, ודוברי סמסונג מעריכים כי הצפיפות של זכרונות SSD מוכפלת היום אחת לשנה. על פי השארה זו, בקרוב נוכל גם למצא SSD של 512GB. אבל  כמו כל דבר בעולם המידע, הכול עניין של עלות, דרישה וצרכים.
עוד שטח בו עובדת סמסונג קשה הוא זה של צמצום צריכת החשמל ופיתוח אלגוריתמים לבקרים כדי להאריך את חיי ה-SSD. אבל, למרות מגמת השיפור המתמיד של הטכנולוגיה, המחיר לכל גיגה בייט ממשיך להיות גבוה בהשוואה לדיסקים הקשיחים.
היום המחיר לגיגה בייט בהתקן SSD של 2.5 אינץ' הוא פי 5 מאשר זה של דיסק קשיח. הבדל המחירים ניכר במיוחד בשוק המחשבים האישיים, שולחנים וניידים.
בתחום השרתים, יש ליצרני הפלאש תקווה שהקהל יתעלם מהבדלי המחירים לטובת עליונות בביצועים. SSD ברמת השרתים בד"כ מהירים יותר בסביבות מסוימות (Web 2.0 ) שם הם צורכים פחות חשמל מאשר הדיסקים הקשיחים. עוד מקווים היצרנים כי יישומי Web 2.0 יקדמו את האימוץ של SSD בתחום הארגוני. שמענו כבר על יצרני שרתים שהודיעו על תוכניות להוסיף SSD במערכות המיועדות לתפקד כשרתים (HP).
 

ניקיון

בשלהי הקיץ אפשר לפעמים לגשת לאוסף התקליטורים ולמצוא כי חלקם או כולם מאובקים, בנוסף ללכלוך המשאירות אצבעות בלתי זהירות, אירוסולים של רוק ועוד מזהמים בלתי נמנעים. בדרך כלל רצוי לא לגעת בהם, אלא לטפל בראשי הכונן באמצעות תקליטור הניקוי הייעודי. אבל, אם הם כל כך מלוכלכים שכבר אי אפשר אחרת, מומלץ להסיר את האבק עם אוויר בלחץ, או להשתמש במטלית מייקרו-פייבר לחה (מים מזוקקים), כאשר פעולת הניגוב נעשית בעדינות מן המרכז החוצה. לתנועת הניגוב יש חשיבות רבה. אם חלילה גרגר קשה שנלכד בין המטלית לשטח פני הדיסק יגרום לשריטה ניצבת לכיוון הצריבה, יתכן ומערכת התיקון שגיאות של הכונן תצליח להתמודד עם הבעיה. לעומת זאת, כאשר השריטה נעשית לאורך ה groove, יהיה אובדן מידע גדול יותר עמו לא יוכל להתמודד מנגנון הקריאה.
ללכלוך שומני, נוזל הבחירה לניקוי (במקום מים מזוקקים) הוא איזופרופיל אלכוהול.
 

