טכנולוגיה בחינוך

לפני זמן מה הגשנו מסמך בבית משפט. בכדי להקל על השימוש במסמך צרפנו את גרסתו הדיגיטאלית בפורמט נגיש אך מוגן שינויים, על גבי תקליטור. בדלפק הקבלה החזירו לנו את התקליטור. "קחו את זה ותחזירו עוד עותק מודפס. יש בבית משפט אדם שאחראי לסרוק את המסמכים, והעותק נועד לו".
מכר אחר סיפר כי הגיש מסמך במס ההכנסה, בכמה עותקים, ובכל זאת נדרש לשלם "אגרת שכפול".
תקופת התפר המתארכת והולכת בין עולם הנייר לעולם הדיגיטאלי יוצרת מצבים מגוחכים, מתי יושלם המעבר?
החודש אושרה על ידי ועדת השרים לענייני חקיקה הצעה לחוק חובה של הנפקת ספרי לימוד דיגיטאליים, שימכרו במחיר מוזל, בנוסף לספרים המודפסים, שימשיכו להימכר במחיר רגיל. כיום אין עדיין לכלל התלמידים בארץ אמצעי קריאה דיגיטאליים אליהם יוכלו להתייחס באותה מידה של נגישות כמו אל ספר מודפס. החוק שהוצא יחייב את המו"לים לספק גרסה דיגיטלית של ספרי הלימוד לטובת מי שירכוש אמצעי קריאה דיגיטאליים (מחשב, טאבלט PC או קורא אלקטרוני), אך לא תחייב מימון אמצעים אלו עבור התלמידים. בתמצית, זוהי דרך לאפשר למידה אלקטרונית וכשרה מפני שהיא נעשית ללא חיבור לאינטרנט.
מגישת החוק, ח"כ וילף, אמרה כי השינוי יסלול את הדרך להתאמת ספרים מהירה יותר לתלמידים שלוקים בראייתם, ואפילו המו"לים מוכנים לשינוי. למשל, במרכז לטכנולוגיה חינוכית הוכנו תקנות להורדת ספרים ברשת לשם עיון בהם במצב לא מקוון.
אבל אנחנו לא ראשונים בעולם. דרום קוריאה הכריזה בראשית יולי על החלפת כל ספרי הלימוד מנייר בטאבלטים עד 2014. על פי סקר של הארגון העולמי לשת"פ ופיתוח כלכלי (OECD), דרום קוריאה היא  כבר היום אלופה עולמית ובה השיעור הגבוה ביותר של תלמידים בני 15 המשתמשים בבתי ספר במחשבים מחוברים לאינטרנט. אז אולי זה לא מקרה שזו הארץ עם התוצאות הכל כך טובות במבחנים בינלאומיים השוואתיים. במבחן ההערכה האחרון (PISA) להבנת הנקרא לתלמידים בני 15 (שנערך ב-2009 ותוצאותיו פורסמו ביולי 2010), הגיעה דרום קוריאה למקום השני אחרי שנחאי (סין). באותו מבחן ארה"ב הגיע למקום ה-17, ספרד ה-33, והארץ הדרום אמריקנית שהגיעה למקום הגבוה ביותר הייתה צ'ילה - שדורגה במספר 44. באותו מבחן הגיעה ישראל למקום ה-37, עם הערה לגבי רמה שונה שנרשמה בין התלמידים היהודיים לתלמידים הערביים.
ממשלת דרום קוריאה הודיעה שתשקיע 2 מיליון דולר בשנתיים הבאות כדי לספק לכל תלמידי בתי הספר היסודיים מכשירי טאבלט עם חיבור לאינטרנט ללא תשלום. היא תחליף את התכנים של ספרי הלימוד המודפסים ע"ג נייר בספרי מולטימדיה דיגיטאליים. התוכנית תורחב גם לתלמידי התיכון בשנת 2015.
