גיבוי וכו'

כידוע לרובכם, גיבוי מלא הוא גיבוי הנעשה, בבת אחת, לכל המידע אשר ברשותכם במחשב, או לפחות לכל הספריות וקבצים שאתם מגדירים כראויים לגיבוי. כיוון שאצל רובנו קיים נפח גדול של מידע, גיבוי מלא לוקח זמן, ולכן לא ניתן לבצע אותם בתדירות גבוהה. ללקוח הראשון עבורו פיתחנו את BOS נדרשו בשנות התשעים כ-50 שעות לביצוע גיבוי מלא לטייפ. יש עדיין ארגונים הבוחרים לבצע גיבוי מלא אחת לשבוע או שבועיים.
להבדיל, כאשר מערכת מגבה אך ורק ספריות וקבצים שנוצרו או השתנו אחרי הגיבוי המלא אחרון, נקרא לזה "גיבוי דיפרנציאלי". מכיוון שבדרך כלל נוצרים ומשתנים קבצים בשיעור קטן של סך כל המידע, הגיבוי הדיפרנציאלי לוקח פחות זמן וגם דורש הרבה פחות משאבי מערכת.
שיפור לשיטה הקודמת הוא ה"גיבוי האינקרמנטאלי", גיבוי הקבצים החדשים שנוצרו והקבצים שהשתנו מאז הגיבוי הקודם האחרון - הן אם היה זה גיבוי מלא או גיבוי דיפרנציאלי. אבל, ההבדל הגדול בין גיבויים דיפרנציאלים לאינקרמנטאליים הוא זמן ההתאוששות.
גיבוי דיפרנציאלי שומר את כל השינויים מאז הגיבוי המלא האחרון ולכן לתהליך ההתאוששות נדרשים רק הגיבוי המלא האחרון והגיבוי הדיפרנציאלי האחרון. בין החסרונות של גיבוי ניתן למנות בין היתר את נפח הגיבוי הגדל מגיבוי לגיבוי ומשך הגיבוי המתארך כתוצאה מזה. הגיבוי האינקרמנטאלי לעומת זאת שומר את השינויים מהגיבוי האחרון.
נניח שאנו מבצעים גיבוי מלא בסוף שבוע וגיבוי משתנה מדי יום. הגבוי האינקרמנטאלי ישמור בכל יום רק את השינויים שאירעו ביום האחרון לעומת הגיבוי הדיפרנציאלי שישמור בכל יום את כל השינויים מאז הגיבוי המלא. ביום חמישי יהיה נפחו ומשכו של גיבוי זה בין פי 3 פי 5 מגיבוי אינקרמנטלי. בין החסרונות של הגיבוי האינקרמנטלי ניתן למנות את ההכרח שכל מדיות הגיבוי יהיו תקינות מכיוון וכל שינוי נשמר רק פעם אחת. עם קלטת יום שלישי בגיבוי אינה תקינה לא נוכל להמשיך ולהחזיר מידע שגובה ביום רביעי חמישי וכך הלאה המסתמכים על קלטת יום שלישי.
החיסרון הגדול מכולם הוא שמשך תהליך השחזור וההתאוששות הוא הארוך ביותר מבין כל התהליכים.
בפיתוח BOS מצאנו דרך להתחכם לשיטה האינקרמנטלית. באמצעות פיתוח פתרון העושה שימוש אך ורק ביתרונות של כל אחת מהשיטות ומשלב ביניהן. BOS אמנם מבצע שמירות רבות בפרקי זמן קצרים לשינויים מאז הגיבוי הקודם אך בונה מחדש את מבנה הנתונים. באופן המדמה את תהליך הגיבוי המלא ולאחריו שחזור מקומי מלא. התוצאה היא מידע משוחזר שאינו דורש כל תהליך שחזור נוסף בכדי לעשות בו שימוש מיידי.

