De-Tech

פניו הרבות של האינטרנט נתנו לנו כלים נוספים לתקשר עם אנשים - קרובים ורחוקים, מוכרים וחדשים, זכורים ונשכחים- ושמחנו לקראתם, כדי להעשיר עוד ועוד את חיי החברה שלנו. אימצנו את אותם הכלים בהתלהבות, וחלקינו שקעו בהדרגה - גם בזכות העבודה בהיי-טק- בעולם וירטואלי, שפעמים רבות המציאות רק שנייה לו. הטכנולוגיה ממשיכה לשאוב אותנו, להשתלט עלינו. פעם הייתה משחק, היום היא הופכת אותנו בהדרגה... לכלי משחק. בעבר השתמשנו בה כדי לבצע דברים בדרך הטובה והמהירה ביותר, אך נראה שבגללה כבר לא נשאר פנאי לדברים הממשיים. הדוגמא הנפוצה היא זו של התלמידים שמבלים את זמנם ברשתות החברתיות במקום לעשות שיעורי בית. אבל גם אנו, הבוגרים, הולכים ומחליקים אל מלכודת הדבש שלה. הצורך להיות "מחובר", להיות Online, הופך לאובססיה. אפילו לסבתא לוקח הרבה יותר זמן לסיים את המכפלות... כי הייתה עסוקה בפייסבוק!

אבל פתאום, קול שונה קורא ומצטיירת מגמה חדשה המכונה “de-teching”. המגמה שואפת לצמצם את התלות שלנו בטכנולוגיה, על מנת לשחרר לנו זמן לדברים בעלי משמעות רבה יותר.
מצחיק שרוב הכלים והמשאבים לתנועת הדה-טקינג הן דווקא טכנולוגיות. הם כוללים למשל, תוכניות מניעת שימוש בלתי נשלט של כרטיסי אשראי, מכשיר הנועל את התנעת הרכב כאשר תוצאות ה"ינשוף" (המחובר אליו) חיוביות, ואפילו אפליקציה לטלפונים חכמים שמונעת משלוח או קבלת הודעות בזמן הנהיגה.
המונח De-tech מזכיר Detach (לנתק) וגם Detox (לטהר, להתגבר על הרעלה), אך הקונספט איננו פונדמנטליסטי וגם לא עושה דמוניזציה של הטכנולוגיה. הוא לא מנסה לנקות אותנו מכל פעילות מקוונת, פשוט מזמין לצום זמני, במטרה לבלום את הקצב ולעשות חושבים על הפלישה הטכנולוגית והשפעתה על יחסי האנוש של רבים מאיתנו.
חוק פיזיקאי בסיסי מזהיר אותנו שכל פעולה גוררת פעולת נגד. בהתאם לו, השימוש במכשור עד לעייפה במהלך השנה האחרונה היה חייב להביא במוקדם או במאוחר את השובע והניתוק... לפחות זמניים. וזה מה שמנחשי המגמות בשוק מנבאים, בין היתר JWT Intelligence, אחת מרשתות חברות-הפרסום הגדולות בעולם. JWT סימנו את 2011 השנה בה הדה-טקינג יתחיל.
חברות כמו מייקרוסופט התחילו להרגיש שחלק מהקהל שלהן (על פי הגדרתן) "עייף טכנולוגית" ומרגיש נוסטלגיה מסוימת לתקופות הישנות של התקשורת, לעבר האנלוגי.
אולי בשל כך, מיקרוסופט הציגה את ה-Windows Phone7 שלה עם פרסומת על אלף ואחת הדרכים בהן הטלפון משנה את החיים האמיתיים. ועם הזהרה: "הגיע הזמן להציל את עצמנו מהטלפונים שלנו". גם DTAC, חברת טלפוניה תאילנדית השתמשה בסלוגן "להתנתק כדי להתחבר", וגם בשלולית המקומית הופיעו כמה דוגמאות. למשל, לוח השנה השולחני שהפיצה קבוצת חבר מתחיל עם ספטמבר 2011 בצילום של טלפון אנלוגי ישן, ומתחת למחוגה נכתב: "תהיו מחוברים - פעם בכמה זמן תרימו טלפון לאנשים שאתם אוהבים. הקול הנכון בזמן הנכון יכול לתת לכם אנרגיה ליום שלם"

