היכן הרף

בדצמבר כתב יואל ספולסקי בבלוג שלו: "נפסיק לדבר על גיבויים". ואנחנו מסכימים... די כבר!. אם המחשב השולחני שלכם מגובה. אם השרת מגובה. אם הגיבויים נמצאים על מחשב אחר. אם יש גיבויים מחוץ לאתר, מה יש עוד לדבר על גיבויים?
אבל יואל כמונו, אומר: "נפסיק לדבר על גיבויים, לעצור בגיבוי תקין זה לקבוע רף נמוך מדי. כל מנהל רשת מנוסה יגיד לכם שיש לו תוכנית גיבויים נהדרת, הבעיה מגיעה כאשר צריך לשחזר. ורק אז שאתה מגלה כי הקבצים המגובים היו מוצפנים עם מפתח הצפנה מאובטח, שהעותק היחידי שלו היה במחשב שנפל.
או שבשרת היו כמויות אדירות של נתוני קנפוג מאוחסנים במטה-מסד ה-IIS...שכמובן, לא היה מגובה.
או שקובצי הגיבוי נשמרו בפרטישן של FAT וללא ידיעתנו נקטעו כל הזמן ל-2GB נפח כולל.
או, שהקבצים היו מגובים על גבי קלטת מידע והכונן LTO הישן שאמור היה לקרוא אותם אבד איפשהו במרכז המידע... ולא ניתן להשיג כונן זהה אלה תוך 3 ימים (או הרבה יותר)... ועוד מיליון דברים אחרים שיכולים להיכשל אפילו שיש לך גיבויים"
"הרף המזערי לשירות אמין לא נמצא היכן שעשית גיבוי, אלא היכן ששחזרת. מי שמספק שירות רשת חייב להיות מסוגל להראות שהוא יכול להעלות עותק מעודכן בצורה סבירה של כל האתר, תוך פרק זמן סביר, על גבי שרת או שרתים חדשים מבלי שיצטרך לגשת לכל דבר שהיה במרכז המידע המקורי".
בדומה להגנה על שרתי קבצים, מערכת BOS ארגונית מגינה על שרת הווב:

מערכת BOS ארגונית מגנה על השרת באופן שוטף ובכל שעות היממה. המערכת שומרת על גרסאות הקבצים המשתנים והמחוקים ומאפשרת אחזור מיידי לכל מסמך על גרסאותיו השונות.
הגדרות התוכנה מאפשרות גיבוי בתזמון שונה לכל ספריה ואף לכל קובץ. כמו כן, ניתן להגדיר חשבונות משתמש שונים לשם התחברות לשרתים שונים ברשת.
ניתן להתקין על מערכת זו תוכנת אנטי וירוס השונה מהתוכנה הארגונית העיקרית לשם בדיקה צולבת לקבצים ומניעת הדבקות בוירוסים שאינם מזוהים על ידי תוכנת האנטי וירוס הארגונית.
מערכת BOS ארגונית יכולה להחליף את השרת באופן מלא בשעת נזק במספר אופנים:
1. באמצעות התקנת האפליקציות ניתן להפעילן ולהמשיך ולספק את השירותים.
2. באמצעות שמירת עותק Image עדכני של השרת ממנו ניתן ליצור דיסק מערכת חדש.
3. באמצעות התקנת מערכת VMServer ניתן לאתחל מה- Image ולספק שירות מיידי.

דרך התאוששות זו הנה המהירה ביותר ובעלות הנמוכה ביותר.
 

המטפורה

בוקר יום א' במעבדה להצלת נתונים. ישיבת צוות קצרה, שנקטעת מעת לעת על ידי טלפונים מוקדמים. אחריה מתפזרים כולם, אבל אותי מדאיגה עבודה מורכבת במיוחד שמעסיקה את הטכנאים כבר שבועיים. הלקוח לחוץ, ובצדק.
החלטתי לשאול על התקדמות אותה עבודה בפעם השלישית. מנהל המעבדה ענה לי: "אני אספר לך על טוליו" (Tullio)
"טוליו? זה לא משהו שקשור ליציבה? ומה עניין שמיטה להר סיני...?"
הוא פנה להכין לעצמו תה, עובדה כשלעצמה מבשרת רעות. את התה הרותח הוא לא נוהג לקרר בחלב. הוא גם אוהב להמתין עד אשר התיון משחרר את כל צבעו במים, ולערוך לו טקס סחיטה מיגע. או בקיצור: זה הולך להיות הסבר ארוך.

