באחסון הארגוני

טכנולוגיית הזיכרון במצב מוצק מצטיינת היום במהירות הגישה למידע בקריאה. היא עולה על יכולות טכנולוגיית הדיסקים הקשיחים בכ-עשרה מונים. אבל אם נבחן את זמני הכתיבה, הפלאש מפסיד בגדול. הכתיבה לא רק מתעכבת, היא גם גורמת לשחיקת המצע. לתאי הזיכרון ב-SSD יש אורך חיים מוגדר, המשתנה ממערכת למערכת. כאשר תאי הזיכרון כושלים בזה אחר זה, כלל הביצועים צונחים. בהתקנים האישיים, יש להחליף בהקדם כרטיסים שחוקים, לפני שהוא יפסיק לתפקד והמידע שלנו יאבד. במרכזי מידע, חשוב להחליף את הכרטיס השחוק על מנת לשמור על רמת תפקוד סבירה.

אין נוסחת פלא להגיע ליחס קריאה:כתיבה אידיאלי במרכז המידע. אפשר תיאורטית להסכים שהאידיאל יכול להיות קרוב ל- 90:10, אך דרישות היישומים השונים יכולות להכתיב לנו מצב קצת שונה. מה שחשוב זה להבין את הצרכים שלנו, וכאשר היחס הנדרש נמצא מתחת ל-50:50, יהיה ברור לנו כי הבחירה הטובה ביותר הם עדיין הדיסקים הקשיחים.
כאשר בכל זאת זקוקים למהירות בקריאה, אך ה-SSD מעכב את המערכת בכתיבה, יש ספקים המשלבים מנגנונים מפצי שחיקה כדי לצמצם את ה- write-amplification.
גם קיבולת ה-SSD משפיעה על הנוסחה. ככל שהקיבולת יותר קטנה, אורך החיים יהיה קצר יותר - מכיוון ומספר המקטעים החלופיים הפנויים לכתיבה קטן יותר.

פתרונות SSD לצרכן ולארגון שונים מאוד. זיכרונות NAND מגיעים בשלושה סוגים:
Single Layer Cell - SLC או Single Level Cell הוא SSD ברמה ארגונית, ובעל אורך חיים של כ-100,000 פעולות כתיבה לתא.
Multi Layer Cell - MLC נחשב ברמת הצרכן ונמצא ברוב יישומי המדף. תקן השרידות שלו נע בין 3,000-10,000 פעולות כתיבה לתא.
Enterprise Multi Layer Cell - eMLC מייצג פשרה בין מחיר לביצועים, למרות שהוא זול יותר, מאפשר כ-30,000 פעולות כתיבה אך בביצועים נחותים יותר מ-MLC

להבדיל מהטייפים המגנטיים, דיסקים קשיחים וזיכרונות מצב מוצק הם מצעים המאפשרים גישה רנדומאלית למידע. אבל כאשר בממוצע לצרכים הרנדומאליות גדולה למדי, ה-SSD מפסיק להיות כדאי.
בדיסקים ההיברידיים רכיבי ה-SSD משמשים ל-Cache. הם שומרים מידע לטווח קצר כדי לחסוך בפניות קריאה מן הפלטות. גם במערכות ארגוניות גדולות רובד ה-SSD נחשב לרובד "למטרות Cache". ליישומים הדורשים גישה רנדומאלית תדירה ה-SSD לא יועילו היטב. בקר המערך יעביר את פקודת הקריאה לדיסק הקשיח, הפלאש יישאר כמעט ללא שימוש, וחבל על ההשקעה.
כאשר בשרת אחסון קיים זיכרון במצב מוצק, גם הוא בד"כ משמש ל-Cache כדי לפתור בעיות עיבוד ולסייע בסוגיות של רוחב פס. לעיתים אנו מזהים צווארי בקבוק בקלט/פלט של האחסון. הוספת זיכרונות SSD לכל השרתים פיזיים במרכז המידע, לצייד כל שרת ב-SSD שלו יכול אולי לעזור מעט עם צווארי הבקבוק הללו. אבל הרבה יותר יעיל מזה יהיה להוסיף קיבולת ברובד האחסון עצמו.
הזכרנו צווארי בקבוק ברשת. אם אספקת המידע מעוכבת על ידי אילוצי רשת, לא יעזור הרבה שנשפר את מערכות האחסון בקצה הרשת. הוספת Cache בשרת רק תצמצם את הצורך לגשת למערכת האחסון ועל ידי כך תרגיע את הצורך ברוחב פס.
 