אבטחת המידע המגובה הוא לא דבר מיותר.
אין טעם לגבות מידע אם בסוף תוצר הגיבוי לא יהיה כשיר לשימוש. לרוב תוכנות הגיבוי יש דרכים למנוע שיבוש המידע, אך מומלץ להוסיף למערכות המפעילות אותן גם הגנות אנטי וירוס ולמניעת פריצה. אין לשכוח כי מידע נגוע בקוד זדוני שעובר גיבוי - הקוד הזדוני מגובה גם הוא!

אנו ממשיכים לפגוש מקרים של שרתים ש"גובו" באמצעות מערכי RAID חסונים בשיטת ה-mirror. במצב זה, מערכת הגיבוי משכפלת ללא השהיה את כל פעולות המחיקה, הדריסה, אירועי הזיהום הויראלי ועוד שינויים לוגיים שהמידע עובר במערכת המקור.
 

האריה השוגה

השבוע התקיים הטקס השנתי של הארגון הישראלי ליחסי ציבור ודוברות. בטקס הוענק פרס "האריה השואג" בקטגוריות שונות למסעות יחסי ציבור של השנה ולמצטיינים בענף. (אם תהיתם, לא מדובר באריה השואג מתל חי, אלא פסלון של ראש אריה בלבד). שמחנו לראות באירוע חברים ותיקים מתחום המחשוב. לצד יחצ"נים ודוברים פחות מוכרים היו שם דובר צה"ל לשעבר, ותיקים מכובדים, צעירים כישרוניים, וגם אותם ידוענים שבנוסף לקידום לקוחותיהם... מועילים לקדם במרץ רב את עצמם.
אחד הפרסים שניתנו בזכות מלאה ניתן לעמותת נגישות, על מסע הפרסום (ושת"פ עם המשטרה) למניעת תפיסה של מקומות החניה לנכים. מקבל הפרס בשם העמותה ציין כי 20% מאוכלוסיית ישראל נמנית עם קהל הנכים. חומר למחשבה לכל עסק.
אחד הפרסים ניתן למיזם שרבים לא לגמרי הבינו. או שהבינו את המיזם אך לא הזכאות (אלא אולי אם היה יחידי בקטגוריה ולא היו אחרים שהתחרו בו). מדובר במסע פרסום בינלאומי לקאמבק של הראפר Shyne*. לקבלת הפרס עלו לבמה איש נמוך לבוש בגדי יהודי חרדי (עם פאות מסולסלות, גרביונים לבנים, ועור שחור). לצדו עמדו אנשים מעונבים ובחורה חמודה עם מטפחת קטנה על הראש. ברקע הוקרן קליפ בו הופיע הראפר הנ"ל, במראה מתחלף של ראפר, שליט מדינת בננות ועוד תחפושות ססגוניות, כולל בבואתו החוזרת וחצי ערומה באמבטיה. הקליפ היה נוראי בעיניי ותפסתי אנשים בקהל שהתפללו שישימו כבר קץ להקרנה. אינכם חייבים להתייחס לכך, על טעם ועל ריח לגיטימי להתווכח ולא להסכים בכלל. החרדי האפרו-אמריקאי, מסתבר, היה לא אחר מאשר הזמר עצמו. הנ"ל נולד בשם Jamal Michael Barrow, בן ראשון ומחוץ לנישואין, לראש ממשלת בליז הנוכחי. הרזומה שלו לא נקי מפלילים ושערוריות. תאמינו או לא, אותו אומן קקופוני גילה יום בהיר אחד -באילן היוחסין של אמו- את שורשי היהדות. הוא התגייר/חזר בתשובה והפך לא פחות מאשר ל-משה לוי בן דוד.
יסלחו לי אוהדיו... שכניי ליציע באולם ווהל ואנכי הסכמנו שהפרס ליחצ"נים שלו הורווח היטב. מי יודע אם על הצלחת הקמפיין, אבל בהחלט על האומץ לקבל את הפרויקט.

(* אפשר בקלות לדמיין רבצען מופתעת, אומרת: "שיין זינגט ער פונקטליך נישט")

פ.ג.