בדרום אמריקה, רק באורוגוואי יש מחשב אחד לכל ילד בבתי הספר היסודיים הציבוריים. למרות שמדינה זו היא החלוצה העולמית בהיבט זה, לא כל המחשבים הבית ספריים מחוברים לרשת. בבתי הספר התיכוניים יש אצלם חמישה תלמידים לכל מחשב, כמו בארה"ב, 7 בדרום קוריאה, 11 במקסיקו, 17 בפרו, 20 בצ'ילה, 25 באורוגוואי וארגנטינה, ו-33 בברזיל. (למרות הימצאותם של מחשבים בבתי הספר, אין אותה דרגה של נגישות אליהם בארצות השונות. בגרמניה, למשל, יש פי 3 תלמידים לכל מחשב מאשר באוסטרליה, קוריאה וארה"ב).
ובכל זאת, מתעוררת שאלה לגיטימית: האם ניתן לומר שילדי דרום קוריאה משיגים במבחנים הבינלאומיים תוצאות טובות יותר עקב השימוש במחשבים או עקב כך שהם לומדים טוב יותר?
כמעט כל הילדים הדרום קוריאנים לומדים כ-12 שעות יומיות או יותר, בבית הספר או בבתיהם. שנת הלימודים שלהם אורכת 216 יום (בהשוואה ל 180 יום בארה"ב ואפילו פחות בארצות דרום אמריקה).
למרות הבעיות שנובעות ממחסור בתמיכה טכנית והכשרת מורים, מחשבים אכן מקדמים את התלמידים בבתי הספר, משפרים את הרמה האקדמית ומצמצמים את הפער הדיגיטאלי בין ילדים משכבות סוציו-כלכליות שונות. ההישגים בדרום קוריאה הם תוצאה של 20 שנות השקעה בחינוך וטכנולוגיה חינוכית. כבר בסקר ה-OECD שפורסם בינואר 2006 ונקרא: "האם מוכנים התלמידים לעולם עתיר טכנולוגיה?" ראו כי תלמידים שהשתמשו במחשבים למשך פחות משנה (10% מן המדגם) הגיע לציונים מתחת לממוצע ה-OECD. לעומת זאת, תלמידים שהשתמשו במחשב למשך יותר מ-5 שנים (37% מן המדגם) תוצאות מבחניהם עלו על הממוצע באופן ניכר.
ממצאים אחרים של הסקר הראו כי בבתיהם התלמידים מפעילים את המחשבים לקשת רחבה של פעילויות, ולא רק בידור ומשחקים. בין היתר, חצי מן התלמידים שנסקרו דיווחו על השימוש במעבד תמלילים ובאינטרנט ככלי למחקר. תלמידים באוסטריה, קנדה, גרמניה, איסלנד, קוריאה, פולין ופורטוגל היו בין החיוביים ביותר בגישתם למחשבים. תלמידים בדנמרק, פינלנד, הונגריה, אירלנד ויפן היו בין הפחות חיוביים.
בנות נמצאו כפחות בטוחות מבנים בביצוע מטלות ממוחשבות, במיוחד בתחומים כגון תכנות או מצגות מולטימדיה. בנות נוטות להשתמש במחשבים בתדירות נמוכה מזו של הבנים. ובארצות ה-OECD יש ליותר בנים מחשבים בבית מאשר לבנות.
לבנים ובנות יש הזדמנות זהה של גישה למחשבים בבית הספר ברוב ארצות ה-OECD. אך בבלגיה, אירלנד וקוריאה, יותר בנות מאשר בנים מדווחות על גישה למחשבים בבתי הספר.
המפתח להתקדמות החינוכית בארצות המפותחות פחות הינה ההמשכיות. כלומר, שכל ממשלה חדשה לא תזנח את ההישגים שקיבלה מקודמתה. ניתן למשל, ליצור ארגונים אזרחיים, נתמכים על ידי יזמים כמו בברזיל, שילחצו על הממשלות למלא מטרות חינוכיות לטווח ארוך. מדינות מוצלחות מתכננות תוכניות חינוכיות לטווח ארוך מפני שברור להן שמדובר בהשקעה שתניב פירותיה תוך 15 או 20 שנה. כך בדיוק עשו בדרום קוריאה. ובקרוב, אולי אצלנו.
 