Daniel Sieberg, מכור לגדג'טים ולרשתות החברתיות, היה במהלך עשור שלם שפן ניסיונות עבור כל צעצוע אלקטרוני חדש, במסגרת תפקידו ככתב הטכנולוגיה של CBS News. לטענתו הוא נהייה ל-"שמן דיגיטאלי" ולאדם בלתי מחובר חברתית. לדעתו, כולנו מכורים ולכן מציע בספרו שנעשה לנו "דיאטה דיגיטאלית". מן ההתבודדות החמורה הוא חזר למציאות בדיאטה של 4 שלבים, שהוא מוכר לנו כעת. השלב הראשון הוא "לחשוב מחדש". לדעתו, כדי לעדכן פייסבוק וטוויטר ולפסל את דמותנו המקוונת, לגלוש את הרשת למטרות שלא קשורות לעבודה, מספיקות שעתיים ביום. ולמרות זאת, מדובר במנה חודשית של 60 שעות שהלכו להן לאיבוד בסייבר ספייס. חלק נוסף מהמחיר שאנו משלמים הם שעות שינה, אובדן זהות אישית ופרטיות. "כוחות דיגיטאליים מעצבים לנו את המוח" (משפט של הנירולוג Richard Restak שאהוב על סיברג).
השלב השני של תהליך הדה-טק הוא Reboot. מומלץ להתחיל אותו בחופשה או בסופ"ש, ולהצטייד בקנאות מה. להרחיק את הפיתוי הטכנולוגי, להחביא את כל הגדג'טים והטלפונים למגירה ולבחור אדם עליו סומכים. לאותו אדם ניתן את כל הסיסמאות  שלנו ברשתות החברתיות ונבקש שיחליף אותן באחרות לבחירתו, מבלי שימסור לנו אותן. בטלפון נשאיר משיבון המתנצל שלא נהיה זמינים בימים הקרובים. את הדואל נוכל לבדוק אחת ליום, עדיף בלילה. ובכל הזמן הפנוי הזה: נקרא ספרים, נתעמל או נתאמן בשיחה פנים אל פנים - במיוחד אלו שאבד להם הסבלנות והכישורים החברתיים לכך.
הצעד השלישי בדיאטה היא ללמוד שליטה על היממה האלקטרונית (בנייד או במחשב). אם בשלב הקודם ה"יממה הדיגיטאלית" הייתה מזערית, הרי שבשלב הזה ה-e-day  המטרה היא להגיע לאיזון. ניתן להרחיב את גבולותיו בהדרגה אך יש לקבוע גבולות ברורים להרגלים הדיגיטאליים החדשים. על פי סיברג, יממה אלקטרונית סבירה נעה בין שעה וחצי לשלוש שעות. הוא אף מציע להשתמש ב- Web2.0 Suicide Machine, שירות המוחק את החשבונות שלנו מן הרשתות החברתיות בכדי ש"שוב נשוחח עם שכנינו האמיתיים.
הדיאטה תצליח כאשר המועמד יצליח לחדש את היחסים שזנח לטובת החיים ברשת. אם נחלנו הצלחה, נוכל לאזן את יחסינו עם הטכנולוגיה ועם האנשים. לכן, הצעד הרביעי נקרא "הפעלה מחדש". כאן נשנן כמו מנטרות את העקרונות החדשים שלנו: "עלי לבחור בין אנשים ומכשירים. אם מישהו פונה אלי אנסה להשאיר את הגדג'ט בצד ולשים לב אל הפונה. לא אפחד להיות מנותק מהרשת. אם כן, אוכל לשוב לשלב 2 פעם בחודש, כדי להיזכר בו.."
 

באקדמיה ובסוף תקופת הניתוק הכפוי, אף מכר את קונסולה המשחקים שלו.
בתה הבכורה של מאוסהארט עברה את התקופה ביתר קלות. החלה לבקר בספרייה במקום להיעזר במחשב לשיעורי הבית. אך הבת הצעירה סבלה יותר מכולם את הניתוק מהרשת. היא "ברחה" לבית אביה למשך מספר שבועות כדי שתוכל שם להשתמש במחשב הנייד. כאשר הגעגועים החזירו אותה לבית אמה, נדבקה למשך שעות לטלפון הקווי, כתחליף לפייסבוק...

במערכת הגענו כולנו למסקנה המתבקשת "מחר דיאטה" - לא היום.
 

חבר מביא חבר
הצעתנו בתוקף, אפשר ורצוי לנצלה כמה פעמים שרק תרצו!

קישורים

●  הקישור הפופולארי ביותר לשבוע זה. אם המגרסה המשרדית הייתה נותנת כזה פידבק, היינו גורסים הרבה יותר מן הנחוץ...