"בוונציה של הרנסאנס חי לו פסל בשם טוליו לומברדו (c.1455-1532). באותה תקופה עסקו הפסלים בקישוט כנסיות ומבני ציבור. אבל טוליו הנועז פרץ את המסורת ושירת את השוק הפרטי, שהיה מוכן לשלם היטב בעבור אומנות אוונגארדית (יחסית לאותה תקופה, כמובן). לקראת סוף המאה ה-XV (כן, 15) בעוד ספרד הקתולית חגגה את גילוי העולם החדש, בוונציה היה פירושו "להיות מודרני" להפיח רוח חיים בעולם הישן (של העת הקלאסית העתיקה). לשם כך, עברו האומנים על שרידים ספרותיים ושברי עתיקות כדי ללמוד כיצד ליצור עולם פלאי של יופי אידיאלי.
טוליו פיסל עבודות מסוג שמעולם לא נראה קודם לכן: פרוטומות בתבליט גבוה של דמויות מבוססות על מודלים יווניים ורומיים, אך מסורקים ולבושים בסגנון אופנתי לתקופה בה הוא חי, המאה החמש עשרה. יחד עם אחיו הצעיר אנטוניו, עבד בעסק המשפחתי של אביו פייטרו לומברדו, אנטרפרייז ארכיטקטוני-פיסולי מוביל בוונציה הרנסאנטית. פורטפוליו החברה כלל פרויקטים יוקרתיים, כולל קברי דוג'ות - מנהיגים טקסיים במדינה הוונציאנית. (משהו כמו אצלנו נשיא המדינה ?). ב-1498 החל טוליו לעבוד על אחד הגדולים מאותם מונומנטים, עבור הדוגה אנרדריאה וונדראמין. עבודתו זו הפכה למצבת הזיכרון המפוארת ביותר של תקופת הרנסאנס בוונציה. היא נמצאת היום בכנסיית Santi Giovanni e Paolo. קשת הניצחון שלה מקושטת בתבליטים ופסלים הכוללים לוחמים בשריונות רומיים אשר פניהם מביעים מלנכוליה רומנטית - שהפכה לחותמתו של טוליו בעבור אספני עתיקות. גם בפרוטומות של טוליו רואים שילוב של יופי חושני והבעה מסתורית. שפתיים פתוחות למחצה וחסרות מנוחה, מבטים מודאגים עם עיניים פתוחות לרווחה שפוסלו במורכבות כדי לרמוז ערגה או חרדה לדבר מה שלא ניתן להשגה... כמו העת העתיקה עצמה. דמויות הפסלים של טוליו נראות כולן נוכחות פיזית אך מרוחקות נפשית.
בין פסלי המצבה של וונדראמין פיסל טוליו את דמותו של אדם (האדם הראשון) בגודל טבעי: מטר שמונים ותשע כולל בסיס שנשא את חתימתו של טוליו. במקור, עמד הפסל בצד אחד של הסרקופאג, אשר בצידו השני עמדה דמותה של חווה. על פי מקורות ברשת, מי שראה את הפסל יכול להבין שאת השראתו שאב הפסל מדמויותיהם של אנטינוס ובכחוס (אל הגפנים והיין הרומאי). טוליו צייד את האדם שלו במבט משמעותי וידיים מלאות הבעה, שאחת מהן מחזיקה תפוח ולצידו גזע עץ מקושט בנחש וגפן (המסמלים את הנפילה והגאולה של האנושות).
האדם של טוליו היה הפסל המונומנטאלי הערום הראשון שנוצר אחרי העת העתיקה, ועדינות הגילוף שלו זהרה בלובן השיש האיכותי.
כאשר הועברה המצבה למיקומה הנוכחי בכנסיה, בשנות 1810-1819 המצטנעות, צונזרו פסלי אדם וחווה, שהופרדו משאר המצבה. הם הובלו לפאלאצו Vendramin-Calergi השוכן על שפת ה-Grand Canal.
ב-1842 נמכר הפאלאצו על תכולתו לדוכסית מברי, כלתו של מלך צרפת שארל העשירי.  אך רצה הגורל שב-1865 מצאה עצמה מרגריט הדוכסית נזדקקת למזומנים, כך שהחליטה לערוך מכירה פומבית של חלק ממיטלטליה...