IT בארגון

עסקים מודרניים נשענים כל כך על הטכנולוגיה שבעתיד, כאשר מערכות מחשב יכשלו, מי שיקבל בעיטה בישבן יהיה המנכ"ל ולא המנמ"ר. אך מנמ"ר שרואה את זה קורה גם לא יישאר הרבה בתפקידו...
חברת ההשמה Hudson ICT פרסמה השבוע אחד הדו"חות המבוססים על דיונים בפורומים של מומחים. הדו"ח מתייחס לתפקיד המנמ"ר בהווה ובעתיד. להלן חלק ממסקנות הדו"ח.

מערכות המידע הפכו למארג עצמו של הארגון. אנשי ה-IT הם היחידים שמבינים את הארגון כמכלול, החל מקבלת הזמנה, דרך משלוח המוצר ועד לקבלת התשלום מלקוח, מפני שאף אחד אחר לא רואה את התהליך כולו. בעוד כעשרים שנה המנכ"ל שלא מבין את חשיבות ה-IT יהיה מנכ"ל בלתי תחרותי. אבל מרחק של עשרים שנה נראה מוגזם, בהתחשב לחשיבות שכבר יש היום למערכות המידע בסקטורים רבים, ובמיוחד בנקאות, ענפים פיננסיים, ייצור ושיווק. מנכ"ל טכנופובי לא יוכל להחזיק מעמד 20 שנה - טכנולוגיות המידע הן לב הארגון כבר היום. דירקטוריונים יתחילו לדרוש אחריות על הטכנולוגיה ברמת המנכ"ל וכבר לא ברמת המנמ"ר. חלקית, מפני שהחברה מחדירה את הטכנולוגיה כה עמוק אל תוך הארגונים, כי כשל ה-IT וכשל הארגון יהפכו להיות מושגים נרדפים. מצד שני, על המנמ"ר  להפוך לחלק מהובלת ההיבט האסטרטגי של הארגון.
אחד הרעיונות שעלה בפורום הוא לחלק את מחלקת ה-IT לשני צוותים: אחד ממוקד באופרציות ומקורות חוץ, צוות התחזוקה. הצוות השני, ממוקד עסקים, ותפקידו לפתח אסטרטגיית IT לארגון. למצוא את האנשים הנכונים כדי לאכלס מבנה כזה הינו אתגר לא פשוט. לא תמיד משכורת גבוהה יותר תביא אנשים מתאימים יותר - דווקא היום תנאי עבודה גמישים יותר נחשבים לזכות עבור אנשי IT מבוקשים.
מנמ"רים מודים כי בשל לחצי הזמן הם לעיתים רחוקות ישתמשו בטכניקות גיוס מודרניות, כגון תקופות ניסוי, מבחני אינטליגנציה או אישיות, או טכניקות ראיון התנהגותיות. בשל המחסור המשמעותי של אנליסטים עסקיים, מנהלי פרויקטים ואדריכלי סיסטם, כולל יכולות טכניות כגון Java ו-Net., יותר קל למצוא מועמד ולקוות לטוב, גם אם הוא ידחף לצוות בו יהיו לו התאמה תרבותית לקויה והשפעה שלילית על היצרנות.
מנמ"רים מעטים, הטובים ביותר, בודקים ומעריכים בצורה מתמשכת את היכולות של צוותיהם, וגם מתכננים את כוח העבודה שלהם.
הרוב הגדול של המנמ"רים ממוקדים במהירות בה ניתן להשיג את היכולות הנדרשות למחלקה שלהם. ברבעון הראשון של השנה נראה כי דרישת עובדים קבועים ל-IT גדלה אך לאחר מכן מסתמנת זהירות יתרה בהגדלת המחלקות.
פרויקטים טכנולוגיים באופן כללי נמצאים יותר מאי פעם תחת זכוכית מגדלת, וממחלקות ה-IT נדרש יותר מאשר אי פעם קודם לכן.
 

בדידות?

 
האם ריבוי השימוש בטכנולוגיות התקשורת יכול לגרום לנו להרגיש בודדים?
סקר יחסי אנוש עדכני שנערך באוסטרליה מציג קשר בין בדידות והשימוש בטכנולוגיות תקשורת מרובות. האוסטרלים כמונו, מסתבר, יוצרים קשר עם  חברים ובני משפחה בדרכים שונות. 40% מאלו שהשתמשו בארבע סוגי טכנולוגיה אמרו שהם מרגישים בודדים, בהשוואה ל-11% המשתמשים רק בערוץ תקשורת אחד.
הקורלציה לא רומזת על סיבתיות, כך שהסקר לא בא לומר לנו אם סביר יותר שאנשים בודדים ישתמשו בערוצים מרובים, או  שהשימוש בטכנולוגיות ספציפיות או שונות יגרום לנו להרגיש בודדים.
על פי הסקר, סביר מעל הממוצה כי אלו שמרגישים בודדים עשויים להיות משתמשי SMS וסביר מתחת לממוצע שיהיו משתמשי דואר אלקטרוני. את התופעה ניתן אולי להסביר במונחים דמוגראפיים, מפני שעל פי אותו סקר, אנשים מתחת לגיל 34 נוטים להרגיש בודדים יותר מאשר אנשים מבוגרים יותר. בהתאם, הטכנולוגיות הנפוצות ביותר בין בני 25-34 הם SMS ו-דואל.
לגבי רשתות חברתיות, 57% מן המשתתפים בסקר אמרו שאין להן השפעה על יחסי החברה שלהם. 27% דווקא מאמינים כי הרשתות משפרות את היחסים, ורק 16% דיווחו על השפעה שלילית.
נציג הארגון Relationships Australia שיזם את הסקר, אמר כי  באופן כללי האוסטרלים מרגישים אופטימיים יותר לגבי יחסי האנוש שלהם, מחוברים ונתמכים על ידי קהילותיהם"
 

