מכירים את השלטים המרגיזים "כאן לא מודיעין"? אז מצטערים, על אותו משקל "כאן לא ניוזלטר". מעולם לא הבטחנו שנספק לכם "ניוז" - חדשות. ובכל זאת, מהחדשות הבאות המסעירות את כולם, קשה להתעלם. חובבי מבנה המולקולות יוכלו למצוא בוויקיפדיה ובמקורות אחרים פרטים רבים על הגראפין, שהוא חומר המורכב משכבה פחמנית בעובי של מולקולה אחת בלבד. הוא נחשב היום לחומר הדק בעולם, והוא זוכה לכתבה בראש הגיליון בזכות פריצה טכנולוגית שהושגה לאחרונה. בעזרתה תעשיית האלקטרוניקה תוכל כנראה להמשיך מבלי לעצור במסלול המזעור הנכסף, כאשר טכנולוגיות הסיליקון יגיעו לגבול התחתון של יכולתן. בעשורים האחרונים העמיסו היצרנים עוד ועוד רכיבים על גבי המעגלים המוטמעים. כתוצאה מכך, מספר הטרנזיסטורים והכוח של אותם מעגלים בקושי הוכפלו פעם בשנתיים (חוק מור). אך קצב ההעמסה הולך ויורד, וב-20 שנה הבאות המזעור יעמוד מול אתגר רציני.
הפרופסור Andre Geim וצוותו מבית הספר לפיזיקה ואסטרונומיה של אוניברסיטת מנצ'סטר בבריטניה גילו לפני שנתיים סוג חדש של חומרים שניתן לראות אותם כמשטחים אטומיים המופקים מגבישים. המבנה שלהם נראה כמו רשת לולים והפך לנושא החם בעולם הפיזיקה: ה- graphenes החוקרים יצרו במקור טרנזיסטורים מגראפין, אך נמצא בהם פגם: הם לא הצליחו להפסיק את זרם החשמל עם הכיבוי. תכונה זו פסלה אותם לשימוש בשבבי מחשב ומעגלים אלקטרונים אחרים עם צפיפות גבוהה של טרנזיסטורים.
כעת, הם הכריזו על פיתוח משופר שפורסם במהדורת Nature Materials של חודש מרץ. הטרנזיסטורים החדשים מתאימים לשימוש במחשבים ומכשירים אחרים, עוביים 1 אטום, ורוחבם 50 אטום. הגראפין נשאר יציב ומוליך גם כאשר רוחב רצועות החומר הוא של מספר קטן של ננומטרים. לשם השוואה, הסיליקון וכל שאר החומרים הידועים מתחמצנים, מתפרקים, או שהופכים לבלתי יציבים ברצועות ברוחב מספר עשרות ננומטרים. חברות המוליכים למחצה משתמשות היום בטכנולוגיית סיליקון ברוחב 45 ננומטרים, כך שעבורן הגבול נמצא די קרוב. העמידות הלקויה של חומרים אלו היה עד כה המחסום העיקרי לשימושם במוצרים אלקטרוניים עתידיים ואיים להגביל את התפתחות המיקרו אלקטרוניקה.
צוות המחקר אומר כי המעגלים האלקטרוניים העתידיים יוכלו להיחצב מדף גראפין בודד. מעגלים אלו יכללו את האלמנט המרכזי, או "נקודה קוונטית", חומות שקופות למחצה לבקרת התנועה של אלקטרונים בודדים, שערים לוגיים וחיבורים, הכול עשוי מגראפין. הצוות גם הוכיח התכנות הרעיון, ויצר מספר מכשירים על טרנזיסטורים הפועלים בתנאי סביבה רגילים ומראים פעילות באיכות גבוהה. פרופסור גיים רומז כי הם שמו להם למטרה להרחיק עוד ולהגיע לטבעת בודדת של אטומי פחמן. נכון להיום אין טכנולוגיה שמסוגלת לחתוך אלמנטים בודדים בדיוק ננומטרי, אך באוניברסיטת מנצ'סטר אופטימיים וממשיכים לנסות. היצור של טרנזיסטורים בקנה מידה ננומטרי אמיתי הוא אתגר זהה לזה עמו מתמודדת היום הטכנולוגיה הסיליקונית - שירדה מטרנזיסטורים שנמדדו במילימטריים למיקרו מעבדים של היום עם אלמנטים הנמדדים בעשרות הננומטרים.
עוד שימוש אפשרי לחומר החדש הינו בשיפור החדות של תמונות במיקרוסקופיה אלקטרונית, ובהפרדת גזים דרך מסננת מולקולארית.
טכנולוגיית הגראפין משלבת את התכונות היוצאות דופן של הננו-צינורות הפחמניות, האלקטרונים הבודדים, והאלקטרוניקה המולקולארית. עם זאת, פרופסור גיים לא מצפה כי המעגלים המבוססים גראפין יגיעו אלינו לפני שנת 2025, ועד אז טכנולוגיית הסיליקון תישאר שולטת.