התפרצתי באמצע הסיפור: "תגיד לי, זה אומר שהעברתם את העבודה לעמדה אחרת...?";

אך הוא לא היה מוכן לוותר לי. "חכי, סבלנות, שמעי עד הסוף".

"המכירה הפומבית נערכה בפריז, ב-Hotel Drouot, שהוא לא מלון אלא בית מכירות פומביות גם היום. אבל במהלך המכירה הפומבית -שארכה מספר ימים- לא היו מספיק הצעות לרכישת פסל האדם. הוא אכן לא נמכר והוסר מן ההיצע. מה בכלל הבינו הצרפתים ביופי רנסאנטי? אוף!. כמו הצעירים היום, שמזלזלים בדיסק 5MB העתיק במשקל 40 קג' שיש לנו בתצוגה...(זה יופי, זה!). בכל אופן, מאוחר יותר, אספן מוכר בשם Henri Pereire, שהעמיד את האדם בלובי המלון שלו ב-Boulevard de Courcelles, שם נשאר עד מותו של פרייר ב-1932."

בשלב זה התה כבר עבר את הטמפרטורה שתאפשר לשתות אותו והתחיל להתקרר. ואילו אני נעה אנא ואנא בכסא, בחוסר סבלנות.

"בתחילת 1937 רכש את הפסל מוזיאון המטרופוליטן לאומנות, אשר בשדרה החמישית של ניו יורק. אדם, ששקל 350 קילו, היה לאחד מפסלי הרנסאנס הגדולים המעטים באוסף המוזיאון. האלף הנוכחי מצא את הפסל מוצב בפטיו של וולז-ביאנקו, אולם מיוחד במינו ואחד ההרכבים הבולטים של הארכיטקטורה הספרדית הרנסאנטית המוקדמת."

הטון של מנהל המעבדה נעשה מסתורי בהדרגה, ידו אוחזת עדיין בכפית, עיניו קבועות בחלק העליון של המשקוף. ופתאום, כשהסיפור הגיע לשיא... הקפיץ אותי במכת אגרוף על השולחן!!