עצור, הקשב, הריח

כאשר דיסק מגיע אלינו לצ'יף, הטכנאים מקרבים אליו את האף. במבט מהצד התנועה די מצחיקה. נדמה כי הם מצפים לגלות את שנת הבציר, או את מקורותיו הדיסק א-לה-לוקאר. עשרות דיסקים עברו בדלפק הקבלה ולא לגמרי הבנתי מה אמורים להריח בהם. עד שהגיע הדיסק ההוא, שאת ריחו חשתי מיד עם פתיחת האריזה. ריח של PCB שרוף, שבב או לוח אלקטרוני שהתחמם יתר על המידה ומדיף ניחוח מבחיל של סכנה.
סיפרו לי כי במקרים רבים, דיסקים כאלו מסוגלים להתחיל דליקה. אך לא אצל כולם המצב זהה. אצל חלקם נראים סימני כוויית חשמל קלה. אצל אחרים החומר שאמור להיות ירוק כמו שולחן ביליארד, מראהו כחתיכת הצ'יפס האחרונה של הערב בדוכן פלאפל שכונתי.
מקרה נפוץ מאוד, מסתבר, הוא זה של התחממות השבב ובו המעגל השולט על מנוע הדיסק. היה והמנוע תקוע, השבב ימשיך לנסות להניע את הצלחות שוב ושוב. ממש פול גז בניוטרל.

אגב מנוע, עוד בעיה שרואים בצ'יף יותר ויותר, היא מנוע ש"נתפס". בדרך כלל זו תוצאה של מכה או נפילת הדיסק. גם נפילה קטנה יכולה לגרום לכך. ואפילו כאשר לא נזהרים בהנחת הדיסק על גבי משטח קשיח (לא מרופד).
זכרו זאת כאשר אתם רוכשים דיסק קשיח, במיוחד הדיסקים הפנימיים שמגיעים ארוזים רק בשקית אנטי-סטאטית. מטעמי מחיר ונוחות, החנויות מקבלות אותם באריזות המוניות, ומגישים אותם ללא קופסאות מהודרות או ריפודי קלקר דשנים. מצד אחד זה נחמד יותר לסביבה - קלקר יתכלה אולי עם בואו של משיח... מצד שני, אם המוכר מתנהג כמו פיל בחנות חרסינה, יש סיכוי מסוים שתצטרכו לחזור להחליף את הדיסק.
אבל אם הדיסק לא חדש, וכבר קיים עליו מידע שחשוב לכם לשחזר, אתם בבעיה. בעיה שיש לה שתי פנים. אם תחליפו -במסגרת אחריות היצרן- את הדיסק בחנות, תאבדו את תוכן המידע ששמרתם בו. ובנוסף, המידע שלכם ייצא מרשותכם, משליטתכם ומבעלותכם, מבלי שאיש יישא אחריות לגורלו.
כדי למנוע את שני החסרונות, שמרו מצד אחד על גיבויים עדכניים. מצד שני, אל תפקירו את הדיסק המקולקל בידי סוחרים. השמידו בתבונה.

ומה עם צלילים חשודים?
דיסק קשיח המשמיע צליל חוזר הדומה לטקטוק של שעון, זה סימן רע.
רע, אמרנו? אנדרסטייטמנט. יותר נכון לומר: גרוע!
ברוב המקרים יש לטקטוק הזה אחת משתי סיבות: או שהראשים שלו אינם תקינים או שהם תקינים אך לא מצליחים לקרא את המידע מהצלחות.

בשני המקרים הפעלת הדיסק גורמת להם להתנגש שוב ושוב, לכופף ולעוות את עצמם למוות. ואחרי שהם כך, מקווצ'צ'ים, הם גולשים על צלחות המידע כמו מטפס הרים עם סוליות ממוסמרות שרוקד וואלס על פרקט חדש. השריטות שישאירו, יהפכו את המידע שעל הצלחות לבלתי ניתן לשחזור.

לכן, הדבר הראשון שעלינו לעשות בהישמע ה- Click of Death (טקטוק המוות המפורסם) הוא מיד לכבות את המחשב ונתק את הדיסק. לא לנער. לא לעשות Reboot. לא לנסות ולהתקין תוכנות. לא להמשיך להקשיב ולהמתין אם זה מפסיק בעצמו. לנתק כמו גדולים...

