מידע סטטי

ארכיבאות, אותה מילה שה-speller אף פעם לא מוכן לקבל. מה זה? נו, כולנו יודעים, זה לתייק דברים ישנים. ובמערכות המידע, זה להעביר את האחסון של נתונים סטטיים (בלתי פעילים) להתקן אחסון משני, כמו למשל CD שנמצא ברשת. אותם נתונים הם מידע שיתכן יצטרך אותו מתישהו בעתיד, וכמובן שמחיקתו או אובדנו אינם מתקבלים על הדעת. הסיבות לשמירת המידע יכולות להיות מגוונות, אך ביניהן יש לקחת בחשבון את הפאן הלגאלי, הארגוני, השיווקי, וכו'. וגם אם אנחנו, כמנהלי המערכות, לא יכולים לדמיין אף סיבה טובה לשמור את אותם הנתונים, אם מישהו החליט שזה חשוב, עלינו פשוט לעשות את העבודה ולדאוג לשרידותם.
הבעיה בשמירת מידע מאותן סיבות מגוונות, היא למצוא מקום טוב לשים אותו. ללא אסטרטגיה טובה של ארכיבאות, מסתבר שהמידע ההיסטורי הזה ישמר בדיוק באותה קטגוריה של אחסון כמו המידע הפעיל, או שזה יקבר במקום כזה שנצטרך יום אחד לשבור את הראש להמציא אותו.
מצד אחד, שמירת מידע ארכיוני באחסון הפעיל, הראשוני, יקר פי שתיים מאשר באחסון משני. באחסון העיקרי ניתן לאתר במהירות מידע פעיל, אך אין לו את היכולת לתמוך במדיניות שימור מידע או היכולת לאמת את שלמות המידע שנים לאחר שאוחסן. ומה לעשות, שתי היכולות הללו חיוניות באירכוב המידע.

על מנת לבחור אסטרטגיה של ארכיבאות יש קודם כל לבחור פלטפורמת אחסון רצויה.
הטייפ המסורתי נחשב פעם למצע הארכיון האידיאלי, מפני שהיה זול וקל להובלה. אבל הבעיות איתו היו רבות בעת השחזור, עם דרישות תוכנה וחומרה מתאימה לגשת אליו, והדרך רצופה תקלות שתיארנו כאן בעבר.  בנוסף, לא הייתה לטייפ יכולות אימות מתאימות. ולכן, תגידו מה שתגידו, על פי ההגדרה טייפ הוא בכלל לא ארכיבאות.
בשנים האחרונות תפסו הדיסקים הקשיחים תפקיד בכיר באירכוב. רבים נצלו את דיסקי ה- SATA הזולים,  הקלים לגישה וכו'. אבל בהיבט מסוים גם הם סבלו מבעיות שימור ואימות. לפחות בתצורת ה-NAS, הדיסקים הקשיחים גם הם לא מלאו את דרישות הארכיבאות.
ואז הגיעו מערכות ארכיבאות מבוססות דיסקים. להן יש את קלות הגישה של האחסון ב-NAS, הכדאיות של הטייפ, אבל גם יכולות של שימור ואימות התקינות והשלמות של המידע בארכוב. כאשר כבר יש לנו את המצע, נשאר להחליט כיצד נעביר את המידע אל הפלטפורמה, וגם את תדירות המעבר והדרך להגן על מערכת הארכיבאות.
העברת המידע באופן ידני היא קלה, זולה ומהירה. חסרונותיה בעצם העובדה שאדם צריך להתערב בתהליך המעבר, התחזוקה, ולמעשה משתמש הקצה כלל לא יודע לאן הועבר המידע שלו. לחלופין, ניתן להעביר את המידע לארכיון באמצעות פקודות סטנדרטיות למערכת ההפעלה. במערכות אחסון מסוימות קיימים כלים לאוטומציה של המעבר לארכיון.
ישנם ארגונים העושים שימוש במערכת BOS גם כמערכת אירכוב ארגונית בנוסף ועל פעולותיה הרגילות לגיבוי שוטף למידע הארגוני. שיטת הפעולה היא אמנם ידנית אך פשוטה ביותר ומבוצעת רק אחת לשנה - בתחילת כל שנה קלנדרית.
השילוב בין תוכנה לארכיון מבוסס דיסקים מאפשר יישום של מדיניות מעבר המידע תוך שבועות או חודשים מהרגע שהפסיק להיות פעיל. שילוב זה מאפשר חוויית משתמש מצוינת, וכאשר המשתמש ניגש לקובץ בארגון, הוא נראה כאילו נמצא בדיוק היכן שהשאירו אותו, אולי רק עם עיקוב קטן בהעלאה.
על פי סקרים רבים, המידע הפעיל האמיתי הוא זה המשתנה תוך 90 יום. ונפח אותו מידע פעיל רק גדל בשיעור של 3 עד 5% בשנה. כלומר, מדיניות אירכוב נכונה מסוגלת לנצל נכון את האחסון ולהשתמש בנפח אחסון עיקרי קבועה למשך שנים.
עקב חשיבות המידע בארכיון, רבים מתפתים לגבות את הדיסקים המשניים באותה צורה כפי שנעשה עם כל התקן אחסון אחר. אלא שלארכיון לא רק שאין צורך - גם אסור לגבות אותו!
לשם הגנה מפני נפילת דיסק מקומי, מערכות ארכיון של דיסקים מוגנים על ידי מערכות סבילות ומנגנונים מוטמעים לבדיקת השלמות של המידע. לשם הגנה מפני נפילת אתר שלם, לפתרון אירכוב על גבי דיסקים נדרשת יכולות רפליקציה לאתר חלופי באמצעות ה-WAN.  ונכון, הדבר דורש רכש של מערכת שנייה - אבל כל מה שנחסך עד כה כבר משאיר כסף למערכת השנייה. מצד שני, גם בלי מערכת שנייה, המידע האגור בארכיון כבר גובה פעמים רבות על ידי ה-full Backups. אם למשל, החלטתם להעביר כל המידע בן 3 חודשים לארכיון, ומערכת הגיבוי מבצעת גיבוי מלא פעם ביום, הרי שהמידע יהיה מוגן על ידי 90 גיבויים מלאים.
 