● מ-The Marker: בורסת הסבתות

● מרטין ורשבסקי המליץ לנו על הכתבה שפורסמה ב-Forbes. כמנכ"ל תאגיד ויזם רב פעלים, נושא הכתבה מעסיק אותו רבות. "כוח חברתי והמהפכה הארגונית המתקרבת" של דייויד קירקפטריק. הפעם לנוחיותכם, בנוסף לקישור החלטנו להביא כאן גם תרגום חופשי. להלן:
"כוח חברתי והמהפכה הארגונית המתקרבת.
תרבויות הִתְעַמּתו בצורה בלתי צפויה השנה, כאשר אנשים פשוטים באמצעות פייסבוק וטוויטר הפילו דיקטאטורים בטוניס, מצרים ולוב, ומאיימים על השלטון בסוריה. המכונה "אביב ארצות ערב" הביא גלי שחרור לאזור שדוכא לאורך שנים. בכל ספרד, המוני צעירים המכונים "הממורמרים", כבשו כיכרות במחאה נגד האבטלה והפוליטיקה המניעתית (exclusionary). בישראל תושבים רגילים מימין ושמאל התאחדו בהפגנות מאסיביות נגד מחיר הדיור. ובהודו מסע של אדם אחד נגד השחיתות הפכה ויראלית והביא אלפי תומכים לרחובות.
העוצמה הסוציאלית נעה כעת לקראת החברה שלכם. נכנסנו לעידן של אינדיבידואליים מוסמכים, המשתמשים בטכנולוגיות חדשות וחזקות, ומנצלים את המדיה החברתית כדי להתארגן. מעטים שילבו כוחות עם WikiLeaks וילדיו החורגים האיומים והפכו על הראש את המסדרונות -שהיו פעם בטוחים- של מחלקת המדינה של ארה"ב והפנטגון. אך רבים הם אנשים רגילים עם כלים חדשים שמכריחים אותך להקשיב למה שאכפת להם ודורשים כבוד. הן הלקוחות שלך והן העובדים שלך התחילו לצעוד בהמון הגובר של מדיה חברתית, ועדיף שלא תעמוד בדרכם - או שתלמד לקבל אותם.
מוסדות החברה המודרנית המפותחת, הן אם מדובר בממשלות או בארגונים, לא מוכנים לכוח הסוציאלי החדש הזה. אנשים משתנים מהר יותר מארגונים.
גרי האמל, אחד התיאורטיקנים הבולטים ביותר של הניהול אומר: "אני לא חושב שזה משוגע לשאול אם המנכ"ל שלך יהיה המובארק הבא. האליטות - או המנהלים בארגונים- כבר לא שולטים על השיח"
Marc Benioff, מנכ"ל Salesforce.com אומר "כך מתחילות  התקוממויות. זה כבר לא רק קשור לאביב הערבי, מדובר באביב הארגונים. האליטות - או המנהלים בארגונים- כבר לא שולטים על השיח. בעולם העסקים החדש הזה, חברות ומנהיגים יצטרכו להראות אותנטיות, פייריות, שקיפות ורצון טוב. ולא, לקוחות ועובדים יתחילו לאבד בהם אמון, עם תוצאות פוטנציאליות הרסניות. לקוחות שלא אוהבים מוצר יכולים להפיץ במהרה את חוסר שביעות הרצון שלהם. מועמדים לעבודה לא חייבים להאמין לך כיצד זה להיות מועסק בחברתך- הם יכולים לגלות זאת מאנשים שכבר עובדים שם. ולעובדים ותיקים ולויאליים יש כעת יותר אופציות לברוח ולהקים את הסטארט-אפים של עצמם, שיכלו להפוך בעתיד למתחרים העזים ביותר שלכם."
"חברות בנות יותר מ-5 שנים מתקשות לעמוד בפני המצב הכה שונה ממה שידעו פעם" אומרת דורין לורנזו, נשיאת Frog.
אך באופן כללי השינויים הללו רומזים על עתיד עולמי זוהר לעסקים ולחברה. העולם הופך יותר דמוקראטי ויותר משקף את רצון האנשים הרגילים. ובאופן פרגמאטי, כוח חברתי יכול לעזור בשמירה על חיות החברה שלך. לקוחות ועובדים חמושים בכלים החדשים יכולים להפוך למקור יצירתיות, חדשנות ורעיונות חדשים לקידום החברה. מספר הולך וגובר של מנהלים וארגונים מאמצים את נקודת המבט הזו.