לקוחות צ'יף רבים מבקשים עצה, איזה דיסקים קשיחים לרכוש, שיהיו העמידים ביותר, המהירים ביותר, במחיר טוב במיוחד, ו-למה לא?- כמו נעלי אישה: קטנים מבחוץ אך עם קיבולת גדולה בפנים... מחקר שנעשה באוניברסיטת Carnegie Mellon בקרב 100,000 דיסקים קשיחים, מראה כי לקוחות נאלצים להחליף דיסקים שקרסו בקצב מהיר הרבה יותר ממדד ה-MTTF (זמן ממוצע מוערך עד לתקלה - Estimated mean time to failure) המוצהר של היצרנים. עבודת המחקר בדקה מערכות ייצור גדולות, כולל אתרים בעלי ביצועים גבוהים ואתרים של שירותי אינטרנט המשתמשים בדיסקים מסוג SCSI, FC ו-SATA. בספציפיקציות של אותם דיסקים ה-MTTF הוערך בין מיליון למיליון וחצי שעות עבודה - שפירושן כ-0.88% של תקלות בשנה. אבל המציאות הראתה אחרת: תחלופה שנתית טיפוסית של בין 2 ו-4%, ולעיתים אפילו 13%! לא שהם עקבו אחר תקלות טיפוסיות, אלא שגם מקרים בהם לקוח החליט שהדיסק תקול וחייבים להחליף אותו נכנסו לטבלאות. באוניברסיטה לא הסתבכו ומסרו את התוצאות גם ללא השוואה בין יצרנים. אבל, יש לציין שכחצי מהדיסקים שנפסלו והוחלפו נמצאו תקינים, ויתכן והתקלה התרחשה כתוצאה מתנאי סביבה קשים, והפעלה אינטנסיבית השוחקת במהרה את הרכיבים המכאניים בדיסק. נציגי Seagate והיטאצ'י נמנעו מלהתייחס לתוצאות המחקר, וטענו כי יש לחקור בנפרד את סוג הדיסק, את העבודה הנדרשת ממנו, ופרמטרים ספציפיים נוספים. בכל מקרה, הם הצהירו, המידע אשר בידי היצרנים נחשב לחסוי. עלינו תמיד לזכור כי הנתונים שיצרן דיסקים מספק הם תוצאה של עבודה בחדר נקי, בו אווירה לגמרי שונה מזו בחיים האמיתיים, עם כל האבק, הרעש, הזעזועים והחום של חדר שרתים או מרכז מידע ממוצע. עוד יש להוסיף, כי המרוץ אחר המחיר כתוצאה מתחרות חסרת רחמים, גם הוא גורר אחריו קיצורי דרך בבדיקות איכות הדיסקים לפני עזיבתם את המפעל.
לדיסקים FC (פייבר צ'אנל) יצא שם של אמינים מאוד, וגם של בעלי ביצועים טובים יותר. זו אחת הסיבות למחירם הגבוה יותר (לפעמים עד פי 4 לכל גיגה בייט!) עוד מסקנה של המחקר מקרנגי-מלון הינה העדר ההוכחה שהדיסקים FC אמינים יותר מהדיסקים הזולים (והאיטיים) יותר מסוג SATA. הסבר מתבקש למסקנה זו הוא שפעמים רבות האשמים בתקלות דיסק קשיח הם רכיבים מכאניים שהם למעשה דומים מאוד בכל סוגי הדיסקים, בזמן שההבדל העיקרי בין סוגי דיסקים נמצא בממשק הפיזי ובמעגלים האלקטרוניים - שהם למעשה פחות נוטים לתקלה. למרות שידוע שיצרנים בודקים יותר לעומק את הדיסקים FC, על פי הסקר הדבר לא משתקף בערכי האמינות. תוצאה זו תפתיע רבים, ומסוגלת לבלום את האופנה של מעבר ל-FC, בעיקר בתחום הגיבוי והאחסון המקורב (nearline), שם קיבולת ומחיר חשובים יותר מביצועים מבריקים. נוכל למשל, לרכוש באותו מחיר מספר גדול יותר של דיסקים SATA כדי להגביר את קיבולת הגיבוי, או להוסיף למערכי RAID, ונקבל אותה רמה של FT במחיר נמוך יותר. וחוץ מזה, SATA הם עדיין הדיסקים המועדפים לגיבוי וארכיבאות של תוכן שישמר לטווח ארוך אך חייב לאפשר גישה מהירה בעת הצורך. ואילו ה-FC מועדפים ליישומים מקוונים כגון עיבוד טראנסאקציות וכו'.