שוליית הקוסם

NAS

מוצרי Diskstation של חברת Synology הם פתרונות NAS מבוססים קוד פתוח לגיבוי, אחסון וניהול קבצים לעסקים קטנים. מוצרים אלו משתמשים ב- Disk Station Manager או DSM, שהתחילה כ-firmware והפכה בהדרגה למערכת הפעלה שלמה, שגרסת ה-3.1 שלה כבר בשימוש. בגרסאות קודמות ה-DSK נראתה דומה ל-Ubuntu ובגרסה 3.0 אפילו הציעה ממשק לא לגמרי זר לחובבי חלונות. זה כמובן מגיע עם מיני אפליקציות לניהול התכנים השונים על גבי המערכת.
מוצרי DiskStation מגיעים עם שני מפרצי חיבור לדיסקים קשיחים. התקנת הדיסקים פשוטה יחסית ותוך זמן קצר ניתן להכין ולחבר את המערכת בהפיכתה למרכז העצבים ואחסון ברשת מקומית. אך גם מבחוץ ניתן לגשת לתכנים שבמערכת, בזכות אפליקציות ל-iPhone או- Android
רבות האפליקציות המשלימות למוצר, כולל מנועי פרסום עמודי ווב עם WebStation התואמים PHP ו-MySQL, שרת מיילים ותוכנה לניהול מצלמות אבטחה, ניהול סטטיקסטיקות ווב ומודולים מצד שלישי. ביחד, מדובר ב-NAS רב שימושי אם כי במחיר גבוה מאוד. על כן, כדאי רק עבור מי שיעשה שימוש מרבי של כל הפונקציות.
עבור ארגון קטן יותר עם צרכים מצומצמים יותר, ניתן להרכיב שרת NAS במקום שרת קבצים ארגוני ולא לשכוח להתקין BOS באחת התחנות לשם גיבוי רצוף לקבצים החשובים.
 

תגובות

זו לצד זו אנו חושפים השבוע שתי תגובות לרשימתו של עמית משבוע שעבר, המצונזרת בחלקה. ולאחריהן, מחשבות שעלו בצ'יף.
 

הקרבה

כאשר אנו שומעים את המילה "הקרבה" מיד אנו חושבים על מעשים אציליים בהם מישהו עושה משהו משמעותי ולגמרי לטובת אחר. כך במקרה של חייל הקופץ על רימון ומקריב את חייו כדי להציל את חיי חבריו. אבל ההקרבה איננה רק אַלְטְרוּאִיסְטית. הגדרה טובה של הקרבה היא: "להפסיד או לוותר על משהו בתמורה למשהו אחר שנחשב בעל ערך רב יותר". הקרבה אין פירושה להפסיד בתמורה לכלום, אלא לוותר על דבר אחד בתמורה למשהו אחר שאנו רואים כשווה יותר. ההגדרה לא מורדיה מערכם של מעשי הקרבה. אבל במקום להטיל את שווי ההקרבה ב-אי האנוכיות, מוצאים אותו במערכת הערכים שבוחר כל אדם. אדם שמקריב את חייו למען משפחתו או חבריו לקרב, בוחר במתן ערך רב יותר לחיים שלהם מאשר לחיים שלו עצמו. מה יותר אצילי מזה?
על פי הגדרה זו, חוק ההקרבה אומר שאין אפשרות לקבל משהו שרוצים מבלי לוותר על משהו אחר בתמורה. על מנת להשיג מה שעל פי אמונתך שווה יותר, עליך לוותר על משהו אחר שבעיינך נושא ערך קטן יותר.
החברה המערבית בימינו מנסה להדוף את חוק ההקרבה על כל צעד ושעל. היא מבטיחה לבני אדם שהם יכולים למלא את רצונותיהם מבלי לוותר על כלום. כמו למשל "הורד במשקל מבלי לוותר על מאכליך האהובים" או "תתעשר בלי לעבוד קשה". התעלמות מחוק ההקרבה היא מן היסודות של המיתון האחרון, שמפולת הדומינו שלו החלה במתן אשראי לא אחראי. ההתעלמות מחוק ההקרבה היא פנטזיה, תמיד יש מחיר שנצטרך לשלם. אם נרצה לרזות יהיה עלינו לוותר על הרגלים מענגים. אם נרצה להמשיך ולאחוז ב"מדינה יהודית בארץ ישראל - היא מדינת ישראל", נצטרך להמשיך ולהקריב. הקרבות עבר (על פי ההגדרה הנפוצה) של החלוצים, של רמת חיים בצנע, של חללי מערכות ישראל ושל הנופלים בפעולות איבה - לא הספיקו, מסתבר. 
כל הויכוח בין עמית למתנגדיו, כל הויכוח בין הפלגים השונים בעם, מסתכם במוכנות להקרבה ובמהות ההקרבה.
האחד לא מוכן להקריב את נוחיותו שלו למען הישרדות עמו, האחר לא מוכן להקריב אידיאלים למען צמצום הפגיעה בישראל. הטייקון לא מקריב את רווחתו האישית למען חלוקה שיוויונית. הפוליטיקאי לא מקריב את טובתו האישית למען טובת העם (פרט אולי לכמה צדיקים צחורי כפיים מזן הולך ונכחד). והרשימה ארוכה. אם תיקחו את כל האייטמים שהופיעו בעיתונות בשנה האחרונה ותבחנו אותם במשקפי חוק ההקרבה, תראו שהיא הבסיס לכל פרשייה ומחלוקת. ממדור הפליליים ועד למדור הכלכלה, מהפרשנות הפוליטית ועד לעסקים בהיי טק.