משמעות חדשה

סוף יום העבודה. יחד יצאו החברים למגרש החניה. השיחה הייתה עדיין בענייני המחקר המשותף. בידיהם נשאו צרורות ניירת כדי להמשיך ולעבוד בבית. הגיעו לרכב של אחד מהם. הוא ביטל את האזעקה, הניח את התיק לרגליו, פתח תא מטען, סידר את החפצים ועשה מקום לתיקים. שניהם שמו את החומר בפנים. סגרו את מכסה תא המטען, נפרדו לשלום... ועוד נזכרו בפרט נוסף שהיה שווה לדון בו. זה לקח כמה שניות, ואז שוב נפרדו ובעל הרכב נכנס פנימה, הדליק מזגן, סידר חגורת בטיחות, חיבר נייד לדיבורית. התניעה וחייג הביתה כדי להודיע שהוא ממש ממש עכשיו יוצא. בזמן החיוג התחיל להוציא את האוטו מהחניה, והרגיש שהגלגל האחורי עלה על דבר מה. עצר את הרכב, ביטל את שיחת הטלפון, פתח חגורה, יצא לראות במה מדובר. אבוי! שכח את התיק מחוץ לבגאג', עלה עליו עם הרכב! פתח את התיק, התבונן בפלפטופ. הוא נראה דווקא בסדר, פרט לקימור קל שבקלים על המכסה, בצד של המסך. עיניו חשכו. חזר למשרד, חיבר את הלפטופ לחשמל, אבל הוא לא התעורר.למחרת  בבוקר איתר טכנאי מחשבים פנוי ושכנע אותו לבדוק. הטכנאי הוציא את הדיסק, חיבר, ניתק, ניסה להפעיל אותו, אבל התגובה היחידה הייתה רעשים חשודים. ניסה שוב, אבל שום דבר לא עזר. מנהל הרשת שעבר במקום המליץ להגיע מיידית לצ'יף. המחשב הגיע לחדר המיון שלנו. ראינו מסך סדוק, סדק דק ונבזי. הדיסק נשלף בזריזות והועבר סדרת בדיקות לאבחון.
הסתבר כי הדיסק כולו נמעך, הראשים והמנוע לא יכלו לתפקד במצב נזק כזה שמנע את הפעלתו התקינה של הדיסק וגישה תקינה למידע הנמצא בו.
עבורנו מקרה זה מציג משמעות חדשה (תרתי משמע) למושג "המידע נדרס"!
 

השורות של עמית

זהו, פתחו אותי

אני לא בטוח שהכתבה הזו מתאימה לילדים, אבל רק כדי להמחיש זאת אני יושב וכותב במחלקה הקרדיולוגית של בית חולים Clairval כשרק חולצה לגופי ולפחות 5 כבלים וצינורות שאני יודע עליהם מחוברים אלי. אין כאן חשיפה חריגה, המניאק לפני הניתוח גילח את כולי, כולל אבריי המוצנעים. באמת שזה לא כייף.
סוף השבוע שעבר היה קשה, אבל לא שערתי מה מצפה לי מעבר לפינה. ביום שני בבוקר, ולא בפעם הראשונה, חוויתי לחץ רציני בחזה. אחרי לא מעט התחבטויות יצאנו אני ובת זוגי לכיוון חדר המיון הקרוב.
קיבלו אותי מיד והודיעו לי חד וחלק שאני נשאר שם, יש לי שני מוליכי דם סתומים ב-90%. התעלמות מכך היא מוות. ואכן תוך 24 שעות מצאתי את עצמי משייט באמבולנס של ניידת טיפול נמרץ לבית החולים בו אני אמור לעבור את הניתוח. וכך, לבן מפחד, אני נכנס לחדר טיפול נמרץ ההיי-טקי ביותר שראיתי אי פעם. הרופאים סימפתיים והאחיות מקצועיות ויפות.
ב-7:00 בבוקר כמו שעון שוויצרי נכנסו הרופאים, שלחו אותי ל-ללה לנד וביצעו בי את זממם בצורה יוצאת מהכלל. ללא מילה אחת של אירוניה או לעג אני מוריד את הכובע למקצועיות.