באי הכנס בו הוצגה העבודה של Carnegie Mellon התרשמו עמוקות גם מעובדה נוספת: מחקר שנערך על ידי המעבדות של .Google Inc וכלל יותר מ-100,000 דיסקים קשיחים (PATA ו-SATA) במרכזי המידע של אותה החברה (שאנו מבקרים לפחות פעם ביממה). החקר הראה כי לטמפרטורה בזמן העבודה יש מעט השפעה על אמינות הדיסקים, בזמן שיצרנים, אינטגראטורים ולקוחות נמצאים במרוץ מתמיד להורדת החום במרכזי המידע הצפופים. זה לא אומר שאין כלל השפעה לטמפרטורה על שיעור התקלות, אך יותר מראה כי הטמפרטורה היא רק אחד מיני גורמים רבים המקצרים את חיי הדיסק. היום ידוע כי גם השינויים התרמיים החדים (הדלקת מזגן לאחר שדיסק כבר התחמם, למשל) הם גורמי תקלה נפוצים.
סיכום תוצאות שני הסקרים יכול לרמוז רק עד כמה מעט מידע אמיתי יש בידינו כדי לנבא את האמינות של דיסקים קשיחים בתנאי עבודה, וכדי להגיע להחלטה בבחירה בין סוגים שונים של דיסקים. לקוחות צ'יף יצטרכו להמשיך ולקבל את תשובתנו על פיה איכות הדיסקים של כל היצרנים משתנה מסדרת ייצור לסדרת ייצור, בין יחידה ליחידה. (גם ב-1984 מכר לנו היבואן פיג'ו 305 באותו צבע ועם אותו מנוע כמו של כולם, אך דווקא שלנו הגיע עם צרור פגמי ייצור ייחודי...) ועוד, זכרו שכל דיסק יגיע יומו למות, וכאשר ימות יהיה עליו מידע. ולכן, סוף מעשה במחשבה תחילה
מדינת קליפורניה הגישה השבוע הצעת חוק שתהפוך את הפורמט הפתוח (ODF) לדרישה מחייבת בעבור סוכנויות הרוכשות תוכנה. ההצעה הוגשה על ידי הדמוקרט Mark Leno (הנמצא כעת במרוץ לכסא בסנאט האומה האמריקנית). מהלך זה בא בהמשך לחקיקה דומה במדינות טקסס ומינסוטה ומנוגד לאינטרסים של מיקרוסופט, המנסה לדחוף את הפורמט הקנייני שלה OOXML (ראשי תיבות של Office Open XML) הכלול באופיס 2007. תקן ODF כבר הוכר כתקן בינלאומי ואף קיבל את חותמת ה-ISO, בעוד OOXML עדיין ממתינה מול דלתות הארגון הבינלאומי לתקנים. מוצרי קוד פתוח כגון OpenOffice.org כבר הכניסו את ה-ODF כפורמאט של ברירת מחדל, וכעת מופעלים על מיקרוסופט לחצים כדי שגם היא תאמץ את הפורמאט. מפעיל הלחצים העיקרי הינו תאגיד ה-ODF Alliance, אשר בין 36 חבריה נמנים כל המפיצים הגדולים של לינוקס, וגם IBM ו-Google. הצעת החוק בקליפורניה אינה נוקבת בשמו הספציפי של הפורמאט הנדרש, אך קובעת כי עד 2008 יהיה על כל הסוכנויות להצטייד באמצעים לאחסון ולהחלפת מסמכים בפורמאט פתוח מבוסס XML. וכמובן, הפורמאט של מיקרוסופט נקרא XML, אך הוא קנייני ולא פתוח. תזמון התרחשויות אלה לא טוב לענקית התכונה מרדמונד, העסוקה כרגע בשכנוע המשתמשים לעבור למערכת ההפעלה החדשה שלה ושדרוג לאופיס 2007, שתי משימות הכרוכות בעלויות ניכרות. גם מאירופה מופעלים עליה לחצים רגולאטורים, מצד ה-EC (הועדה האירופית) ומספר ממשלות אירופיות שכבר אמצו את תקן ה-ODF. ה-EC הגישה לא מזמן למיקרוסופט הצהרת התנגדויות מבוססת על כך שיצרנית התוכנה הסכימה שהבסיס לתמחור תהיה העובדה של חדשנות הפרוטוקולים שלה, אך ככל הנראה אין חידוש משמעותי במוצרים האחרונים.
עומד להגיע לשוק דיסק נייד להפעלה באמצעות טלפונים ניידים, והיצרנים מבטיחים "מהפכת מולטימדיה". סיגייט הציגה השבוע מגוון יחידות מסדרת Digital Audio Video Experience- או בקיצור "DAVE" - בגודל של כרטיס אשראי ועובי סנטימטר אחד. נראה די דומה לקופסת צלליות לעיניים, למי שמכיר :-). קיבולת הדיסקים נעה בין 10 ו-20GB, והם מתקשרים עם הטלפונים באמצעות טכנולוגיית Bluetooth לטווח של עד 9 מטר. הסוללה שלהם עשויה להספיק ל-14 שעות ב-stand by או ל-10 שעות בשימוש. מי שלא יכול לחכות, מוזמן לצפות בוידיאו אצל סקובל.