עד כה הקרבנו את הזכות לפרסם רק כתבות שמתאימות לאידיאולוגיה שלנו, בתמורה למתן במה חופשית לעמיתים ובעלי דעות שונות. בו בעת הקרבנו את סטטיסטיקות האתר (עזבו אותנו קוראים שנעלבו מהנאמר בכתבות אלו). הקרבנו לקוחות - כי כל קורא שעוזב גם מנתק איכשהו את הקשר הרצוף עם צ'יף כספק פוטנציאלי. וכל זאת למרות שאין בינינו ולו אדם בודד המסכים עם דעתו הפוליטית של עמית - נהפוך הוא. מתן במה לדעות הפוכות לשלנו, למרות להתנגדויות לא מעטות, היא היא בעינינו המהות של זכות הבעת הדעה.
ולמרות זאת, בהרכב מערכת המגזין הנוכחי, הקו האדום שלנו הוא פגיעה בערכי הציונות. גם אם תכנו אותנו "פשיסטים", ותגידו שתירוצי הצנזור מטופשים בעיניכם, לא נוכל להסכים להקרבת עקרונות יסוד בתמורה לסיפוק של חלק מהקוראים והכותבים. אם באמת היינו צנזורים פשיסטים, לא היינו נותנים מלכתחילה לעמית במה.
ובקיצור חברים, עם כל הצער, גדול עלינו הכינוי "פינת הנואמים בהייד פארק" של מחתרת המחשוב הישראלית.
אגב, גם בהייד פארק עצמו אין חסינות מפני החוק.

צוות המגזין

השורות של עמית

סלולארי וירטואלי

למה אין סלולארי וירטואלי בישראל למרות כחלון? מדוע אף אחת מהחברות שזכו במרכז על הקמת רשת סלולארית וירטואלית לא מזיזה את התחת?
כי מדינת ישראל דורשת ערבות בנקאית של 800 מיליון ש"ח שתגיע מבנק ישראלי. למה בנק ישראלי? תכף תבינו. כמובן שאף בנק ישראלי לא יוציא ערבות בנקאית לרשת חדשה, כי כולם חשופים לאורנג', סלקום ופרטנר ובדיעבד מעדיפים לשמר את מקור הרווח הנ"ל. אתם מבינים? מדינת ישראל זרקה לציבור סוכרייה שקשורה בחוט, לעולם לא תזכו לטעום ממנה כי הם מושכים מהחוט.
 