תראו, אני לא מתכוון לתת לכם הרצאה בבריאות, אבל אם אתם אוכלים אוכל שמן, מעשנים ויושבים על המחשב קצת יותר מדי זמן ביום אז כדאי שתבדקו את ההיסטוריה המשפחתית. אני התעלמתי ממנה ונמנעתי מבדיקות כלליות והנה אני עם חור פעור במרכז החזה שלי, אחרי ניתוח לב פתוח או מה שנקרא גם ניתוח מעקפים. אני כמובן מחובר לכל מוניטור אפשרי וכולם מרעישים. זווית השכיבה היא על הגב בלבד, עם חמצן זורם ישירות. נשמע בנאלי חמצן, זה למעשה מקור הצרות: חמצן שאיננו מגיע אל הלב. באופן טבעי אחרי שפתחו לך את המעברים החסומים או עקפו אותם, הם גם יטרחו להזין אותך בחמצן ללא הפסקה. הבעיה היא שהוא מתנגש באופן משמעותי ומיידי בצורך של האדם לישון. חמצן הוא חומר מעורר ובעלי קזינו מזרימים אותו לחדרי המשחק כדי שהמהמרים ימשיכו להפסיד כסף. או קי אז לא ישנים.
לפחות בבוקר האחיות עושות לך מסג' בתחת (כי כמה אפשר לשבת על אותו צד?)
 

תובנות

שבוע עבר ואני במחלקה הקרדיו כירורגית בחדר עם נוף להרים, ורוח קלה מנשבת לה מבעד לחלון. רוב החדרים בבית החולים הם לשניים, לא לשלושה או ארבעה כמו בישראל. האוכל... מה אומר ומה אדבר. גורמה של בתי חולים, יענו בלי מלח בכלל. נסו את זה בבית. מצחיק, חצי מהתגליות של גדולי מגלי העולם נבעו מהחיפוש אחר מלח, שנמצא למעשה בכל מקום (אין תחליף מלח יש מלח כזה או אחר אבל זה תמיד מלח), רק כדי לגלות שבתנאים מסוימים הוא פשוט יהרוג אותו. תובנות חדשות צצות להן מדי יום והן נוגדות את כל מהלך חיי עד כה (שבין היתר הביאו אותי לכאן, אני מניח).
1. כל מה שלא עובד בכוח, לא עובד, נקודה. למי יש כוח...?
2. מה שאתה לא יכול להזיז לבד אתה לא אמור להזיז, נקודה.
3. מה הפואנטה להציץ אל חזייה של אחות שראתה כבר את כל מה שיש לך, משמשה אותך ואם רק תרצה, בתירוץ מתאים, תוכל לתקוע לך חוקן בתחת?
4. אין סיבה למהר, אין לאן למהר, המסדרון הוא באורך 40 מטר בלבד ויקוצר דרסטית אם האחות תתפוס אותך מחוץ למיטה.
5. יעילות היא אלמנט קריטי. בלילה הראשון בו ניסיתי לתפוס טיפה עצמאות נאלצתי לחזור על כל פעולה פעמיים. לא זכרתי היכן תלוי צינור החמצן, אחר כך התיישבתי על הכבל של האזניות ואת הטלפון שמשמש לי כנגן מוזיקה הנחתי בטווח יד אמנם, אבל יד עם 15 מפרקים. היום בבוקר זה כבר נראה אחרת: הכול במקומו מוכן ובהישג יד כדי לא לבזבז אנרגיה. כי הוצאת אנרגיה זה כאבים, וכאבים עם חור בחזה זה לא משהו שהייתם רוצים לחוש.
6. בקבוק מיץ של שני ליטר מחזיק מעמד הרבה הרבה יותר מכפול זמן מזה של ליטר, והמשוואה היא:
2 X (בקבוק של ליטר + משך הזמן שייקח לך להבין שאתה לא מסוגל להזיז שני ליטר)
7. שתוק ותאכל! זה בית חולים, נכון הפסטה ברוטב מים אבל יכולת לקבל הרבה מהרוטב הזה בתור מרק. אין שום דבר מזין או לא מזין באוכל של בית חולים, הוא מיועד להעביר אותך את תקופת השהייה בלי לעשות יותר מדי עבודה מלוכלכת לאחיות.
8. את תכנון הריהוט בבית החולים לא עושים מקצוענים, ברגע זה בדיוק אני לא בטוח מה כואב לי יותר: החזה מהניתוח או הישבן מהישיבה על המיטה. לאחיות אין שום ספק מה היה נוח להן יותר ולכן לי כואב התחת .
9. להיות אחות זה עסק לא פשוט, צריך זיכרון פנומנאלי של פרוצדורות והיות ולא מדובר במחשבים, הפרוצדורות סובלות משוני קבוע בין אחת לשנייה. הן צריכות ידע רב ומגוון, כישורים טכניים, עצבי פלדה, סבלנות... ועדיין להיות עקרות בית למופת.
10. חשיבותן של תוויות יכולה להיות לפעמים קריטית. כך קרה שבבקבוקון הסבון הסימפתי באריזה בסגנון ג'והנסון את ג'והנסון (שעמו ניסיתי לסבן את ישבני) היה דוחה יתושים, בעוד שמיכל החומר שהתגלחתי עמו הכיל את הסבון המיוחל... וכן, דוחה יתושים שורף בישבן!