"I'm an art director. We don't have a full-time IT person to baby-sit this backup server."
Rich Koch, director of design services for The College Board.
זכרו את היום בו התקבלתם לתפקיד של מנהל רשת בארגון זה או אחר. נסו להעלות את הרשמים הראשוניים של תמונת המצב שמצאתם... יתכן וקודמיכם לא התעלו על עצמם בתפקיד אספקת שירותי טכנולוגיות המידע. אולי התקשורת בין מחלקת מערכות המידע, ההנהלה ומשתמשי הקצה לא הייתה טובה. אולי אף לא נעשה כל מאמץ להדברות כנה עם משתמשי המפתח, עם מקבלי ההחלטות, או עם צוות מערכות המידע עצמו. יכול להיות שתדמית המחלקה הייתה גרועה, שהייתה חסרה התלהבות והמוראל היה בגובה הגרביים. ויתכן גם שממלא התפקיד הקודם הועסק באמצעות חוזה מוגבל בזמן, או שבכלל היה "גולגולת להשכיר" מתוך חברת כוח אדם, מתוך ספקית שירותי IT... חברת פורסטר ערכה לפני שנתיים סקר שקבע שבארצות הברית, בין החברות הגדולות, אורך ההעסקה הממוצע של מנמ"ר הינו של 3.6 שנים. סקר אחר, של מגזין CIO Decisions גילה אשתקד כי 28% מן המנמ"רים המשיבים היו בתפקידם רק לשנתיים או פחות. 34% נשארו בתפקיד בין שנתיים לחמש. המצב לא שונה בהרבה בארץ. בצ'יף אנו מוצאים את עצמנו משנים שמות איש קשר בארגוני לקוחות בקצב יותר מדי מהיר לטעמנו. לפעמים קשה מאוד עם ההרגשה שכל מה שאנו מסבירים ומלמדים איש סיסטם מסוים "יבוזבז" מפני שבקרוב נמצא במקומו עמית אחר. בזירה הבינלאומית מקובל כי על מנת לבצע שינויים משמעותיים בארגון זקוק מנמ"ר ל-5 שנים של עבודה לפחות. התחלופה המהירה פרושה שהמנמ"ר יתמודד עם צרכים טאקטיים לטווח קצר בלבד. במצב כזה, כשלים חוזרים בתחום המידע הם שגורמים לאותה תחלופה, אך למעשה נובעים מכשל ברמה הניהולית - לא נתתם מספיק זמן להשלים את התהליך - הבעיות לא נפתרו - מחליפים את האנשים - הצוות החדש מתחיל הכול מן ההתחלה! רק מי מכם שזכה בזכות לתכנן את המערכות של ארגון חדש שקם לא נאלץ לשאת את המערכות המסורתיות (legacy) שהמנמ"ר מקבל בירושה, חייב ללמוד ולהתמודד עמן, כולל את תוצאות ההחלטות של שניים או יותר קודמיו בתפקיד... בלא מעט מקרים מגויס מנמ"ר או מנהל רשת מעולה על מנת לפתור בעיה ספציפית, מצפים ממנו לפתור אותה בזמן קצוב. לעיתים הוא מצליח לתרום את חלקו למען פתרון הבעיה לה גויס, אך השפעתו החיובית לא תבוא לידי ביטוי אם לא ניתנים לו מספיק זמן וכוח. עוד אנו רואים מנמ"רים הנשארים שנתיים או שלוש במקום, מתחילים להוביל את הארגון בכיוון הנכון, אך ברגע שעוזבים, הבא אחריהם צריך להתחיל מבראשית. דוגמאות של מטרות למענן מגויסים מנמ"רים חדשים הן מטמורפוזה ארגונית, הן עם תמיכה במיזוג עסקי, הן בהחלפת מערכות מיושנות, או מרכז מידע שלם. מנמ"ר שיודע לשם מה בדיוק הוא גויס, סביר שיקדיש פחות תשומת לב לשאר הארגון ובעיותיו הלא-פחות חשובות. במקרים מסוימים הוא יעדיף להאציל את המטלות הללו לצוות תחתיו. החלפת מנמ"ר תדירה היא גם סיוט לא קטן בעבור יצרני הפתרונות. בתעשייה מסכימים כי הזמן הסביר לבנות יחסי אמון עם בעל התפקיד הינו של כשנה וחצי - על פי הסקרים, חצי מתקופת העסקתו!
איש חכם אמר פעם שלאורך תקופת העסקתו של מנמ"ר קיימים שני שלבים: 1. לעשות יותר טוב את הדברים 2. לעשות דברים יותר טובים. השלב הראשון כולל את שיפור השירות ופתרון התקלות. בשלב השני מקבלים החלטות שתתמוכנה בצרכים העסקיים של הארגון, ומבצעים אותן ממש מתוך עמדה של שותפים פעילים במטרות הארגון. לדעתנו, חייב להיות אינטרס הן של המנמ"ר והן של המעסיק (בעיקר!) להפוך את צוות מערכות המידע לשותף פעיל במטרות הארגון, כדי שאפשר יהיה לחזק את התמיכה בתהליכים העסקיים, ואף לצור פלטפורמות ושירותים על פי דרישה קיימת ועתידית.