נשים וחשמל

מבט מהיר על ההיסטוריה של ההנדסה והטכנולוגיה יכול היה להוביל לאמונה שהטכנולוגיה הינו תחום בלעדי של גברים. מעטים הם שמות הנשים שזכורים כפי שזכורים שמות כמו אדיסון או פאראדיי. זאת, מפני שהיסטורית, הייתה לנשים גישה מוגבלת לחינוך, במיוחד בתחומים כמו מדע והנדסה. למשל, נשים לא היו מתקבלות לבתי ספר להנדסה, ולמרות שגם הרבה גברים באותן תקופות גם הם לא הלכו לבתי ספר אלו, הרי שלנשים לא הייתה דרך אחרת ללמוד את המקצוע (כמו למידה תוך כדי עבודה).  בנוסף לחסימת הגישה לבתי ספר ומקומות עבודה, נשים נחשבו באופן כללי לחסרות מיומנויות מכאניות ואפילו חסרות עניין בנושאים טכניים.
במוזיאון הוירטואלי של המכון למהנדסי חשמל ואלקטרוניקה (מתוכו נלקח המידע לקטע זה) נשמר ציור מן המאה ה-19 הממחיש את תפקיד הנשים כמפעילות טלגראף. הטלגראף הייתה הצורה הראשונה של תקשורת חשמלית, היא שמשה למטרות מסחריות לראשונה בסביבות 1840, ונשים רבות למדו קוד מורס בכדי לעבוד כמפעילות. בנוסף למסרים בתשלום, המפעילים - גברים ונשים- נהגו לדבר ביניהם ומשם היו מתפתחים יחסים רומנטיים ביניהם, סוג של דגם ראשוני לצ'אט  האינטרנטי. מאוחר יותר החליף את הטלטייפ האוטומטי למחצה, את הטלגראף. לקראת שנות ה-20 של המאה ה-20 היו כמעט כל מפעילות הטלטייפ, נשים.
גם בתקשורת הטלפונית המוקדמת מצאו הנשים תפקידי מפתח. הטלפונים הראשונים היו מחוברים בזוגות, ואם לא הייה חיבור ישיר בין טלפון אחד לטלפון אחר, לא ניתן היה בכלל להתקשר אליו. אך במהרה הופיעו קבוצות של טלפונים שחוברו למרכזיות. שם, מרכזנית הייתה מקבלת את השיחה, ובעל פה היה המתקשר מודיע לאיזה מספר הוא חפץ להגיע. המרכזנית הייתה מחברת בין הקווים באמצעות מתג וכבל.
הרדיו, אחת הטכנולוגיות המהפכניות ביותר של המאה ה-20, נשלטה על ידי גברים - גם ההנדסה, ההפעלה ואפילו הכרזה כאשר הרדיו הפך למדיה מסחרית.

בשנות ה-1800 המאוחרות, כאשר הקהל נחשף לטכנולוגיות חשמליות חדשות, מעט נשים עבדו כמהנדסות או ממציאות. עד לשנות ה-1950 לא הייתה גישה לרוב הנשים לחינוך או לידע הטכני האמפירי. עם זאת, הן תרמו לעיצוב מוצרי החשמל הראשונים. הודות לכוח ההחלטה שלהם לגבי מוצרים חשמליים לבית, הן הפכו לקול הצרכני הקובע.
השפעת החשמל במשק הבית הורגשה תחילה רק בשכבות החברתיות הגבוהות והבינוניות. היות ונשים בשכבות העליונות בארה"ב היו גם בעלות השכלה, הן נטו לנהל את משק הבית כמו עסק קטן ובחרו להשתמש בטכנולוגיה כדי לייעל את העבודות הביתיות. שינויים אלו לא הגיעו למאסת האוכלוסייה באמריקה ואירופה עד לתקופה שבין 1930-1950, כאשר הממשלות פעלו כדי להביא חשמל לכלל משקי הבית.
בתחילת המאה ה-20, היה צפוי מנשים נשואות במעמד הבינוני בארה"ב ובאירופה שיישארו בביתן ותהינה עקרות בית. אך רווקות ואלמנות לעיתים קרובות נאלצו להתפרנס ולפרנס את משפחותיהן. רבות מהן עבדו במפעלים. תעשיות כגון ייצור מנועים ונורות חשמליות העסיקו מספרים גדולים של נשים, אך לעיתים רחוקות הן עבדו יחד עם גברים באותן מטלות. הן הועסקו לעבודות שונות ושכרן היה נמוך מזה של הגברים. לנשים גם לא היו דרכי קידום, ומעטים היו מקומות בהן נשים יכלו לתפקד כמנהלות - תפקידים בשכר גבוה היו שמורים לגברים.
מלחמות העולם דחפו יותר נשים אל העבודה בתעשייה, הן נעו אל תפקידים גבריים מסורתיים, כגון התקנת מכשור חשמלי במטוסים ואוניות. למרות שהן נאלצו לסגת מתפקידים אלו עם תום המלחמות וחזרת הגברים לעבודה, נשים נשארו הרוב במפעלי ייצור של מקלטי רדיו וטלוויזיה, וזאת בשל השכר הנמוך שהוצע להן שם.