זה דורש ענווה מסוג שרוב מנהיגי העסקים לא רגילים לה. "האמון נבנה על ידי שיתוף הפגיעות" אומר John Hagel, מחבר ויועץ ותיק שמנהל ביחד את המרכז של Deloitte לחידוש. "ככל שתחשוף ותשתף יותר את הבעיות שלך, יותר מוצלח תהיה. זה לא קשור למנהלים הבכירים מכתיבים מה צריך לעשות ומתי, זה קשור למתן לאנשים כוח להתחבר".
Benioff מדבר על ההתגלות העצמית של ענווה ושקיפות ב-Salesforce, המוכרת תוכנה מקוונת לאנשי מכירות: "ב-2005 היו לנו בעיות אמינות עם אחד השרתים שלנו. לא דיברנו על זה, והלקוחות התעצבנו. זה הפך לבעיית יחסי ציבור. ומנהיג השיווק שלי ברוס פרנסיס בא ואמר "מארק, אתה חייב לחשוף הכול. אתה חייב שיהיה לך אתר שקשור ישירות למחשבים. אם הם עובדים, האתר יהיה ירוק, וכאשר הם לא עבדים, יהיה אדום". נאלצתי להיפתח". מערך כזה נמצא במקום מאז. ההצלחה החברתית באמת מבוססת על אמון, אומר בניוף, אם אין לך שקיפות המערכת סביבך תבטל אותך. הוא כרגע כותב ספר הגורס שכל ארגון חייב להפוך למה שהוא מכנה ארגון חברתי.
הכותרות שופעות דוגמאות לדינאמיקה המשתנה. חברות שהראו חמדנות או חוסר רגישות לעובדים או ללקוחות מהר מאוד מוצאות את עצמם בעמדת התגוננות.
חברת Hershey הצטיירה כקמצנית וחסרת אונים באוגוסט, כאשר 400 תלמידי מכללה, שנשכרו באמצעות תוכנית חילופין בינלאומי בחסות מחלקת המדינה של ארה"ב, התמרדו ועזבו את משרותיהן. הם לא אהבו את העבודה המלחיצה במפעל אריזת הממתקים שכלל לפעמים משמרות של לילה שלם. אותם צעירים מסין, ניגריה, טורקיה ואוקרינה מתקשרים בקלות במדיה הדיגיטאלית והשתמשו ב- YouTube, Facebook וכלים אחרים כדי למשוך תשומת לב למצוקתם.
אדידס מצאה את עצמה לאחרונה תחת מתקפה בניו זילנד, כאשר אוהדי קבוצת ה-rugby הלאומית הפופולארית הבינו שאת חולצות הקבוצה מתוצרת אדידס מוכרים בארצם הרבה יותר ביוקר מאשר בכל מקום אחר בעולם. האוהדים עשו מחקר השוואתי מקוון של המחירים בארה"ב ובניו זילנד והתארגנו עם אוהדים אחרים למחאות. מהר מאוד תוכניות החדשות המקומיות התמקדו במחאה ובתגובה החלשה של היצרן. אנשים החלו להחזיר ביגוד של אדידס בשאת נפש לחנויות, והעובדים הרגישו כה מאוימים עד אשר על פי דיווח של הניו יורק טיימס, הסירו את הלוגו מרכבי החברה.
מנהלים לא יכולים להתחבא משערוריות. בהולנד התקיים השנה מסע דרך מדיה חברתית נגד הבונוסים של מנהלי הבנקים, שהתמקד ב-ING מאמסטרדם. מאסות של אנשים התחילו לאיים במשיכת החסכונות שלהם. המנכ"ל Jan Hommen דחה מרצון את הבונוס של 1.8 מיליון דולר שעמד לקבל והנחה את כל הדירקטורים לעשות כמוהו.
ראש הממשלה הבריטי דייויד קמרון הציע לאחרונה לסגור את המדיה החברתית במהלך התפרעויות כגון אלו שפרצו לאחרונה בלונדון. אך מנכ"ל גוגל אריק שמידט השיב לרעיון זה בראיון ל-Guardian, עם המלצה שטובה גם למנכ"לים: "זוהי שגיאה להסתכל במראה ולנסות לשבור אותה. לא משנה איזו בעיה (גרמה להתפרעויות) האינטרנט היא בבואה של אותה בעיה. אם יש לך בעיה, השתמש באינטרנט להבין מהי.