למר צבי שובל, מבנק מרכנתיל דיסקונט: מזל טוב על קידומך!
עלות הדואל
חברת IDC מעריכה כי במשך חמשת השנים האחרונות הוכפל נפח המיילים שנשלחים בעולם משולח לנמען מסוים (ולא לרשימות תפוצה) עד ל-40 מיליארד מסרים ליום. הגידול צפוי להמשיך בקצב של עוד 18% לשנה לפחות, במשך חמשת השנים הבאות. הדברים שיש לנו להודיע עליהם אחד לשני פשוט לא נגמרים... בעבור משתמש ארגוני ממוצע, יותר מ-30% משעות העבודה מושקעים ביצירה, ארגון, קריאה ותשובה למיילים. הדבר תורם לעומס מידע אדיר, המעכב את היצרנות הארגונית ופוגע ביתרון התחרותי. יותר ויותר משתמשים מרגישים כי הדואל אינו כלי יצרני מספק. כל זאת, עוד לפני שדיברנו על דיוור המוני, ועל ספאם. האחרון יכול להגיע בארגונים שאינם מחמירים בפילטרים ל-20% מסך כל נפח הדואל הנכנס. נכון, ספאם לא גוזל יותר מדי מזמננו, ובכל זאת משתמשים טיפוסיים מבלים כ-10 דקות ליום בקריאה או מחיקת דואר הזבל, ועלות כל התופעה נחשבת ל-1,250 דולר לשנה באובדן יצרנות בארגון ממוצע.
בארצות מנומסות יותר (ולא נקרא להן "מתורבתות יותר", כי מה שיש לנו בארץ יכול דווקא להיחשב לפעמים ל-"גודש תרבותי") חברות מעבירות הנחיות וחוזרים ומזמינות לסדנאות נימוסים בדואל. מדיניות קשיחה בנושא דואל יכולה -אולי- לצמצם את נפח התמסורת חסרת התועלת, לשפר את התקשורת ושיתוף הפעולה, וגם לצמצם את התסכול שגורם לכולם השימוש לרעה בכלי זה. חשוב מכל, היא יכולה לחסוך זמן וכסף לארגון. ההדרכה לשימוש יעיל בדואר האלקטרוני, אומרים סקרים שנעשו לאחרונה, יכולה לחסוך יותר מ-10% מהדואר שנקבל ליום. בארגון טיפוסי ובו 1,000 משתמשי דואל, רק ההדרכה יכולה לחתוך נתח של 5,700 מסרים מיותרים, וחיסכון של שלוש דקות ליום. כלומר, 285 שעות אדם ליום, השווה להעסקה מלאה של ויותר מ-35 עובדים! המשמעות היא פוטנציאל התייעלות ב-3.5%, ופוטנציאל חיסכון של 1,800 דולר לאדם לשנה בעלויות העסקה מבוזבזות.
הקפדה על בהירות וסגנון כתיבת המסרים הוכיחה עצמה כחוסכת בין 10 ל-20% מהזמן הדרוש לטיפול במסר, משמע שיפור היצרנות ב-17 עד 34 דקות למשתמש ליום. לאורך שנה, השיפור שווה להתייעלות כוללת של 3.5 עד 7%, ובארגון הטיפוסי שלקחנו קודם בתור דוגמא, חיסכון של $2,100 עד $4,100 לשנה.
קוראים כותבים
●"מזה זמן אני מנסה בפורומים שונים להחזיר את ההיסטריה מסביב לדואר הזבל למימדיה הנכונים. נכון, דואר זבל באינטרנט זה מטריד אבל ההטרדה מתמצתת בעיקר בקליקים הנדרשים למחיקתו (כמה שניות). דואר הזבל שדוחפים לנו לתיבות הדואר (הודעות, מודעות, פמפלטים, מקומונים, חינמונים ומה לא) מטריד הרבה יותר, מזהם את הסביבה, מזיק ליערות הגשם ודורש הרבה יותר זמן ומאמץ להיפטר ממנו (לרוקן את התיבה, לאסוף את הזבל, לזרוק לפח) וסותם את תיבת הדואר. ובכול זאת אין מסע צלב כזה נגד דואר הזבל הזה (שלא לדבר על דואר הזבל המטריד האולטימטיבי ששולחים לנו בפקס על חשבון הנייר והדיו שלנו). למה? למה ה"הייפ" הזה מסביב ל"דואר הזבל" באינטרנט? לדעתי התשובה פשוטה: ריבוים של סטרט-אפים בתחום הזה שכולם רוצים לעשות מכה (להימכר לחברה גדולה, לעשות אקזיט מפוצץ) והקלות של פיתוח מנועי אנטי-ספאם. ועוד נקודה למחשבה: פרסום באינטרנט הוא דרך זולה ופשוטה יחסית לעצמאים קטנים, חברות קטנות וכו' להגיע לתודעה ולפרוץ לעצמם דרך לעיתים על חשבון גופים גדולים ועשירים. ואנחנו הצרכנים – נרצה נעיין לא נרצה נקליק. אגב, אישית נחשפתי לפחות פעמיים לאינפורמציה מועילה ב"ספמים" שנשלחו אלי. וכרגיל, עמית, אני נהנה מאד לקרוא אותך ומהתובנות שלך".