בתי מלון

William Brocius בן ה-24, המכונה "קודי", אישר מה שכולם פחות או יותר ידעו מזמן.
במסגרת כנס ההאקרים Black Hat המתקיים השבוע בלאס-וגאס, קודי הדגים פתיחת דלתות של חדרי מלון המשתמשים במנעולים אלקטרוניים מבית Onity, המובילה בתחומה.
כתבי Forbes לקחו את קודי לבית מלון בניו יורק כדי שיוכל להדגים את התהליך לקהל של בלאק האט. הוא רק הצליח באחד משלושה ניסיונות פריצה, מה שמעט נוגד את הביטחון העצמי שהפגין קודם לכן מול קהל הכנס. למרות זאת, עובדה שהשיטה עובדת, כך שהמנעולים שהותקנו במאות אלפי דלתות של חדרי מלונות סביב העולם, פגיעים בפני בעלי הידע הדרוש.
במנעולים של אוניטי קיים חור קטנטן לאספקת חשמל חיצוני, המהווים בעצמם את נקודת התורפה. זה אומר שנעילה אלקטרונית בלבד, זה כמו לנעול דלת של בית ולהשאיר מפתח מתחת לשטיחון.
ברוציוס הסביר כי מנעולי אוניטי מאחסנים עותק של הקוד המגנטי, והוא נגיש דרך פתח אספקת החשמל. מי שבידו ציוד מתאים לקריאה, יכול להחדיר אותו ולקרוא ללא כל בעיה. כשלעצמו, לא הצליח בשניים מתוך 3 ניסיונות בגלל בעיה אישית של קואורדינציה.
לפורץ יש חלון זמן של מספר שניות כדי לפרוץ את המנעול ולפתוח את הדלת. אם הפורץ לא מהיר מספיק, הניסיון יכשל.
מצב נוסף בו ניתן לפתוח את המנעולים, הוא כאשר מתרוקנות סוללות המנעול הפנימיות. כלי הפריצה האלקטרוני של ברוציוס גם מספק חשמל בזמן קריאת הקוד ודיווח לפורץ.
 

משמרת לילה

ברור לנו שאתם מתגעגעים לעמית ולסיפוריו על צרפת. ארצנו ססגונית לא פחות ובמצב הרוח הנכון - התנתקות רגשית - תוכלו לתייר בה עם עדשה פנוראמית וליהנות ממש כמו בטיול הוטונגים בבייג'ין.

כאשר בישראל מסתובבים בארבע לפנות בוקר במסדרונות הריקים של בית חולים גדול, יש זמן לשאול שאלות כמו למשל: של מי היה הרעיון הדבילי להציג שם, על קיר, סדרת ציורים שנתרמו על ידי האומן וצוירו - כמה מקורי!- על הדפים של מודעות האבל בעיתון. (דווקא בבית החולים!?) מודעות האבל מבצבצות מאחורי הצבע ומצחקקות: "בקרוב אצלכם".
בכלל, כל המוסד הזה הוא בדיחה טיפוגראפית אחת גדולה. באזור המיון יצא לי לשבת על כיסא כחול מפלסטיק, שעל משענתו מישהו הדביק קרעי מדבקות "מלווה" ויצר איתם שתי מילים: "אבטחה בלאט".
שלטי ההזהרה עם האותיות האדומות הם הסרקאסטיים מכולם. יש למשל כרזה המזכירה את החובה לשמור על פרטיות המידע של המטופלים. איזו פרטיות ואיזו סודיות יכולות להיות למטופל כאשר בין חולה לחולה חוצץ וילון דק?