"יום אחד בהיר בשנת 2002 מעמד הפסל נכנע, ואדם היפה התמוטט והתרסק!.
 באורך פלא הראש והטורסו לא נפגעו, אך נוצרו עשרים ושניים שברי שיש גדולים ומאות חתיכות שיש קטנות של ידיים, רגליים וגזע עץ אורנמנטאלי שהתפזרו על רצפת האולם...
חקירה קדחתנית של סיבת הנפילה לא הניבה תוצאות ברורות. הנהלת המוזיאון, במשנה זהירות, הסירה מהתצוגה עוד 5 פסלים מהרנסאנס ששכנו בקרבת מקום, במטרה לבדוק את מעמדיהם.
הרפאים העריכו כי יצליחו לשחזר את הפסל של טוליו תוך שנה-שנתיים. אבל, יותר מ-שבע שנים מאוחר יותר פרויקט השחזור עדיין לא הסתיים. נהפוך הוא: הוא רק גדל ומתרחב. חוקרים מאוניברסיטאות שונות הצטרפו לצוות השחזור, הם משתמשים בטכנולוגיות דיגיטאליות מתקדמות, ועדיין לא רואים באופק את מועד הסיום.
כל תהליך השחזור התנהל תחת מעטה סודיות קצת חריג למוזיאון. רבים מאמינים כי הסיבה היא שכלל לא ניתן להחזיר את הפסל לקדמותו. הנהלת המטרופוליטן טוענת כי מראה של פסל שבור יכול להשפיע לרעה על יכולת המבקרים להעריך את המוצג אחרי השחזור. והעיכוב, הם אומרים, תוצאה הוא של החלטה לשחזר את הפסל בדרך בַּרת הקְיָמָא והקפדנית ביותר שאפשר. ועוד סיבה די הגיונית לעיכוב היא שמעט פסלי שיש זכים בגודל טבעי כמו זה התנפצו להם אי פעם בעבר... כך שהמידע הטכני הנחוץ לשם שחזור אשר בידיהם, די מוגבל.
עובד המטרופוליטן אמר לעיתונאי הניו יורק טיימס כי "הם ככל הנראה היו יכולים לסיים את השחזור תוך שנה אם היו עובדים "quick and dirty" (ובעברית "חפיף"). אך האוצרים והמשמרים החליטו להתאפק ולחכות לתוצאות של מחקר מדעי נרחב, בין היתר גם על דבקים וחומרים וחומרים ששימשו ליצור פינים לחיבור גפי הפסל. והנה, הסתבר להם שפיברגלאס  או CF בכלל עדיפים על מתכת, מפני שהם לא פוגעים בשיש אשר בא במגע עמם..."

(באמת, בזמן האחרון קורא בחורנו את הטיימס ברשת. הייתי בטוחה שמתעניין בפוליטיקה בינלאומית...) קשה לעצור אותו:
"ועוד, דעי שהם משתמשים בטכנולוגיה של מיפוי 3D בלייזר על מנת להרכיב את פאזל השברים ולקבוע אילו חלקים יהיו תחת לחץ גדול יותר כאשר יעמידו את האדם מחדש..
מה שהם לומדים היום על הפסל הזה גם יכתוב את הספרים העתידיים על שימור שיש, ויעזור לשחזר גם פסלים אחרים ..."

הופה! אנחנו מתחילים להריח את מוסר ההשכל. אני כבר יכולה לנחש אותו: "דיוק חשוב יותר מזריזות. דברים שנלמדים וכלים שמפתחים בפרויקט אחד יהפכו לכלי עבודה עבור פרויקטים עתידיים".

"את נעשית חכמה יותר מיום ליום", הוא נכנע... ובולע חצי כוס תה בשלוק אחד.
אני מצלצלת ללקוח ומנסה להרוויח עוד קצת זמן... למען הדורות הבאים.

פ.ג.

קישורים

● סטודנטים ירוקים - כל הכבוד ליוזמת מחזור הנייר באוניברסיטת באר שבע (תודה ל-ס.). ועכשיו גם בנמלים חוסכים נייר, הידד.

● מ-ניקולה טסלה ועד הפאוורמט

● נודע כי האיראנים מדווחים על שיגור מכרסמים וצבים לחלל. לא חדש: יש כבר סרט על צבים שיכולים לעוף.

● אתר ליונס המחודש - הצטרפו למועדון באזורכם, והתנדבו למען הקהילה.

● של מי הגן הזה? חוקרים מגיעים לבית המשפט, טוענים בעלות על תגליות גנטיות.
 

השורות של עמית

בקשה

חברה תעשו משהו בקשר להתחממות הגלובלית המחורבנות הזו לפני שכולנו נמות מקור.
 