אם יש אשם ראשוני לנוף המשתנה, זהו פייסבוק. ההצלחה המדהימה של הרשת החברתית בפחות משמונה שנים הביאה ליותר מ-750 מיליון משתמשים פעילים מכל ארצות העולם, הפכה אותו לאתר הפעיל ביותר ולכלי הפופולארי ביותר לעידוד ההתקוממות סביב העולם. למה? מפני שפייסבוק נותן לכל המשתמשים פלטפורמת שידור אישית. בעבר, רק למעטים היה כזה כוח - Walter Cronkite, למשל, או לאנשי ה-BBC. בניגוד לכך, אנשים בפייסבוק יכולים לשדר רק לחבריהם, מה שנראה תחילה כבעל השפעה צנועה בלבד. אבל, דינאמיקה חדשה ויוצאת דופן - מעין קונסנסוס ויראלי- יכול להתפתח. כאשר פוסט או תמונה פורטים במיתר של רוח התקופה, אנשים מוסיפים הערות או לוחצים Like ומחזקים את הרעיון בצורה כזו שהוא יכול להגיע כמעט בין רגע למספר גולשים עצום.
LinkedIn הוא כלי הסמכה נוסף שכדאי למנהלים להרהר בו. שם מוחזקים יותר מ-115 מיליון קורות חיים פומביים. רבים מן העובדים החשובים ביותר בארגונים מציגים פרופיל פתוח לכל, כולל את ציידי כוח האדם של המתחרים.
רבים מכלי תוכנה חברתית נוספים נמצאים היום בידיים של אנשים רגילים. הם חיים על טלפונים ניידים שהם בעצם מחשבים חזקים, טרמינלים של הפצה שמסוגלים לפזר דעות או מידע על פי רצון, וגם לקבל אותם. YouTube למשל, מספק שעות אינסוף של בידור קליל - או יכול לאפשר לכל אחד להפיץ וידיאו. ב-2009 הופיע בין יתר הזוועות סרטון של עובד Domino’s Pizza שתחב גבינה לאפו בזמן שהכין כריך. מניות החברה צנחו מיד ב-10%. שיקול שגוי של עובד אחד פגע בשם הטוב של החברה כולה.
טוויטר גם הוא כלי חזק לשידור עבור כל נעקב.
FourSquare, דרך לתאם בעולם הפיזי,
GroupMe, שנמכר ל-Skype, מאפשר לשלוח מסרון או לבצע שיחת ועידה מול 25  אנשים בו זמנית. וכל השירותים הללו הם בעיקרון חינמיים.
התגלמויות חדשות של כוח חברתי צצות כמעת מדי יום מהמוני יזמים סביב העולם שרואים באיזו מהירות ניתן להצליח בעולם מרושת בצפיפות. הקלות של הקמת חברה היא רק עוד דוגמא של העצמת האינדיבידואל. שני המייסדים הצעירים של GroupMe - בני 24 ו-29 - מכרו את חברתם לפני חודש בסביבות ה-50 מיליון דולר רק שנה אחרי ההשקה.
Bo Fishback יצר את הכלי שלו לכוח חברתית במהירות מהממת. הוא מנכ"ל Zaarly, שוק מבוסס מיקום גיאוגרפי לרוכשים ומוכרים של מוצרים ושירותים. הרוכשים מפרסמים מה הם מחפשים ואנשים שרוצים להרוויח כסף מציעים מחיר לספק את הדרישה. החברה נולדה בפברואר, כאשר פישבק הגיע ל"שבוע סטארט-אפים" בלוס אנג'לס. הוא העלה את הרעיון שלו בציבור ביום שישי, היה לו אב טיפוס עובד ביום א', ואומר שביום ג' כבר השיג מימון בגובה 1 מיליון דולר. הנ"ל הוא יזם לא חדש וכבר הכיר משקיעים ותיקים. שבועיים לאחר מכן Zaarly השיקה את גרסת הביטא שלה באירוע בו עשתה טרנסקציות בגובה 10,000 דולר. השירות הגיע לראשונה בחודש מאי למספר ערים, ולקראת סוף אוגוסט היו לו כבר 3.4 מיליון דולר בטרנסקציות ו-50,000 נרשמים. כל חייו של פישבק כאיש עסקים ממוקד רשת מהותם כוח חברתי. הוא אומר כי אנשים שמקבלים כוח הם מה שדוחף את Zaarly בשני צדי השוק המקוון שלו. בצד הרוכש זה מתעלה על דינאמיקת השוק הטיפוסי בו אפשר רק לרכוש מה שמישהו אחר כבר מוכר. בצד הספקים, השוק המובל דרישה נותן לאנשים דרך חדשה לעבוד עבור עצמם."