המשך: נשים ומחשבים

בעננים

בכל מקום מדברים על ה-"cloud" ועל ה"cloud computing". כמו במקרים אחרים, רבים מאנשי התעשייה (כולל מנכ"לים ואנשי שיווק שפגשנו) לא ממש בטוחים על מה מדובר. בהתחלה לא לגמרי נעים להודות; מאוחר יותר זה כבר בפיותיהם של כולם ואין מי שיעצור את מפולת השלגים של ההרגל כדי לבקש הסבר מושכל.
עצרו רגע. קלאוד, ענן, זה לא אחר מאשר האינטרנט עצמה. התכולה: מידע רב, כמו טיפות מיקרוסקופיות של מים, התלויות אי שם באוויר. לא באמבטיה הביתית, לא בבריכת השחייה הארגונית... אלא "אי שם". קלאוד קומפיוטינג הוא כינוי לפיתוח ולשימוש בטכנולוגיות מחשב מבוססות אינטרנט.
באופן כללי הכינוי מתייחס לניצול שירותים טכנולוגיים זמינים באינטרנט ללא כל ידע או שליטה על התשתיות הטכנולוגיות התומכות בהם. נשמע מוכר? כן, סוג של סלט עגבניות (SOA) ומלפפונים (Web 2.0), עם ירקות מהונדסים חדשים שגדלים על שרתים בהם נשמרים המידע והתוכנה. ואילו אנחנו, הגולשים, יכולים רק לראות, למשש ולטעום אותן באמצעות הדפדפן.
הרוב הגדול של תשתיות הקלאוד נמצא במרכזי מידע הבנויים על טכנולוגיות וירטואליזציה (של מחשוב ושל אחסון). ניתן לגשת אליהן מכל מקום בעולם דרך מה שנראה פורטל או נקודת כניסה אחת לכל צרכי המחשוב של המנויים. בעבור השירותים הללו משלם המשתמש בהתאם לשימוש, ובמקרים רבים בצורה דומה לזו בה אנו משלמים על חשמל או מים.
מאידך, קיימות ארכיטקטורות קלאוד ללא כל תשתיות מרכזיות או מערכות גבייה, כמו למשל רשתות P2P (דוגמת Skype) ורשתות מתנדבים כגון SETI.
אפילו מיקרוסופט מתחילה לדבר בטון עתידני על מערכת הפעלה חדשה (שם מוצע: "Midori"- או "ירוק" ביפנית, (מי צובע אוטובוסים בירוק?) שתהיה כולה מבוססת אינטרנט. המערכת תאפשר לשמור את המידע ואת היישומים על גבי חוות שרתים בבעלות חברה גדולה (מיקרוסופט, למשל). הקוראים של PC World, לדוגמה, לא הגיבו באהדה יתרה לרעיון. מארק סליבן מסביר זאת כצעד אחורה בעיניהם, חזרה לתקופה החשוכה של המיין-פריים, ממנה הוציאנו המחשב האישי לגאולה ולדמוקרטיזציה. כעת נראה כי רוצים לקחת לנו בחזרה את השליטה והבעלות על נכסינו הממוחשבים (תוכנות, ומידע מכל סוג). את כל אלה יאפסנו בחוות שרתים קולוסאלית באורגון, ארה"ב. ואפילו יכול להיות שבשלב מאוחר יותר, בנוסף יספקו גם את כוח המחשוב הדרוש לנו.
רעיון ה"מחשוב הענני" הזה הוא לכל הדעות הרבה יותר מחידוש טכני - הוא מהווה שינוי תרבותי רבתי שידרוש מכולנו הכנעה רוחנית ומחשבתית. "Let Go" בעוצמה כזו שאפילו אושו לא התכוון לו.