טלפון זה דבר נחמד ואינטרנט דרך הסלולארי זה מרשים, אבל לא להרבה זמן. נשבר לי לענות לדואר במקלדת קטנטונת מזכוכית. בבית החולים אין לי חיבור לאינטרנט עבור המחשב אבל אני יודע היכן יושבת קופסת החיבור ובדיוק היכן המפסק שלה. קצת שקט במסדרונות ואסדר גם את זה, הבעיה היא שלכל מקום שאני הולך נגרר איתי גם "עמוד האש". העמוד הזה מחבר אותי מחד למערכת ניטור, ומאידך לזרמה רב צינורית של מיני נוזלים שקופים - שאחד מהם לפחות מונע ממני להשתולל מכאבים. כך שהתגנבות איננה רעיון מעשי... אם כי את אזעקת המוניטור שלי נטרלתי (הצליל הנודניק שהמכשיר עושה כשהוא מגלה כשאין לב בקצה השני של הכבלים).

כאמור, שבוע עבר ואני מרגיש הרבה יותר טוב. הדופק שלי ירד אל מתחת ל-100 ואני לא מרגיש יותר כמו ויברטור אלקטרוני. הדופק המטורף הזה שיגע אותי. הדופק הטבעי שלי היה 52-64 ואחרי הניתוח הוא טיפס ל-115 ונשאר שם כחמישה ימים, שואב חמצן לצנרת שתוקנה זה עתה. התחושה מטורפת וכל דבר שאתה נוגע בו מתחיל לרטוט.
לאט לאט מנתקים אותי מכל הצינורות והכבלים. אני יכול ללכת בלי "עמוד האש" אבל הגוף שלי מתחיל לחזור לעצמו וזה לא ממש סימן טוב כי הוא לא ממש זוכר שהרדימו אותו, חתכו אותו, ניתקו לו את המנוע, קשרו, חיברו והבריגו מחדשת... ואת כל הללו הוא מגלה לבד לאט לאט. הוא כועס, ועוד איך.
מחר אני אמור לצאת מכאן, אבל לא הביתה, אלה ל"מרכז לחינוך מחדש" לשבועיים כדי ללמוד לחיות מחדש אחרי הטראומה נשמע מצחיק, מה כבר יש ללמוד מחדש? הכול: ללכת, לנשום, לעשות ספורט, לאכול.
למרות כל מה שנאמר, נכתב ומסופר על הלב אנחנו מקבלים אותו כמובן מאליו. אבל אחרי טראומה שכזו פתאום מרגישים את ההבדל. כל פעולה, תהליך או ריאקציה יש להם משמעות חדשה ומרגישים זאת מיידית בפעולת הלב.
 
אם דאגתם, אז אני יוצא החוצה כמו חדש, ומקווה להישאר כך. בשל אי הוודאות לגבי צורת התקשורת שתהיה לי במרכז-לחינוך-מחדש אני לא יכול להבטיח סרטים חדשים בינתיים.
 

תגובה לשורות של עמית