ושוב אתכם ה- Tablet

עברו כמעט ארבע שנים מאז כתבתי במגזין זה על הניסיון של ביל גייטס (שהיה השלישי במספר) לשכנע את העולם לעבור למחשבי לוח (Tablets), ניסיון שנכשל גם הוא (בפעם השלישית) וסטיבן ג'ובס מאפל יוצא עכשיו בהכרזה על מחשב הלוח שלו, ה- iPad. הסיבוב האחרון גרם למספר חברות לצאת לשוק עם מחשבי לוח מבוססי XP שנכשלו כולם, אפילו אלו שהיו משולבי מקלדת. משום מה עולם ההיי-טק יוצא מגדרו למרות שמחשבי לוח קיימים כבר 12 שנה ואף אחד לא קונה אותם. למה עכשיו? למה שוב? סטיבן ג'ובס בונה על קהל יעד שיקנה כל דבר שהוא ישווק גם אם המחיר מופקע בעליל, גם אם למכשיר אין שום הצדקה להיות בשוק. הוא גם בונה על ההצלחה של ה- Iphone רק שהוא שוכח שמחשב וטלפון זה לא אותו דבר. הוא גם לא ראה איך האדם הממוצע בוחר את המחשב שלו בחנות, תוך הקשה על המקלדות השונות, כדי להרגיש את ה"קליק". ג'ובס גם מניח שעקב העובדה שתחבו לנו בגרון את מסכי המגע על המכשירים הסלולאריים, אז בטוח שאנחנו מבינים את ה"יתרון".
אל דאגה, המכשיר הזה יירכש על ידי מספר מצומצם של אוהדי אפל אבל הוא איננו מסמל את מותה של המקלדת. אני לא יכול לחשוב אפילו על הרעיון של להקליד על לוח בטח לא לכתוב עליו בכתב יד ולסמוך על תכנת OCR. באופן טבעי בני אדם רוצים להרגיש (ולא רק לראות) את התגובה לפעולה שהם מבצעים ומחשב לוח לא מאפשר זאת. העובדה שמכשירים רבים באים היום עם מסכי מגע לא הופכת את מסכי המגע למשהו רצוי, ועובדה שגם NOKIA וגם LG ועוד מספר לא מבוטל של יצרניות טלפונים יצאו עכשיו על מכשירים חדשים מבוססי מקלדת בסגנון Blackberry.
אני לא חסיד גדול של מערכות מחשב שהמשתמש לא צריך לדעת כלום עליהן, עובדה שהופכת אותו לעבד של התמיכה. אני לא אוהב את המכשירים של אפל כי הם נועדו למשתמש הבסיסי בלבד, הם יקרים בצורה שערורייתית ועיצוב לא מצדיק את העלות. נחזור לרגע ל-iPad. מי שראה אותו לא יכול היה שלא להבחין שמדובר ב- Iphone שמן במיוחד. אז מי שרוצה לזרוק כסף לכיוון הזה שיבושם לו, אבל להפוך את אפל לפורצת דרך? לא צריך להגזים.
עם נסתכל על התכונות שלו נגלה שמדובר במחשב מאוד מוגבל: 16-64 גיגה אחסון ללא יכולת הרחבה? מכשיר מולטימדיה בלי דיסק קשיח רציני הוא בדיחה. ומה עם חיבורים חיצוניים? לפי הספציפיקציות שלו הוא בעצם עוד מכשיר נייד ללא עצמאות, חיבור ה-USB שלו מיודע כדי לטעון את הסוללה ולסנכרן אותו עם מחשב גדול. הוא לא תומך בפלאש! מה שאומר שחווית הגלישה שהבטיח סטיבן ג'ובס היא פלופ אחד גדול, והכי גרוע הוא איננו מסוגל להריץ יותר מאפליקציה אחת בו זמנית. פתטי. בקיצור, מי שרוצה לקנות Iphone שמן, שיהיה בריא.
 

סיפור שהיה באמת?

את הקטע הבא, בבקשה קחו בהומור! כי מי שייקח אותו ברצינות עלול לחטוף התקף לב. הנה הגרסה שלי על הזכות של העם היהודי על ארץ ישראל.