אדי סער
● "רציתי לשאול אם יש לכם קשר כלשהו למישהו, או האם אתם יכולים איכשהו לעזור לי להגיע אל מקימי האתר החדש של מודיעין 144 של בזק. אני מבקש להעביר אליהם הערות לאתר שאך זה יצא לעולם, כי הנה הוא נגוע בכמה חוליים שכדאי מאד לפתור מהר. הנה הדברים. חמש שנים (!) היינו מחפשים מספר טלפון באתר של מודיעין 144 ורואים את הכתובת "האתר בשיפוץ ואינו מתעדכן". והנה הגיע היום והאתר עלה לאוויר והוא נגוע בכמה תקלות מ-ע-צ-ב-נ-ו-ת! מי שמחפש מספר טלפון חייב לדעת היכן גר האיש אותו הוא מחפש. ולא רק את אזור החיוג (עניין מעצבן כשלעצמו בחיפוש הקלאסי דרך הטלפון) אלא ממש את הישוב. שדה "מקום המגורים" הוא שדה חובה. והרי, כמה פעמים משנים יקירינו את מקומם? כמה פעמים אנחנו זוכרים שחיפשנו את שולה מהמרכז? גבעתיים? לא, אולי רמת-גן? רגע, שולה גרה בהוד השרון או ברמת השרון? ונחצ'ה מהקיבוץ, איפה זה היה? עין השופט? רמת השופט? ודניאל מגבעת חיים, אה סליחה, זה לא מספיק, יש איחוד ויש מאוחד? ונסו לכתוב "דגניה" אתם יודעים שאין בארצנו ישוב כזה? (יש כמובן דגניה א' ויש דגניה ב'). המרגיז הוא שמי שמחפש במדריך העסקי של אותו אתר בדיוק, משוחרר מחובת מילוי המשבצת הזו. שם יש לו אופציה שנקראת "כל הארץ" ובא לציון גואל. למה?!תוקם לאלתר אפשרות "כל הארץ" גם באתר הפרטי! זו התקלה המרכזית, אבל אם אנחנו כבר מדברים, הנה עוד כמה עצות לשיפור. • אין חלוקה בין שם פרטי ושם משפחה, יש רק תא אחד "שם מלא" אתם יודעים כמה דוד יצחק יש? כמה חנה מלכה? מה שם פרטי ומה משפחה? ולמה לקבל המוני תשובות שלא התכוונו אליהן? • כשכבר מקבלים את השם הרצוי, עולה הכתובת בלבד, רק על פי בקשה, נגלה לעינינו מספר הטלפון. למה לסרבל? • רובנו מחפשים באתר מספר טלפון פרטי, (בדרך כלל אנו פונים לשם מסוים ולא סתם לעסק, וחוץ מזה, בתי עסק כבר התרגלנו לחפש באתר דפי זהב...), אז למה כשהאתר נפתח הוא עולה אוטומטית על המדריך העסקי, ורק אם נבקש תעלה לשונית המדריך הפרטי? • באתר העסקי מוגדרים שני שדות כשדות חובה "תחום עיסוק" ו "שם עסק", הענין הוא שביניהם כתוב "ו/או". אז תחליטו, חובה שניהם או מספיק רק אחד? שלא נדע
גם בארץ רואים בימינו יוזמות הבאות לסייע למשרדים הקטנים... כלומר, למשרדים הפרטיים, כלומר... טוב נו, אולי זה שכל רשות לקחה לה עורך דין פרטי במעמד אוורור הכביסה המלוכלכת זו לא דוגמא טובה...