קוראים כותבים

תגובה לשורות של עמית במגזין צ'יף מספר 34

"עמית יקירי,
אני לא רוצה להתייחס אישית לדפני ליף (אגב, מה רע ב-דפנה ליפשיץ?) אם כי ההתרשמות שלי מנוגדת ל"ילדה התמימה שעשתה עבור מדינת ישראל לא פחות ממה

(צדק חברתי, שוויון לכל, ועוד), ואנו יודעים יפה מה קרה לקומוניזם ואיפה הוא נמצא היום (בסל האשפה של ההיסטוריה), ואיזה צדק הוא נתן לנתיניו שנכלאו בגולאגים של סיביר ומתו שם במיליונים. אבל גם זה לא רלוונטי.
מה שרלוונטי הוא שחכמי החלם של המחאה (שאני מוכרח להודות שהיא צודקת במהותה) התאהבו במצב המחאה עד כדי כך שפוסלים מראש כל פיתרון שיציע פרופסור "חרטאכטנברג" (כך הם מכנים אותו) ולא מוכנים לדבר איתו.
מה שרלוונטי הוא ש"פלשתינאים" מחברון "תומכים במחאה", כאילו שמטריד אותם מחיר הדירות בת"א, כי גם הם מריחים כאן הזדמנות לעשות אנרכיה במדינה, ולהפיל את ביבי השנוא עליהם.
ומה שעוד רלוונטי הוא, שהמחאה הזאת מתפזרת לכל הכיוונים (חינוך חינם מגיל 3 חודשים - איפה קיים דבר כזה? הוזלת הדלק, הוזלת הקוטג', הוזלת הדירות, הורדת מס הכנסה, זכויות הגבר, זכויות האישה, זכויות ההומואים, החד-הוריות, החזירו את גלעד שליט...) ובצורה כזו באמת היא תתפזר לכל הרוחות. כך לא משיגים כלום. נראה שהמוחים המיליטנטים מצפים שביבי פשוט יעבור בהליקופטר ויפזר שטרות כסף על שדרות רוטשילד.
אני לא מבין מדוע להטיל על רוה"מ דברים שתלויים בהם? רוצים להוריד מחירים? אל תקנו. חרם צרכנים. תגורו בפרברים, בגליל, בנגב. תנגבו חומוס במקום קוטג'. רוצים להוריד מיסים? תפגינו על זה, ורק על זה, ואל תשלמו. להתמקד, זה כל הסיפור, ולקחת אחריות אישית. ביבי לא יכול לעשות כל מה שהם רוצים וגם אם יוכל, לא רצוי שיעשה. יעלה משכורות? הגירעון התקציבי יגדל, האינפלציה תתפרץ שוב.
יקטין מיסים? הפיתוח יקטן, לא יהיה כסף למשכורות למורים, לרופאים, לעובדים הסוציאליים, תגדל האבטלה ולא רק שלא יגמרו את החודש, אפילו לא יהיה ממה להתחיל אותו.
המחאה תצליח (הלוואי) אם היא תתמקד במה שבאמת ניתן לשנות ותזנח מה שלא ניתן. מחיר הדירות זה עניין של היצע וביקוש, לא עניין של ביבי. נכון, הוא יכול להשפיע מעט - לחייב לבנות בנייה ציבורית, להוריד מס רכישה, אבל כל עוד יהיה ביקוש זה לא יעזור הרבה. יש מקומות זולים יחסית. אריאל, למשל. אורנית, גדרה וחדרה, ובמרחק חצי שעה מת"א. צריך לשפר תחבורה, לבנות בתי ספר, בתי חולים - זה נכון. צריך וצריך וצריך אבל כל כלכלן מתחיל יגיד לך שכל הוצאה ציבורית תקטין את כספי האוצר ותגרום שוב להעלאת מיסים. זהו המלכוד, וצריך להיות חכם איך להתנהל, במה לקמץ ועל מה להוציא. לחם כן, שעשועים לא.
אני מסכים שיש הרבה דברים רעים כאן:
צריך לצמצם את מספר השרים ל-18 מקסימום (אבל כאן יש שיקולים פוליטיים. בחירות כל שנתיים גם זה הוצאות מיותרות ועידוד האינפלציה).
אסור ששרים יגורו בדירות יוקרה (ומצד שני זה לא פשע להיות עשיר. בכלל אני אישית סבור שמוטב להיות עשיר בריא וצעיר מעני זקן וחולה... אבל לא הכול תלוי בנו).
אסור לתת לטייקונים לשחק בבורסה עם קופות הפנסיה שלנו (רק על זה הייתי הולך להפגנה!) אך מצד שני הטייקונים מספקים מקומות עבודה, ומשקיעים כספים בחיפושי נפט וגז (ראה את המצגת הרצ"ב ותבין למה צריכים אותם).

"צדק חברתי" ו"שוויון לכל" אלו סיסמאות נבובות. אין דבר כזה מושלם אפילו לא במדינה סופר סוציאליסטית.
מותר לאדם להתאמץ ולהיות עשיר (ויש גם עניין של מזל בחיים). וכדאי גם לזכור שאין קשר בין עושר לאושר, אם זה מנחם... ושוויון לא קיים כבר מלידה. מי שנולד בצפון ת"א כבר יש לו עדיפות אי-שוויונית ע"פ מי שנולד בדרומה. מי שיש לו אינטליגנציה גבוהה סביר שגם יצליח יותר בלימודיו וירוויח יותר מאחרים. ולא, ביבי לא אשם בזה.

שמואל"