שוק ושווקים

ליברליזם כלכלי בדרך כלל מוגדר כ"כוחות שוק" או "שוק חופשי". הבעיה היא ששוק הוא לא דבר חי, השווקים מנוהלים על ידי אנשים. והיות ואנשים מנהלים שווקים אין שום תיאוריה כלכלית מוכחת שתתאים לכלכלתם. קצת פסיכולוגיה (למה אנשים חמדנים לכסף ולכוח) והרבה קרימינולוגיה (מה הם מוכנים לעשות כדי שהונם יגדל). והמון פוליטיקה מושחתת (אומנות ה"איך מחזיקים מדינה שלמה בביצים על ידי שליטה במערכת הפיננסית ובשלטון").
תיאורטית, כלכלת שוק הייתה יכולה להיות רעיון יפה אם הרגולטורים והמפקחים למיניהם היו עושים את עבודתם, אבל גם הללו לא חיים בוואקום וכשתפקידם מסתיים הם רוצים להשתלב ולגנוב גם הם כסף מהציבור. כדי לממש את זה, כל מה שעליהם לעשות  זה לא לעשות דבר לאורך הקדנציה. מה רע? אתה עושה כלום, מקבל משכורת עתק ויוצא מהשירות הציבורי כדי לקבל משרה עם משכורת עוד יותר גדולה, וטפיחה על השכם מראש הממשלה.
ליברליזם כלכלי הוא עבודה בעיניים, ומדינת ישראל לומדת זאת בדרך הקשה. הרבה אמריקאים כבר הבינו זאת והשאר עדיין רובצים על כספם עד שיישאב גם הוא וגם הם יבינו זאת. רק באירופה הרגולטורים של המדינות והרגולטורים של האיחוד עדיין עובדים אם כי גם שם לא מדובר בגן עדן. ולפני שתגידו לי מילה על החובות של מדינות אירופה, אזכיר לכם שגם החוב של האמריקאים מפלצתי ומסכן את כל הכלכלה האמריקאית.
אין דבר כזה כלכלת שוק... זו תיאוריה שיותר קשורה לקרימינולוגיה.
וכמו שאני כותב... עולה ידידינו משכבר הימים אלי ריפמן, איש העסקים הדגול שוב על המסך שלי. בית המשפט מצא אותו אשם בקבלת 6.3 מיליון דולר בזיוף ובמרמה. לא אמרתי קרימינולוגיה?
אבל, אם יש מישהו שעדיין מעריץ טייקונים וחושב שהם פשוט חכמים יותר, אזי המאמר הבא מתאר כיצד בעצם הם לא יכולים להפסיד כי הציבור התמיד משלם. נכון שמדובר במהלך מבריק, אבל זו הסיבה שחלק גדול מכם לא גומרים את החודש, לא יכולים לרכוש דירה ולא תוכלו ליזום פרויקט. כי הם שולטים בגופים הפיננסיים בשם השוק החופשי.
ודקה לפני שסיימתי את הקטע הזה עלה עוד טייקון על המסך שלי: אילן בן דוב. אין צורך לקרוא את כל הכתבה, תת הכותרת תספיק: “בעודו מציע לבעלי האג"ח בטאו (שבבעלותו) לוותר על 50% מהחוב (שלו כלפיהם) בתמורה לחבילת מניות (בחברה שחייבת כל כך הרבה כסף לבעלי המניות?... דיל מסריח לכל הדעות) מקדם בן דוב, אחוזה ענקית בשטח של 5 דונם בכפר שמריהו"
ועוד לא הזכרנו את נוחי דנקנר, חסיד של עושה הכשפים ה"רנטגן" ומיליארדר כבד. נוחי צריך עיתון, למה? כי הוא רוצה שהציבור ידע שזה טוב שעושקים אותו, שהציבור יבין היטב שכלכלה ריכוזית זה דבר נהדר. ושאם נוחי מאושר, כולם מאושרים (רעבים אך מאושרים). אבל מה, למעריב יש חוב לא קטן לבנק הפועלים. "אאורקה!" יו"ר דירקטוריון בנק הפועלים בעבר נושא את אותו שם משפחה ושמו דני דנקנר. (כן, זה שכמעט חיסל את בנק הפועלים ושרי אריסון טיפסה על הבריקאדות כדי שלא יפוטר. מו"מ קצרצר, והופ! 7 מיליון חובות נמחקו! נוחי גאון, אבל איך סופג בנק הפועלים 70 מיליון הפסדים? עם כספי עמלות? בטח, אבל בעיקר הבנק מכביד את היד על מאות ואלפי בעלי חובות קטנטנים כמוני וכמוכם והורס את חייהם וחיי בני משפחותיהם, הכול כדי שלנוחי יהיה עיתון. כך נהיים עשירים. מר דנקנר לקח נכס והעלה את שוויו ב-70 מיליון בשיחה אחת. מאיפה יבוא הכסף? מכם!
זה לא נגמר כאן. לא עברו שבועיים מיום רכישתו של מעריב והעיתון יצא בכתבה שמהללת את נוחי דנקנר והכלכלה הריכוזית... להקיא.
אגב, בימים אלו מתרוממת קבוצה שקוראת למהפכה אזרחית בפייסבוק. אתם מוזמנים להצטרף ולקרוא את המניפסט שלה
 