איפה, איפה ברוס וויליס ולמה הוא מחכה כדי לצאת עם סרט שובר הקופות בו כוכב שביט ענק עומד לפעול על מרכז המידע של 121 דונם של גוגל, ולחסל את כל מאגר הידע האנושי שנצבר מאז ראשית האלף...? טוב, נו, ברוב השירותים הניתנים בצורה מרכזית קיים בדרך כלל שרת נוסף המגבה את השרת העיקרי, כך שכאשר הראשי נופל או סובל מתקלה, השרת השני מסוגל לספק במקומו את השירותים החיוניים. כך עושים היום באמזון וב-ebay. (קדימה ברוס, שנה את התסריט: שני כוכבי שביט צריכים להגיע - אחד גם לכתובת שרתי הגיבוי). רבים הקולות ברחבי הרשת שאינם סומכים על שרידות המידע האגור על הקלאוד בלבד. בעיקר נמנים ביניהם לקוחות שירות אחסון מקוון בשם The Linkup (שם קודם MediaMax) שקרס ביום שישי אחרון (8 באוגוסט) ולקוחותיו אבדו גישה לכ-45% מן המידע בחוות השרתים. לא כל החשבונות סבלו באותה מידה: חלק מהם שמרו על כל הקבצים, בעוד שבחלק אחר לא נשארו קבצים בכלל. איש מן הנפגעים לא קיבל את הקבצים שלו בחזרה.
לבעיית הנפילות מתייחסת מיקרוסופט היום בגישה מעורבת (ולא "מידורית" טהורה). היא מציעה מעין תערובת בה השירות ניתן דרך האינטרנט, אבל המשתמשים גם מפעילים תוכנות מבוססות מחשב אישי (כגון אקסל או וורד) לעבודה בלתי מקוונת. כך, ברגע שאבד החיבור האינטרנטי והוא חוזר, המשתמש יכול להסתנכרן עם השרתים, לשתף קבצים ולשתף פעולה עם משתמשים אחרים.
לא אחת הדגשנו כאן עד כמה מסוכן הוא אבדן שליטה על המידע שלנו (גם היום בכתבה הראשונה - ראו שירותי גיבוי מרחוק על ידי ספק זר). כל פרצת אבטחה יכולה בפוטנציה לגלות את המידע האישי והקבצים המאוחסנים במקום אחר. למרות פתרונות ההצפנה המתקדמים, פרצות אבטחה אלו אפשריות מאוד. הן מתגלות כל הזמן וימשיכו להתקיים.
סנגורי  המחשוב הענני מציגים לראווה יתרונות  כמו בנייה ואספקת יישומים למיליארדי משתמשים מהר הרבה יותר. יישומים שלא חייבים לרוץ על המחשב השולחני, שם קיימת נטייה להפריע אחד לשני ולהתנגש עם החומרה. ועוד, כאשר גם מקור כוח המחשוב יהיה בקלאוד, על המחשבים האישיים יהיה הרבה פחות עומס והם יהיו זולים ופשוטים יותר, ללא צורך בתיקון ובשדרוג תדירים כפי שהם היום.
יתכן שקונספט הקלאוד קומפיוטינג יתקדם באיטיות גדולה אל תוך ממלכת השימוש הצרכני, כפי שהוא עושה היום בחדירה אל המחשוב הארגוני.
ולגבי כוכב השביט הזה שנמצא במרחק כמה אלפי שנות אור בדרך אלינו, נשאל כאן דוגמה מאנשי BOS לגבי טכנולוגיית גיבויים: "פיל אחד גדול אפשר להרוג בכדור אחד במקום הנכון; קן נמלים קשה מאוד להרוג, גם במספר יריות".
 