השורות של עמית

מותה ולידתה של העיתונות בישראל

אני יודע שהימין משוכנע שהעיתונות בישראל שמאלנית, ושהשמאל משוכנע שהעיתונות סגורה בכיס של הימין.
אני יודע את זה ממקור ראשון כי גם אלו וגם אלו כותבים אלי. אבל האמת היא שהפארסה של ערוץ 10 הבהירה את עיקר הבעיה ולמי שלא תפס, אנסה להסביר בקצרה:
"מעריב" הוא בבעלות חלקית של נוחי דנקנר, שמיד עם שחרור השקל הראשון נתפרסמה בו כתבה המהללת את הריכוזיות במשק.
"הארץ" (כן, הארץ השמאלני) בידיים של שוקן, שבמקרה במקרה גם מדפיס את הזבלון החינמי של שלדון אדלסון. לכן, הוא לעולם לא יתעסק בחוקיות ההפצה של תעמולת בחירות של ממשלת נתניהו בחינם (עבירה על חוק מימון מפלגות).
נמשיך? משפחת מוזס שולטת ב"ידיעות אחרונות" ונחשו מי נשוי לג'ודי שלום ניר מוזס? שר בממשלת ישראל ובכיר בליכוד מר סילבן שלום.
רונלד לאודר (בנות, זה הבן של אסתי), מקורבו של נתניהו, שולט בערוץ 10 כי הוא מזרים הכספים היחידי שלו. כמקורבים של נתניהו, יכולים היו (לאודר או אידלסון) לכופף את ידי כל הערוץ ולדרוש התנצלות שכמותה לא ידעה התקשורת בעולם כולו.
לכולם כולם יש אינטרסים פיננסיים ופוליטיים, והם לא מתביישים לכופף את המערכת כולה לצרכים שלהם.
נכון, בכל העולם המדיה נשלטת על ידי בעלי הון אבל כפופה לכללי אתיקה שגם הבעלים לא יכולים לחמוק ממנה.
הבעיה אם כן איננה שמאל וימין, הבעיה היא שליטה של בעלי ההון בתקשורת הישראלית, ימנית ושמאלנית כאחד. ימניים ושמאלנים כאחד, הם לא מספרים לנו את האמת, הם לחיצים, סחיטים, וכתוצאה מכך נפגע קשות חופש המידע בישראל.
אבל... מעז יצא מתוק. אחרי 8 חודשים של לחץ מסיבי על גורמים בעיתונות החופשית בישראל (אלו שכבר אינם יושבים במערכות העיתונות) להקמה על עיתון בלתי תלוי, ישראלי ומבוסס על בעלי מקצוע שיהיו בעליו (ימניים ושמאלנים יחד!), אחרי 8 חודשים היזמה יצאה לדרך והתגובות של הציבור ושל אנשי מקצוע מכל התחומים היו יוצאות מהכלל.
עוד על היזמה, בעמוד http://www.facebook.com/new.newspaper 

תופעת לוואי של היזמה הזו הייתה מאוד משעשעת מבחינתי. אחד מקוראי היקרים, העיר על אחד הקירות בפייסבוק, שעמית מנדלזון הוא שמאלן ידוע (אם כי הוא החמיא לכתיבתי, אני חייב להודות) ולכן אין סיכוי שיוזמה כזו תהיה אובייקטיבית.
ראשית, זו הפעם הראשונה בחיי שתוייגתי פוליטית בפומבי. שנית, משיחה עם האיש הוא טוען שיש שמאל שהם אויבי המדינה ויש שאר עם ישראל.
ההנחה הבסיסית שלו -ששמאלני לא יכול להיות אובייקטיבי- פוסלת בעצם את כל עם ישראל מלעסוק בעיתונות (שמהותה בעצם חתירה לאמת ודיווח מבוסס עובדות).
אם שמאלני לא יכול להיות עיתונאי, אז ימני פסול גם הוא... מאותן סיבות בדיוק. דתי לא יכול להיות עיתונאי מפני שהוא עלול לפשל בנושאים חילוניים. אישה, רחמנא לצלן, תכניס דעותיה הפמיניסטיות. בקיצור, לפי הקורא החביב שלנו כאן במגזין צ'יף אף אחד לא רשאי להיות עיתונאי... חוץ ממנו כמובן.
 

טיפ בנושא... גיור סקריפט PHP לעברית

במהלך העבודה על המערכת לעיתון החדש הייתי צריך באופן טבעי לגייר אותה לעברית. לרוב הסקריפטים יש ספרית שפות ובאופן לוגי תמצאו שם קובץ אנגלית ואולי שניים. במקרה שלי היו שם שני קבצים lang_english.php ו-lang_english.conf.
הקבצים הללו הם קבצי שפה ובתוכם תמצאו את שם הפקודה ובמקרה הנוכחי (שהוא רק דוגמה, אבל לא היו לי הוראות ועבדתי לפי ההיגיון שאתאר כאן) את שמה באנגלית (אותו שם כמובן) תרגמו את השמות שבצד ימין של הפקודה לעברית בלי לשכוח את הגרשיים או הגרש הבודד שבצדדים. ושימרו את הקבצים שמקרה שלנו lang_hebrew.php ו-lang_hebrew.conf
בהגדרות המערכת המותקנת יש מקום לשפה, שנו מאנגלית לעברית. סביר להניח שתקבלו בכל הדפים ג'יבריש וכל דף יחייב שינוי של הקידוד בדפדפן וזה כמובן לא בא בחשבון.
לכו לקבצים עצמם ובכל קובץ שבו תמצאו את הפקודה: charset=utf8 שנו אותה ל- charset=windows-1255.
שמרו והעלו את הקבצים המתוקנים.
היה ודף כלשהו עדיין עולה בג'יבריש או עם תווים חסרי משמעות, בדקו מה שם הקובץ בדפדפן (דוגמה: בכתובת http;//www.amitm.com/enter/video.php הקובץ הרלוונטי הוא video.php) פתחו אותו בעורך הטקסטים (notepad) ומיד שמרו כ- ansi והעלו בחזרה.
הלוגיקה הזו תעבוד בכל מערכת PHP למרות ששמות הקבצים לא יהיו בהכרח אותם שמות.
 