הסערה משבוע שעבר שעוד לא נרגעת בשלולית הישראלית היא מקרה הגברת אסטרינה טרטמן וקורות החיים שלה. למען ההגינות עלי לציין כי הגברת היא חברה של השותף שלי. לא, לא נפגשתי איתה מעולם, לא דיברתי איתה ואני לא חולק איתה את דעותיה הפוליטיות (גם לא עם השותף שלי). אתם יודעים מה, לא מזיז לי שלאותה גברת אין תואר אקדמי. לאהוד אולמרט יש, מלא, וזה לא עושה אותו ראש ממשלה טוב. לאריאל אטיאס אין (בטח לא בתקשורת) אבל הוא עדיין ובינתיים שר התקשורת הטוב ביותר שהיה לישראל אי פעם. לפרופסור פרידמן יש תואר ועוד איזה, אבל מה... יש לו גם אג'נדה שאנחנו, הציבור, לא מוזכרים בה. תואר אקדמאי הוא לא ערובה לכלום! היא שיקרה? ובכן, כמה אנשים מיפים יום יום את קורות חייהם רק כדי לקבל נקודה או שתיים יתרון שתסייע להם? עובדה: עם תואר אקדמאי היא הייתה היום שרה בממשלת ישראל ובלי תואר אקדמאי היא לא. לא מזיז לי! אבל... היא עובדת ציבור! אז מה? כמה עובדי ציבור נאשמו בשנים האחרונות בקבלה/מתן שוחד, גניבה, הונאה, מינויים פוליטיים ואפילו אונס. שלא לדבר על כל אותם עובדי ציבור שאשמים באכזריות קיצונית כלפי הציבור, ועוד יותר רבים מהם אלו ש"אם הטיפשות הייתה מחלה כואבת, כל החיים היו בגבס". אני לא יודע הרבה על הגברת טטרמן, אבל אני בטוח שהיא הייתה יכולה להיות לא פחות טובה מזה שיתמנה במקומה או זה שהיה לפניה.
יתרון לעסקים קטנים
נכון יש בעולם חברות ענק המוכרות במיליונים ואפילו במיליארדים, אבל כלכלה אמיתית נשענת על עסקים קטנים ובינוניים. הם לא יכולים להיות מונופולים או קרטלים והם נלחמים על חייהם יום יום. אבל הם הם המניעים כלכלה ברמה המקומית. בצרפת מודעים לעובדה עד כדי כך שהם מופלים לטובה באופן קיצוני, ברמת המיסוי העקיף. כך למשל ישנם בצרפת בתי כל בו ענקיים "עשה זאת בעצמך" שם אתה יכול לרכוש ממעדר ועד בית קטן לחצר וכל מה שלפני, אחרי ובאמצע. רכשת מחסן מובנה בחצר? תשלם מע"מ 19.6% אך אם תזמין בעל מקצוע פרטי שיבנה לך את המחסן, תשלם מע"מ 5% בלבד. היתרון הנ"ל חשוב על מנת לסגור את הפערים האדירים הקיימים ביכולות של שני סוגי העסקים בעוד שבתי מסחר ומפעלים בסדר גודל שכזה מעסיקים הרבה מאוד עובדים עדיין יש יותר בעלי עסקים קטנים מסביב. היתרון הנ"ל סוגר את הפער שקופת הענק של החברות הגדולות יוצרת.
ספירת מלאי עצובה
לא חכמה גדולה לכתוב כשאתה כועס. לא קשה להסתכל אחורה (במקרה שלי גם קדימה) בזעם, וגם לא כל כך מסובך להיות ציניקן... אני כותב כבר עוד מעט שנתיים מדי שבוע, ורואה איך הנבואות שלי (יותר אינטואיציה של פסימיסט מנבואות) מתגשמות אחת אחת. אני גם יודע שאף אחד -בטח לא אתם, ולא אני- יכולים לעשות משהו, וזה מדכא אותי. אני כאן בגלות, ובאופן טבעי אני בדיכאון, אבל יותר מכל אני כועס... על מדינה שבה אדם חסר אמצעים הוא עבריין וגנבים עשירים עושים חיים משוגעים ונחשבים סלבריטיז. על מדינה בה המערכת חשובה מהאדם, בה מערכת המשפט לא עסוקה בצדק אלא בחוק, וכשאת החוק ניתן לפרש הוא תמיד יפורש לטובת החזק, העשיר ובעל ההשפעה. מערכת משפט בה אין אדם אחד עם זוג ביצים שיעמוד על זכויותיהם של האזרחים. מדינה בה אם יש לך השפעה לא ממש משנה אם יש לך את ההשכלה הגבוהה שעליה הצהרת (דוגמא: עדנה ארבל, מול אסטרינה הנ"ל). מדינה דמוקרטית בה לכל גנב יש זכות להיבחר ואחר כך להיכלא, אבל לאנשים ישרים בלי כסף אין סיכוי. מדינה בה הרדידות שולטת ברייטינג יחד עם כוכב נולד, רקדן נולד, שגריר נולד ואפילו אורי גלר נולד, אלוהים ישמור (ואני ממש ממש לא דתי). מדינה בה הימין מאוהב באלוהים ונאחז בקרקע אפילו במחיר חיי אדם, השמאל מאוהב בתדמית שיצר לעצמו עד כדי טמטום ועיוורון מוחלט והוא לא שם לב שהוא בעצם גמד קטן קרח עם משקפיים עגולים (ותעודה אקדמאית) וכל מה שהוא עושה נכשל, והמרכז? עסוק בלמנות מקורבים, לגנוב, לקחת/לתת שוחד ולעזור לחברים. מדינה בא הנשיא שלה אמור לעמוד למשפט על אונס, בה עשרות חקירות מתנהלות בו זמנית מסביב לראש הממשלה, שר האוצר ומי יודע מי עוד. בה כולם אומרים אחד לשני ששר הביטחון לא יוצלח בעליל, ושצמרת המשטרה מושחתת וכשזורקים אותה כבר ממנה כבוד השר לתפארת מדינת ישראל תחליף עם כתם ענק ששום אבקת כביסה לא תנקה...