הישר מראשון לציון

היא אמרה בלחש: "יש לי רעיון לסטארט-אפ, אוהל ענק שנפתח בין רגע... ושומר על האבלים מפני שמש הצהריים חסרת הרחמים". אהוד כבר היה מוצא איזו זווית הומוריסטית להשיב לה. אלא שהוא היה רחוק, בשורה הראשונה. הוא היה הפעם חתן השמחה - חתן העצבות.
קודם, בצל האיקליפטוסים, סיפר אורן על רב מפורסם שידע שהמתנגדים שלו בוודאי מחכים כבר לשתות לחיים ביום מותו, אז החליט לדאוג שדווקא יצומו, ונפטר בתשע באב. גם את אהוד קברו בתשע באב, למרות שקשה לדמיין שהיו לו אפילו מתנגד או שונא אחד עלי אדמות.
נמרוד נזכר שפעם, כשעזב אהוד אבנר (א.א.) את חברת אלישים, הוא שלח קורות חיים בפקס לכ-200 חברות. לתדהמתו, כמעט כולן השיבו, כולם רצו אותו.
מה היה סוד הקסם של האיש הגבוה והחייכן? אם נכון שאפשר לגלות משהו על האישיות של אדם על פי תוכניות הטלוויזיה בהן הוא צופה, הרי שאהוד אהב לצפות ב"דארמה וגרג", סדרה שעסקה בזוג צעיר ואוהב שהתחתן בפגישתו הראשונה, למרות שכל אחד הגיע מעולמות תרבותיים שונים. תמיד האמנתי כי את אהוד התוכנית הצחיקה מפני שכאדם שקול וזהיר שלא משאיר דבר לא מתוכנן למזל, או לגורל, הספונטאניות הצחיקה אותו. ויחד עם זאת, היה פתוח לדיון ולהשבחת הרעיונות הפרועים שנהגנו להציג בפניו.
כמה גדל בית העלמין הישן בראשון לציון מאז הפעם האחרונה שהיינו כאן. יש לו כעת שתי כניסות, והגישה דרך שדרה מטופחת. ובכל זאת, לא מתאים לאהוד לעבור דירה ככה, מהר ובכוח, גם אם זה רק 15 בלוקים מביתו. מגינתו האהובה. מעץ הלימון שמפרותיו רקח לימונצ'לו משובח. קצת מנחם שבסוף דרכו קיבל מהצוות הרפואי לימונצ'לו משלהם, תערובת משככת, שיכר לווריד, שבישם את פרידתו מן העולם בניחוח עדין של שכחה. יש לנו היום בארץ טכנולוגיה פרמצבטית שיכולה לעדן אפילו את הרגעים הקשים מנשוא.
לפרקי ה"יומן" שאהוד כתב הייתה -וכנראה עוד תהיה- השפעה על אוכלוסיות ותהליכים שלא יכולנו אפילו לנחש. למשל, פרק אחד בו הביע חוסר שביעות רצון מתפקוד הביטוח הלאומי הגיע לידי אנשי הב"ל בירושלים ויתכן השפיע/ישפיע לשיפור התנאים המקבלים היום תושבים חולים ונכים. הצוותים הרפואיים שטיפלו באהוד קיבלו פרספקטיבה נוספת (זו של מטופל) על סביבת הטיפול האונקולוגי ועל פועלם בה. חלקם אף הציעו נוהל קריאת היומן על ידי רופאים ובני צוות חדשים במוסדותיהם.
אשתו של שיר לא יכולה להשלים עם המצב, סופחת ידיים על כך שקשה לראות זוג יפה כל כך ואוהב כל כך, שאחרי 37 שנות נישואין בלבד מתערבות לו המחלה והמוות בתוכניות. הגיע להם להמשיך וליהנות מפרישה מענגת, אותה הרוויחו בכבוד. אפילו לעוד ט"ו באב אחד ביחד לא זכו, וזה לא פייר. איפה קצין קבילות היהודים בצבא של מעלה? תאמינו לי -אם היה ידוע למי להגיש- היה צריך לחתום על עצומת מחאה.

פ.ג.

קישור לדף לזכרו של "א.א."
 

השורות של עמית

אינטרנט אלחוטי?