המדיה החדשה

יש לי חבר, קוראים לו יגאל רמב"ם. למרות שהוא בעצם בחור צעיר, הוא פעיל חברתי ותיק כבר שכב על הרבה "גדרות תיל" ובילה בהרבה הפגנות. יגאל הוא גם פעיל במחאה הנוכחית ויפגין למען עובדי קבלן, חסרי בית, ניצולי שואה וכל מי שנזקק לקול.
האירוע האחרון בו הפגין, הביא את יגאל חבול לתחנת המשטרה ומשם לבית המשפט. האירוע היה ההפגנה מול עירית תל אביב. נכון, נזרקו ביצים על בניין העירייה אך בזו הסתכמה אלימות המפגינים. אבל משטרת ישראל וכמובן רון חולדאי רצו אותם הרחק מהבניין ומהסביבה. אז הם פינו אותם באלימות קיצונית מצד המשטרה.
ברור שדעת הקהל תצודד במשטרה, כי את הגרסה שלה אמרו בטלוויזיה וברדיו וכתבו בעיתונים. אבל ראו איזה פלא, אף אחד לא יכול היה להביא תמונה אחת של אלימות מצד המפגינים. במקביל, כל הרשת מוצפת סרטי וידאו ותמונות שצולמו בזמן אמת ואפילו לא נערכו, שמוכיחים אלימות קשה מצד המשטרה. משטרת ישראל וראש עיריית תל אביב עדיין לא הפנימו שאין היום מצב שבו תוכל להסתיר את האמת מהציבור.
הדבר מזכיר לי את ימי הקומוניזם האחרונים, בהם ניסו חברי המפלגה במוסקבה להפוך את ההפיכה, ונכשלו כמובן.
יגאל רמב"ם הוכה קשות למרות שלא הרים יד על איש. והוא לא היה היחיד. מה שהמשטרה כן למדה הוא איך להכות מפגינים ולהישאר אנונימיים. את תגי השם שהם חובה על פי החוק, השאירו השוטרים בבית. כובעי המצחייה היו מונחים על הראש ומשוכים חזק כלפי מטה כדי שיסתירו את העיניים... ויאללה מכות.
אז אולי איש לא יכול לזהות את אותם שוטרים, אבל קשה להסתיר שחמישה איש עם סמל של משטרת ישראל מכסחים קשות את ידידי (צולם מכל זווית אפשרית על ידי עשרות טלפונים סלולאריים ומצלמות). ועוד מעזים לדרוש בבית המשפט הרחקתו מהמאהל, בעצם, מכל מאהל ברחבי הארץ... למזלנו במקרה זה בית המשפט פסק כנגד המשטרה.
שימו לב לשם יגאל רמב"ם. הוא עוד יצוץ הרבה. מדובר בבחור בישן אבל נחוץ, אפשר לחבוט בו אבל אי אפשר להוציא לו את הרוח מהמפרשים. הוא לא הולך בלי קרב, הוא לא ירים יד על איש ויקראו לו אנרכיסט שמאלני: הכול בולשיט, האמת בדיוק הפוכה (אני מוכן לפרסם את המניפסט שהוא הוציא כדי להוכיח). אבל הוא האיש שתרצו עומד לידיכם כשאתם בחרא, והוא אכן יהיה שם.
 

תמונות ששווה לראות

במרסיי יש שכונה, מעיין שיינקין כזו -אם כי הזולה ביותר בעיר- מלאה חנויות קטנות ומעניינות, בוטיקים משולבים עם בתי קפה, מספרות שמשולבות עם חנויות ספרים ומסעדות מכל סוג שרק תרצו. ה-Cours Julien הוא אזור עם חיי לילה נהדרים, הרבה צעירים, בוהמיינים ובכלל שכונה נחמדה. אחת לכמה זמן אני מבקר שם כדי לצלם את אוסף הגרפיטי המופרע הצומח על קירות השכונה. באמצע השבוע שעבר ביקרתי שם שוב כדי לגלות ששני אומנים ייצרו אוסף של עבודות מדהימות של פורטרטים, בעיקר על קירות ודלתות הבתים הנרקבות. שווה צפייה
 

תגובה לשורות של עמית