בדומה ל"דיירי הרחוב" שעמית מצלם במרסיי, אפשר לאסוף גלריית דמויות רבגונית בשעות ספורות של המתנה במחלקה לרפואה דחופה. ראו למשל:
● שני מתמחים צעירים בבגדי ירוק כהה, שאולי נשבו פעם בקסמו של תשדיר השירות הצה"לי "קצין ודוקטור". בשיער קצוץ ונעלי ספורט, מד"סית ראשית מכוונת אותם בהתרוצצויות. הם עדיין חיילים שנלחמים על שפיותם בשדה הקרב של משמרת הלילה.
● האוניות. כך התרשמתי משתי נשים שקבקבו אנה ואנא זקורות חזה וישבנים, גוררות אחריהן מטפלת הודית קטנה שבתורה גררה את הסבתא המצומקת עם מסיכת החמצן. מטפחת מגולגלת כטורבאן על ראש אחת הגברות והחצאית הארוכה שלה, מצביעות אולי על אמונתה, אך יוצרות רושם אדיר של דרקון ימי בוער, השט על פני סמבטיון.
● זה שרומה. לחבר שלו, לרופא, לאחות, למנקה, הוא חוזר ומספר כיצד נתן צ'ק ביטחון ואחר כך שילם (אולי שכר דירה?) ודרש את הצ'ק לביטחון בחזרה. אך המחאתו הועברה כבר מזמן לגורמים בשוק השחור ואין דרך לחלצה. הוא רוצה את כספו בחזרה, וכנראה גם דרש אותו באופן פעיל למדי, מה שבסופו של דבר הוביל אותו למצבו ולמיטתו הנוכחיים.
● הגברת שמסתובבת במיון עם כתף אחת חשופה בשמלת הנשף, ששוליה מתחרים בהברקת בלטות עם עובדת ניקיון צעירה - שחורה כמו פחם ונאווה כמו פסל. קשה לנחש אם תאונת הדרכים שבגללה הגיעה למיון הייתה לפני או אחרי מסיבת החתונה.
● הזוג שהביא עמו, לשם גיבוי, נציג של אלוקים. העבדקן הגבוה, עם חליפה ומגבעת, פוסק דברי חוכמה בדיוק בצומת בה כולם נתקעים עם סירי הלילה השטוחים ביד, בדרך לפינוי, ומשתדלים לא להסתכל בעיניים של אף אחד.
● הפיליפינים, לא משנה מאיזו ארץ. פיליפיני זה מזמן כבר לא לאום, אלה תפקיד. בקבוצת גיל מסוימת, מי שמגיע לחדר מיון בלי הפיליפיני הצמוד שלו, בוודאי מרגיש מחוץ לעניינים, כמו נערה צפונבונית שלא לבשה את המותג הנכון.
 

פריקיס

האירוע הטראגי בדנוור, לו אחראי צעיר שהתחפש לדמות מסרט קומיקס, זעזע את כולם אך בעיקר את בני הקהילות הקטנות בעולם, של צעירים שוחרי שלום שנוהגים להחיות דמויות פנטאסטיות בתחפושות שהם מכינים בעצמם.
למי שלא יודע או לא ראה, יש בישראל מזה שנים קהילה כזו, דינאמית ומתפתחת, הנפגשת באירועים שמתקיימים בעיקר אך לא רק במדינת תל אביב. בני הקהילה צורכים תרבות מדע בדיוני ופנטזיה, מתקשרים ברשת וחולקים מאפיינים נוספים אך לא בלעדיים.
בימים אלה מבקרת בארץ נשיאת "פריקיס", מלכ"ר הלוחם בין היתר למען זכות האזרחים להופיע מחופשים בפומבי (גם לא בפורים או בקרנבל). פריקיס מתכננים לתחילת ספטמבר אירוע לנוער בקונצרט-בר הגדול ביותר של העיר מאר-דל-פלאטה. מדובר הפעם ב- Vampire masquerade שכל הכנסותיו קודש לנוער עם מוגבלויות פיזיות. מי שמחפש מסיבה כזו ביבשת אמריקה יכול רק למצוא אותה שם, או לחלופין פעם בשנה באורגון ארה"ב.
מאר דל פלאטה היא עיר קיט אגדית לשפת האוקיינוס האטלנטי הדרומי בארגנטינה, עם אצטדיון רב תחומי בתקן אולימפי, בתי קזינו, מגרשי גולף, ומחזיקה בשיא תיירותי לאומי עם הכמות הגדולה ביותר של חדרי מלון, כ-56,000. למזלה הרע של העיר, היא סובלת מן ההתדרדרות הכלכלית והמוסרית של כלל המדינה, עם פשיעה גואה, חופיה המיתולוגיים מזוהמים בביבים ודו"חות מדעיים שהכריזו על הטבילה בים כמסוכנת לבריאות נקברו הרחק מן התודעה הציבורית.
האירוע של פריקיס ימשוך קהל גם מחוץ לעיר וגם כזה שמוכן לנסוע את 400 הקילומטר מבואנוס איירס הבירה כדי להיפגש עם בני מינו. יותר מכל, הארגון מאגד צעירים שאינם מחוברים לזרם המרכזי וחשים מבודדים מהסביבה. וביידיש: גיקים.
חוליה יוחאי, נשיאת פריקיס בת 23 שהגיעה החודש לארץ במסגרת תוכנית תגלית, אמרה לנו: "אני שייכת למיעוט בארגנטינה, או יותר נכון לקבוצות מיעוטים רבות: אני אישה, יהודייה, לומדת במוסד להשכלה גבוהה, קוראת ספרים להנאתי, אוהדת פנטזיה, וגם מתחפשת".
ברווחים של המסקרדה, פריקיס יירכשו ציוד קצה למתן גישה לאינטרנט מבתי הספר לנוער עם מוגבלויות פיזיות.