עבודה זרה

וירטואליזציה בווטיקן
כ-9,000 איש הגיעו השבוע לפגישה הפומבית של ימי רביעי בווטיקן. הפעם, הקדיש האפיפיור את דרשתו לקדושה קטרינה מגנואה (1447-1510) הידועה בין הנוצרים המאמינים בשל חזיונה על כור המצרף (הפורגאטוריום). בנדיקטוס ה-XVI הסביר לקהל שכור המצרף אינו מקום בבטן האדמה או כל מקור אש חיצוני, אלא אש פנימית המטהרת את הנשמות בדרכן להתאחד עם הבורא.
גן עדן, כור המצרף והגיהינום הדאיגו לאורך ההיסטוריה הן את המאמינים והן את האפיפיורים. כך האפיפיור הנוכחי, תיאולוג חוקר, הודיע ב-2007 שהגיהינום, "עליו מדברים מעט בימינו, קיים, והוא נצחי למי שסוגר את ליבו לאהבת האל". קודמו, יוהאן פאולוס השני, הסכים עם ראצינגר בכך שכור המצרף קיים אך איננו "אתר" או "המשך של המצב הארצי" לאחר המוות, אלא "הדרך לשלמות באמצעות היטהרות שלמה". גם האפיפיור Wojtyla הבטיח בזמן כהונתו שלא גן העדן ולא הגיהינום הם מקומות פיזיים אלא מצבי הנפש. על פי יוהן פאולוס ה- II, יש לפרש נכונה את התיאורים הסימבוליים של הגיהינום שבברית החדשה. אז חברים, זה סופי, הכנסייה הקתולית עברה לוירטואליזציה.

институт стандартов Израиля
בשעת חולשה סיפר לנו א' מבין ספקי ציוד טכנולוגי, רכילות על אביזר מחשב מסוים מדגם חדש שאמור להיות משווק בארץ בקרוב. יבואן ישראלי, מסתבר, הזמין כמה מאות יחידות מהיצרן, אך מכון התקנים לא אישר את היבוא ללא מסמך רשמי מסוים, שאנו מנחשים היה איזה נספח, Data Sheet, אישור בטיחות או משהו דומה. "לא רק מסמך" מספר א', "אלא ספר מוצר שלם נמסר למכון התקנים בעקבות הבקשה. ספר עב קרס באנגלית!".  אנגלית, אהה!
עברו כמה ימים, או כמה שבועות... (מי סופר, במגזר הציבורי) שבחלופן התעניין היבואן במכון: "נו, מה עם האישור?", וכפי שעושים יהודים טובים, השיבו לו יהודי מכון התקנים הישראלי גם הם בשאלה: "אפשר בבקשה לקבל את הספר ברוסית?"
 