העיתונות בכל מקום בעולם נוטה ליצור היסטריה, והיסטריה היא תמיד אינטרס של מישהו ואמצעי להרוויח כסף. כך יצאו Ynet בכותרת במפוצצת "הונאת כרטיסי האשראי הגדולה בהיסטוריה". או קיי, נגנבו 40 מיליון מספרי כרטיסי אשראי, ההונאות עצמן לא היו משהו. אבל מה שכן הייתה בכתבה היא פיסקה קטנה "הם עשו שימוש באינטרנט אלחוטי". ראשית אין דבר כזה אינטרנט אלחוטי, אינטרנט זה אינטרנט וחיבור אלחוטי הוא עוד טכנולוגיה המהווה אמצעי התחברות לרשת האינטרנט. אבל הציבור לא כל כך מבין את זה. כך קורה שבצרפת למשל, בה בהלת הפדופילים משתוללת, רוב הרשתות האלחוטיות נעולות כי ספקי האינטרנט מפחידים את הצרפתי הטמבל שחס וחלילה פדופיל יעשה שימוש ברשת שלו למעשים בלתי חוקיים. לצרפתי זה מספיק וספקי האינטרנט צוחקים על הטמבל כל הדרך לבנק.
כנ"ל במקרה דנן, היסטריה שתגרום לאנשים וחברות לסגור את הרשת האלחוטית שלהם, ותחייב אחרים לרכוש את שירותיהם של ספקי האינטרנט. אבל אף אחד לא טורח לומר לחסרי הידע הטכני: “שטויות, אם אין כלום על המחשב שלך הרי שאין כלום נגדך". הרי אין שום משמעות לדרך החיבור של הגנבים לאינטרנט, אבל בכל זאת קשה להחמיץ את הפסקה הנבזית הזו. כל צורת הדיווח נועדה, בין היתר, לגרום לעוד אינטרסנט להרוויח עוד כסף.
 

שכל

בהתחלה זה היה מצחיק, מעין בדיחה על חשבון הצרפתים. אבל, אחרי שנתיים זה מתחיל לעצבן. הם לא משתמשים בשכל ואני חושד שכשחילקו את השכל רוב הצרפתים היו בהפסקת אוכל. הנה עוד דוגמה מיני עשרות:
בצרפת קשה למצוא רשתות אלחוטיות פתוחות. את הסיבה כבר הסברתי (שספקי האינטרנט מפחידים את הצרפתים עד מוות מפני פדופילים שיעשו שימוש ברשת שלהם). בצרפת יש גוף שנקרא France Wireless והוא עקרונית מנסה לעודד את הצרפתים לפתוח את הרשתות, ופה ושם הוא מחזיק חיבור פתוח ברחבי הערים. במרסיי יש מספר מגוחך של 4-5 רשתות ציבוריות פתוחות. באחת מהן התייצבתי יום אחד כדי להתחבר. כמובן שיש צורך להירשם באתר של France Wireless אבל כאן נגמר הסיפור, מכיוון שהרישום מחייב אימות של הדואר האלקטרוני ובלי האימות אין החיבור, אבל... אי אפשר לגשת לדואר האלקטרוני כדי לאמת בלי חיבור! אני מילא יכול ללכת הביתה לאשר ולחזור, אבל התייר שמגיע למקום הרי לא יחזור.
כל כך טיפוסי לצרפתים, לא להפעיל את השכל לרגע.
 

לא רק אנשים מקבלים יחס רע

עמותת תנו לחיות לחיות קמה כדי להתמודד אם מה שאף אחד לא טורח לעסוק בו, בעיקר לא "צער בעלי חיים". היא נלחמת על זכויותיהם של בעלי חיים לחיות. לא נשמע משהו אבל זה הרבה מאוד במדינה בה עדיין עושים ניסויים בקופים, למרות שכבר ברור שאין לניסויים הללו השלכות בעלות ערך על בני אדם.
אבל בישראל, שצער בעלי חיים הממשלתית בקושי מתקיימת, למה שתתקיים "תנו לחיות לחיות", שסותמת את כל החורים הענקיים שהראשונה משאירה? היא חיה ממתנדבים ומתרומות. העמותה בחיפה עומדת לקרוס ואם היא תקרוס הרבה כלבים וחתולים יומתו מידית וכל הפעילות המבורכת של העמותה תעלם.
מעניין, אבל אלפי עמותות ללא מטרות רווח קיימות בארץ ועוד יותר ברחבי העולם כשכל תפקידן הוא להכניס משכורת עתק לכיסם של מארגני ומנהלי העמותה. ואף אחד לא תורם לעמותה שבאמת משתמשת בכסף הזה למטרה טובה. ברומא, במרכז העיר, בכיכר שנקראת "Largo di Torre Argentina" יש אתר ארכיאולוגי גדול. אבל לא הארכיאולוגיה עושה אותו מעניין אלא דווקא החתולים: כל חתולי הרחוב ברומא מובאים לשם וזוכים לטיפול מקבוצת נשים מכל העולם. הן לא מקבלות אגורה והכול הולך לטיפול בחתולים. העירייה הקצתה להם את כל האתר והחתולים מסתובבים שם שלווים ונינוחים. כדאי לבקר.
אני יודע שרבים יאמרו "בני אדם קודמים", אבל מי שלא דואג לחתולים וכלבים לא תורם גם לבני אדם. ואני לא מתכוון לאלו שאין להם מה לתרום.
 