יש מחאה יש הפחדה

עם ישראל התחיל לצאת לרחוב, מחאת הדיור היא צעד יוצר מהכלל לכיוון הנכון, למהפכה. מחאה שכזו בדיוק קיפלה את ממשלת צרפת בנושא חסרי הדיור. אלה התנחלו עם אוהלים במרכזי הערים בכל צרפת ויצרו בעיה לראשי הערים. בעיקר לערים התיירותיות יותר.
אבל כמו במדינה פשיסטית התגייסו כל הגנרלים והפרשנים הצבאיים למיניהם כדי להפנות את תשומת לב הציבור העשוק, ל... ביטחון. “10,000 טילים מופנים לכיוון ישראל", כך טוען רון בן ישי. מעניין מהיכן הוא קיבל את המספרים הללו? הוא מספר שהחמאס יכול להגיע עד תל אביב, הוא מספר שבגדה יש מספיק נשק, הוא מפחיד הוא מאיים. לומר את האמת? גם אם זה נכון, האם זה ישנה את מחירי הדיור? זה ישנה את מחיר הקוטג', עופרה שטראוס ודנקנר והחבר'ה יפסיקו לעשוק את הציבור?
צאו לרחובות והצטרפו אל המוחים כי אם זה לא אתם זה ילדיכם או נכדיכם. המדינה אוכלת אתכם חיים והתירוץ שלה הוא ביטחון. עד היום נתתם לפוליטיקאים להאכיל אתכם. הגיע הזמן שתעשו מעשה.
אני יודע שאתם לא אוהבים את הרעיון אבל אכן ישראל נעה במהירות לפשיזם רוצים קצת השוואה היסטורית הנה מאמר שאמור לפקוח עיניים, לא יעבוד כמובן עם מי שעפעפיו תפורים והרב אומר לו מה קורה במקום שיראה בעצמו
14 נקודות לפאשיזם - http://amit.haadhaam.com/fascism/
 

שאלה...

למה תמיד כשאני אומר אנחנו עושים רע, אומר זה שמימיני "הם עושים עוד יותר גרוע" למה כשאני אומר אצלנו מסריח, הוא עונה לי "ואצלם עוד יותר גרוע".
רבותי, אני לא קשור למדינות ערב. אני יהודי ישראלי ולא מזיז לי מה עושים הערבים במדינותיהם. מטריד אותי מה עושים היהודים והישראלים במדינה שלי. כן, המדינה שלי למרות שאני חי רחוק. 30 שנה שילמתי מיסים, שירות צבאי עשיתי, ואכלתי חרא כמו כולכם. הניסיון להפנות את האש למדינות ערב ולערבים הוא כמו לומר "כן אנחנו לא בסדר אבל יש יותר גרוע". "אנחנו מתנהגים כמו פאשיסטים אבל הם יותר". לא אכפת מה קורה אצלם, משפחתי לא חיה במצרים ולא בעזה, היא חיה בנתניה ובירושלים. לא מבין את מהות ההשוואה. חשבתי שהיהודים הם העם הנבחר, איך יתכן שהם משווים עצמם לערבים? האם מוצדקת דמוקרטיה אכולה ומלאה חורים רק בגלל שיש מדינות דיקטטוריות בעולם? אנא תשובתכם...
 

בקשה

רבים מכם מנסים ללא הפוגה להוכיח לי שאני טועה וצרפת על סף כיבוש והאנטישמיות פורחת. איך עושים זאת כשאתה שם בישראל? שולחים לי מצגות ומכתבים כביכול אמתיים או כביכול עדכניים. אני אומר כאן: חבר'ה די, חאלס. לא בגלל  שאני לא מוכן לשמוע, בגלל שאני חי כאן. אבל עוד יותר בגלל שכבר שלחתם לי בדיוק את אותו דבר כבר 5 פעמים. והכול מפוברק, אין ולא היו 10-12 אירועים אנטישמיים ביום בפאריז (אפילו הסוכנות היהודית מציינת 150 בשנה בכל צרפת, וגם היא מתייחס לכל אירוע שמעורבים בו יהודים ולא חייב להיות אנטישמי) אל תספרו לי על בתי כנסת שנשרפים כי לא נשרפים כאן בתי כנסת, לא חשוב כמה מאמצים תעשו פשוט לא היה ולא נברא. ב-5 שנים האחרונות כל מה שראיתי כאן היו הפגנות פרו פלשתיניות ופרו ישראליות (ומרסיי אמורה להיום כבושה על ידי ערבים). והיחידים שפצחו באלימות הם דווקא אנשי ארגון בית"ר, כנגד תומכי המשט לעזה?
אני יודע שקשה לכם להאמין אבל 99% ממה שאתם שולחים לי הוא שקר גס שאתם מנציחים מעצם ההעברה. אז אנא מכם די...

די הגזמתי ליום אחד.... אבל העיתונות מלאה בפשעים כנגד הציבור וזה מוציא אותי מדעתי.
גם סרטים יש : videowebgate.com
 

תגובה לשורות של עמית