זה עדיין עובד

עכשיו שהשערה הלבנה הראשונה כבר לא לבד על הראש, מותר להתחיל משפט ב: "היינו צעירים, חשבנו שהמצאנו משהו". ואולי המצאנו? בביתן של צ'יף של תערוכת המחשבים הישראלית השנתית, בגני התערוכה, זרקנו פעם דיסקים קשיחים לתוך אקוואריום (אתם הותיקים, עוד זוכרים?). זאת, כדי להמחיש מקרים של אובדן נתונים עליהם הצלחנו להתגבר, כמו בפעם שהירקון עלה על גדותיו, או כאשר נחל צין קבר תחת מים בוציים את המחשבים של מפעלי ים המלח (לפני חודש ביקר אותנו מישהו שהיה שם, גם הוא בבוץ עד השוקיים).
משניסינו לחזור על ההמחשה בתערוכת CeBit בהנובר (גרמניה) הודיעו לנו שאסור לנו להוסיף דגים חיים באקווריום. למה? פעילי זכויות בעלי החיים לא רואים בעין יפה שדגים ישחו במים "מזוהמים" בדיסקים קשיחים. אנו תקווה שגם הדגים שחיים בנהרות אירופה המסכנים יזכו לאותה הגנה.
גם החודש, בתערוכת CES היה מי שטבל דיסקים באקוואריום, והתעלל בהם בשיטות שונות, שגם אותן ניסינו בזמנו. אין מה לעשות, כאשר לא מסוגלים להביא חידושים אמיתיים, החיקוי עדיין יביא את תשומת הלב מן הדורות שעדיין לא ראו את הכול.

שחזור מידע משרפות, הצפות, טעויות אנוש, מכות חשמל וגורל
במחיר שפוי
 

היטאצ'י! (לבריאות...)

לפני כחודש הודיע היטאצ'י על השקת דיסק קשיח 2.5" של 500GB בפלטה בודדת  (ה-Travelstar Z5K500, במהירות 5,400 RPM),  שבנוסף לכך שהוא מייצג את הצפיפות הנוכחית הגדולה ביותר בתעשייה (636Gbit/inch), מגיע בגובה (עובי) של 7 מילימטר בלבד, בהשוואה ל-9.5 מילימטר של שאר הדיסקים של 2.5" שראינו עד כה. יחצ"ני היצרן מודיעים כעת כי מדובר בדיסק עם הקיבולת הגדולה ביותר למילימטר מעוקב, כאשר משווים אותו ל-SSD, ולדיסקים קשיחים בגובה 9.5mm, הן בפורמט 2.5 או 1.8 אינץ'. הדגם נועד לכוננים חיצוניים עבור לפטופים, נטבוקים ושרתי בלייד. הדגם שקט למדי, מכיל8MB cache וממשק SATA של 3Gb לשנייה. כן הוא שייך לדור השני של  Advanced Format, כלומר שהסקטורים הפיזיים שלו יהיו של 4,096 (4K) בייט במקום 512. הדבר משפר את הקיבולת ויכולות תיקון השגיאות העצמיות של הדיסק.
 