עלילות דנה במשטרת ישראל

אזרחית בשם דנה עברה את הכביש באור אדום, לא יכלה להזדהות בפי השוטר שראה אותה כי לא הייתה בידה ת"ז, ומצאה את עצמה אזוקה בתחנת המשטרה. בוא נעזוב לרגע את החובה להסתובב עם תעודת זהות בכל שנייה שאתה נמצא מחוץ לבית - למרות שזה קוץ לא קטן בישבן ומתכון בדוק לאבד תעודה כה חשובה. מה שמעצבן אותי הוא שמשטרת ישראל מפגינה יד חזקה כנגד הולכי רגל שעוברים באדום, כשבכל מקום נורמאלי בעולם האור האדום להולכי רגל הוא המלצה בלבד.
זה לא ממש חכמה לתפוס הולך רגל ולקנוס את האמא שלו, נראה אתכם צדים נהגים שעוברים באדום ומסכנים חיי אדם. יש לא מעט צמתים בישראל שאותם אני עובר רק באדום, לפחות אז אני יודע שמכוניות נוסעות. כשלהולכי רגל יש ירוק אני בכלל לא בטוח שיעצרו לי ואין שוטר אחד לרפואה. למה שלא יהיה יותר פשוט לצוד הולכי רגל, כסף קל.
 

תרומת זרע לרווקות

בכנס רבנים יצאו החבר'ה כנגד תרומת זרע לרווקות שכן לדבריהם "רשעות ואגואיזם ואי חשיבה על טובת הילד". יש משהו בזה, אני מסכים, אבל... וכאן בא אבל גדול. האם 8-10 ויותר ילדים במשפחה זה לא יותר גרוע? האם לגדל ילדים אל תוך עוני וחיים על נדבות זה לטובת הילד? בוודאי שלא. ומה לגבי הזוגות שנשארים לחיות יחדיו רק כדי לספק לילד מסגרת משפחתית עלובה, אלימה ומלאה במריבות ושנאה... זה יותר טוב ?
תראו איזה עולם, רווקה לא צריכה לעבוד כל כך קשה, היא לא זקוקה לאישור מאף רב, זרע יש בכל מקום, קריצה אחת והיא מסודרת. רק בעיה אחת, בנות, החוקים הקיימים שבושלו בעקבות מעשיהן של רבות מכן ואפשרו את מה שנקרה "גניבת זרע" לצורך סחיטה, גרמו לכך שתאלצו בסופו של דבר לפנות אל הרבנים.
בצרפת אם חד הורית תלד ולא תוכל לכפות על האב הביולוגי דבר. ועוד יותר מכך, גם אם ידוע מי האב, אם לא יתייצב תוך תקופת זמן קצרה, יאבד את זכויותיו כאב. אולי אנחנו מדינה מפגרת, אולי עדיין לא השלמנו מעגל חיים גדול מספיק כדי ללמוד, אבל אין ספק שמן הראוי שגם ארגוני הנשים ישבו על התחת ובמקום להילחם מלחמות שבסופו של דבר יחזרו אליהן כמו בומרנג, יתחילו לחשוב ולתכנן אסטרטגיה שתענה לכל מצב ולא רק כדי למנוע מאוסף של זקנים תככנים להשפיע על חייהן ועל בחירתן.
 

סרטים

כל הסרטים השבוע הוחרמו במקומות שונים בעולם, מעניין שבצרפת לא מחרימים פרסומות בכלל: http://video.videowebgate.com/index.php?pt=feature
 

תגובה לשורות של עמית