(למה? כי בג"ץ לא יפסול את המינוי!). מדינה בה ניצולי שואה לא מצליחים לחיות בכבוד (אלו שעדיין בחיים) בה המוסד לביטוח לאומי האמור לסייע לאזרחיה הוא הממונה הראשי על עינוי האוכלוסייה, טרטורה והתעללות יומיומית בה, והדבר היחיד בו הוא יצלח הוא גבית כספים. מקום בו כל גוף שאמור להגן על הציבור, אם הוא איננו מתעמר בו, הוא פשוט לא מתפקד. מבקר מדינה חסר שיניים, מפקח על הבנקים חסר ביצים, ממונה על הגבלים עסקיים שלא מזהה קרטל ו/או מונופול גם אם זה יבעט לו בתחת. מדינה בה רשויות מקומיות גובות מיסי עתק אבל לא טורחות לשלם לעובדיהם. מדינה שנשלטת על ידי וועדי עובדים חזקים המרוויחים הון תועפות על גב הציבור אבל בכל הזדמנות שמנסים לכפות עליהם התייעלות הם בועטים במקום הכי רגיש של מי שמשלם להם את המשכורות (הציבור). מדינה בה יש אפליה בין חזק וחלש, בה החלש נדרש ליותר מהחזק, בין עני ועשיר בה העני משלם יותר מיסים מהעשיר (ראו את הארנונה בסביון מול זאת בחולון), וממש לא בא לי לכתוב ערבי ויהודי, שחור ולבן כי זה באמת רק יעמיק לכולנו את הדיכאון. מדינה שהמערכת היחידה בה שיש לה זכות להכניס יד לכיסי הציבור ממונה פוליטית על ידי מקורבינו, ואחר כך מבלה בתאי מעצר. מערכת שאין עליה ביקורת וכשהיא מחליטה לשדוד כסף מהאזרח אין לאזרח סיכוי. מדינה שאיננה מצליחה לשלוט על התאגידים שבה, ולא מסוגלת (או לא רוצה) לכפות עליהם לכבד את החוק, או את החלטות הגוף המחוקק. מדינה בה לא תמצא עבודה ללא ניסיון, ולא תצבור ניסיון ללא עבודה. אבל אם נורא תרצה לצבור ניסיון, אז בלי כסף. ואם יש לך הרבה ניסיון כדאי שתהיה טוב בעסקים אחרת אין לך סיכוי למצוא עבודה. מדינה שהכלכלה שלה נשלטת על ידי אנליסטים עם חלב על השפתיים, בנקים עושקי ציבור, ספקולנטים ואינטרסנטים למיניהם. אתם יודעים מה? למרות שאני בשוונג -שוונג זה לא מילה...- אני אעצור כאן את הרצף שלעיל ואני בטוח שכל אחד מכם יכול להמשיך בלעדי.
אני יושב כאן בצרפת הרחוקה ויודע שגם כאן לא קל, אבל כאן האזרח הוא מספר אחד. כאן מחאה לגיטימית תופסת תאוצה ומזיזה הרים. אבל הכי חשוב, אף אחד לא ישפיל אותך, גם בבית המשפט השופט יגיד לך "בונז'ור מסייה", ולא יתנשא עליך. מדינת ישראל היא מדינה שלוקחת ממך אבל לא ממש טורחת לתת. משום מה אתה תמיד חייב למדינה והמדינה אף פעם לא חייבת לך... עוד לפני שנשמת והגעת לגיל הבגרות כבר לוקחת לך המדינה 3 שנים ומכאן והלאה כל גרוש אפשרי אם במישרין ואם בעקיפין אבל מה שהכי מוזר זה שמי שמעז להתלונן, אומרים עליו האזרחים "בכיין" מי שהעיז ללכת למקום אחר לחיות טוב יותר, אומרים עליו "נמושה, יורד". ועוד יותר מזה, שמתם לב שכל מי שנאלץ להתמודד עם מצב כלכלי קשה שוקל לעזוב את הארץ, או עוזב אותה? למה? כי בכל מקום אחר לאזרח יש סיכוי להרים את הראש. בישראל כשדרכו עליו פעם אחת הוא יהפוך למדרכה.
הצהרת אחריות למרות שכל המידע בידיעון זה מובא תוך רצון טוב, אין חברת צ'יף אחראית על שגיאות בגין אי הבנה או הַשְׁמָטָה, או בגין השימוש העסקי או האישי שיעשה בו. חברת צ'יף אינה אחראית לדבריהם של כותבים-אורחים בידיעון
.jpg){kind=link}