אמר ועשה

בשבוע שעבר סיפרתי לכם על הרמת הכפפה של רשת אופטיקנה שיצאה לשוק עם שירות שמוזיל את עלות מכשירי השמיעה עד כדי 50%. יומיים אחרי פרסום הקטע רכשתי לי זוג מכשירים בעצמי. השירות שקיבלתי היה יוצא מהכלל וחזרתי לצרפת עם זוג מכשירים שמאפשר לי, לראשונה מזה זמן רב, לשמוע באופן סביר. חברות רבות ימכרו את מכשירי השמיעה שלהם בהתאם לחומרת בעיית השמיעה של הלקוח, היינו ככל ששמיעתך רעה אזי המכשיר יהיה יקר יותר... מה שבדיעבד לא נכון בכלל. רמת השמיעה שלי היא בדרגה המוגדרת Severe to Profound או בקיצור, מקרה אבוד. אבל דווקא בגלל זה אינני זקוק למכשיר מתוחכם אלא למגבר כבד. אין לי צורך ב-6 ערוצי שמע, האוזניים שלי בקושי מבדילות בין נביחת כלב ונפיחה רועמת. אבל לאורך השנים ניצלו היצרנים את חוסר הידע הטכני של אנשים ואת העובדה שייחסו להם הילה של רופאים במקום סוחרים, ומכרו להם חלומות מתכלים ביוקר. ובכן זה לא עובד יותר כך. אופטיקנה ו-Boots ובקרוב עוד רשתות, משנות סוף סוף את המצב.
 

אנחנו יוצאים בזמן

כמה מילים על הפרוצדורה בנתב”ג המוכרת לרובכם.
ביקור בנתב"ג מתחיל ב-6 טורי ענק ב-4 שערים של אנשים שמחכים שישאלו אותם אם ארזו לבד או שלא נתנו להם משהו. אני עמדתי שעה בתור הנ"ל. הטור שלימיני טס כמו משוגע כי אותו ניהלה ילדונת יעילה שפשוט עשתה את עבודתה כמו שצריך. הטור שלי נתקע למרות שטופל על ידי שניים, והבחור האחראי לא טרח לעשות דבר עד אשר התנפלו עליו. מעבר לכך, אדם שמאוחר יותר התברר לי שהוא עובד בדיוטי-פרי זירז הכנסת קבוצה שלמה מחוץ למסלולים.
ראיתי שדות תעופה גדולים ומופרעים פי כמה מבן גוריון, אבל בלגאן כזה לא ראיתי. העיכוב הנ"ל אמנם היה מעצבן, אבל בדיעבד דילל את התורות בתהליך מסירת המזוודות. עניין המזוודות הוא כבר סיפור אחר. בארקיע אתה יכול לשלוח מזוודות -כל אחת 20 ק"ג. אם שילמת על שתי מזוודות כמוני, מדובר ב-40 קילו אבל... לא 16 ו-24 קילו וגם לא 18 ו-22 קילו. 20 ו-20 בדיוק ובטח ובטח לא מזוודה אחת של 40 קילו. הסיבה? אולי כדי לקדם מזוודות בגודל מסוים או כי הסבלים מסוגלים לשאת 20 קילו ו..זהו.
את בדיקת הדרכונים אני עובר עם טביעת האצבע, אכן חריג ויוצא מהכלל אם כי להזכירכם שמדובר במעין מיני מאגר ביומטרי שכל אחד יכול לעשות בו שימוש. אבל עדיין, עליונות טכנולוגית ממדרגה ראשונה ששום מדינה בעולם עדיין לא אימצה, מסיבות של פרטיות הנוסע.
למה הדיוטי פרי מוכר חבילות של 5 עשיריות של סיגריות למרות שהחוק מאפשר להעביר שתיים בלבד? כניסה למדינה זרה עם 5 עשיריות הופך אותך למבריח, אבל בדיוטי-פרי הישראלי זה לא מצוין בשום מקום.
ולקינוח: הטיסה שלי יצאה באיחור של 45 דקות ונחתה באיחור של 45 דקות ולכן נתקעתי בפאריס בלי רכבת. ארקיע היא אחת מאותן חברות שמצהירות שהן ממריאות בזמן, אך דיבורים לחוד ומעשים לחוד. לא עדיף להדפיס על הכרטיס "אנחנו רוצים לצאת בזמן"? כך לא תבטיחו כלום לאף אחד.
 

הביתה

שעת בוקר מוקדמת ואני על הרכבת המהירה משארל דה גול למרסיי. דרך ייסורים שעומדת להסתיים בעוד 3 שעות. עם אותם 40 קילוגרמים שעמם יצאתי לפני 4 שנים. הרעיון המרכזי היה לחזור ארצה, אך אני מוצא את עצמי עושה פרסה וחוזר לחו"ל. מעבר לסיפור עורך הדין, הרי שבאמת ובתמים חשבתי להישאר. משהגעתי, שלושה ימים הספיקו לי להבין שאין לי מה לחפש בישראל. מעבר למה שעליו כבר כתבתי במהדורות קודמות, הרי שמבחינה אישית כאילו לא יצאתי, הכול נשאר בדיוק כמו שהיה ואותה ההרגשה של חיים בסיר לחץ המשיכה כפי שהייתה. למה אני צריך את זה?
הצפייה בטלוויזיה הישראלית מדכאת במיוחד. החדשות יכולות להוציא כל אחד מדעתו, לא אפרט כי גם אתם בטח צופים בפארסת דו"ח שישינסקי ואתם עומדים לראות במו עינכם כיצד רוה"מ הולך לתת לתשובה עוד בוחטה מסיבית של כסף על חשבונכם, במסגרת הדמוקרטיה נוסח נתניהו “מדינת כל עשיריה".
אתם גם עומדים לקבל רמטכ"ל שעבר על החוק וככל הנראה סיפח לעצמו מאות מטרים מרובעים של שטח ציבורי במושב שלו; מפכ"ל משטרה שסביר להניח התרשל גם הוא וגרם למות סוכניו - הנושא ייחקר כמובן... וייקבר.
אתם כבר יודעים שמדינת ישראל החליטה להגן עליכם מפני שריפות אבל תפקיר אתכם לפושעים (חלק מהגידול בתקציב כיבוי האש נלקח מתקציב המשטרה). למר נתניהו יש מזל שיש לו 10 אצבעות כי בסכר שלו יש מלא חורים, והוא מדלג באמנות בין חור לחור וסותם אחד תוך כדי הזנחת השני.
בארץ נתקלתי גם ב"ביביסטים", הם תומכיו הבלתי נלאים של ראש הממשלה הנוכחי, אלו שתמונתו מתנוססת בבתיהם ומסעדותיהם, אלו שהוא דופק ללא לאות השכם והערב, והם שמים כרית לשיכוך הכאבים תחת ישבנם ומוחאים כפיים.
אבל יש ביביבסטים גרועים בהרבה מזה, כמו אלו ששלפו את אהובה תומר מארונה והפיצו באינטרנט סיפור הונאה כביכול עליה ועל בן זוגה (דני רוזן). הם טוענים שהעיתונות רוצה רק להפיל את ביבי ואת הסיפור הנ"ל איננה מספרת. מה שהם לא מספרים שהעלילה הנ"ל הגיעה כבר לבית משפט ואהובה רוזן יצאה זכאית. אבל עצם העובדה שהם יוציאו גופה מקבר טרי רק כדי להגן על אלילם (למרות שאינני מבין בכלל את הקשר) מזעזעת אותי. עוד יותר מזעזעת אותי טיפשותם. קראתי על אישה משכילה בעליל שבהבל פיה טענה ש"השמאל הם קפיטליסטים שרוצים רק בטובת העשירים, כדי לקדם את הסוציאליזם הקומוניסטי". נשבע לכם, כך היא כתבה במשפט אחד במקום פומבי ואפילו הגנה עליו!
אבל גם נמאס לי גם לשמוע את ההתחכמויות של השמאלנים הצעירים, ילדים קשקשנים עם לשון חריפה שמתחבאים תחת הסינר של אימא, בזמן שמריצים בדיחות ברשת, בינם לבין עצמם.
ישראל, כפי שראיתי אותה בביקורי, נמצאת על מסלול מהיר להרס עצמי, והבעיה הבסיסית היא חברתית ולא מדינית. נתניהו הוא בעיניי האחרון שמסוגל לפתור בעיה חברתית, הוא למעשה לא יבחין בה גם עם תבעט לו בתחת, כי ביבי לא שם קצוץ על תומכיו, הוא יודע שיכול לחלוב מאותם עד תום, והם ימשיכו להצביע לו.
מצטער, מעדיף לחיות בתנאים אחרים.

אבל מעבר לכל הנ"ל יש לנו באמת ארץ יפה. לראיה, הנה קצת תמונות מישראל
צילומי לילה בתל אביב ;
גרפיטי וציורי קיר מתל אביב 
העיר העתיקה בירושלים 
צילומי לילה ושפת הים בנתניה 
יש עוד... והשבוע יהיו גם סרטים  ב-videowebgate.com
 

תגובה לשורות של עמית