היו היה פעם איש אחד, ישראל יעקובי שמו. כמו רבים לפניו ורבים אחריו מר יעקובי שמע קולות. כמובן שלא רבים האמינו לו, ואלו שהכירו אותו ייחסו זאת כנראה לרגש האשמה על שגזל מאחיו הבכור את מקומו הראוי ומן הסתם גם הודות לגנטיקה המשפחתית (גם אבותיו טענו בעקשנות שמישהו מדבר אליהם). היות ופסיכולוג לא היה אז בתקופתו, החליט מר יעקובי ש... יש אלוהים!
כמו כל יהודי שומר מצוות עסק מר יעקובי באופן אובססיבי בהרחבת התא המשפחתי. עד שיום אחד גילה שלפרנס 15 נפשות זה לא עסק פשוט. אבל מה, לעשות ילדים זה כיף וכשאיבד אחד עשה אחר.
משבר כלכלי תקף את הארץ, ומשפחת יעקובי (שהייתה המשפחה היהודית היחידה באזור) החליטה להגר למצרים. השמועות דיברו על החלום המצרי, עבודה, מזון ורמת חיים. מר יעקובי גרר את כל החמולה אחריו למצרים. הוא אפילו לא מכר את המאהל (שוק הנדל"ן היה חלש במיוחד).
במצרים התנחלה החמולה ומהר מאוד מצאה את עצמה עמוק בענף הבניה הפורח, (ביקוש רב לארמונות וקברים). כיאה לעובדים זרים שעובדים בעבודה שחורה, התייחסו אליהם הקבלנים כאל עבדים. עבודתם לא הוערכה והם סבלו מהתעללות מתמדת מצד השלטונות. שוויון זכויות ואזרחות מקומית נשללו מהם וכמובן מילדיהם.
השנים חלפו. מר יעקובי נפטר וצאצאיו התרבו בקצב מרשים והחליטו שהם עם. עם צריך מנהיג, והיות והשושלת כולה הייתה מבוססת על אי היציבות של מר יעקובי, מיד נמצא לו יורש. היה זה בחור בשם משה שהפלא ופלא גם הוא נהג לשמוע קולות... לטענתו היו אלו אותם קולות ששמעו אבותיו. קולות או לא קולות, לך תתווכח על פסיכולוגיה עם מגמגם בעל כריזמה ויד ימין קטלנית (את קרבנותיו הוא נהג לקבור בחשאי ורק הוא והידיד הדמיוני שלו ידעו היכן). משה, שזכר את סיפורי הילדות על המאהל שבארץ אבותיו החליט שזהו, הגיע הזמן לחזור הביתה. שתי בעיות ניצבו בפני משה יעקובי: האחת היא שמשפחת יעקובי כבר גדולה מדי בשביל מאהל אחד, והם צריכים ארץ שלמה. והשנייה, שהשלטונות סירבו לנפק להם ויזה ולקחו להם את הדרכונים.
על הקטע הבא חלוקות הדעות שכן הוא מתואר בהיסטוריה של עם אחד בלבד, היסטוריה שכנראה נכתבה על ידי מר משה יעקובי בכבודו ובעצמו. הסיפור מתאר נסים ונפלאות שביצע החבר הדמיוני שלו כדי לשכנע את שלטונות מצריים לשחרר את הדרכונים. וכאשר זה לא עזר נאלצה החמולה לברוח ממצריים בחסות עמוד (מסך) עשן (וכידוע אין עשן בלי אש).
בין מצריים לישראל נתקעה העדה במדבר, אכלה חצץ, וכל מיני דברים שנפלו מהשמיים. 40 שנה התברברו במדבר, כי לא היה להם מספיק שכל לשכור גשש בדואי, וגם מצבו של משה הלך והחמיר כי הידיד הדמיוני שלו במקום להיעלם, רק הפך יותר ויותר דומיננטי.
יום אחד טיפס משה על הר וירד ממנו עם שני לוחות וחוקים חרוטים עליהם. נו טוב, חוקים זה דבר לא רע. העניין הוא שנושא החבר הדמיוני החל להיות מביך, אי לכך אחד החוקים היה שאסור לקרוא לילד בשמו.
באותו מעמד החלה החמולה לגלות קוצר רוח לנאומים ארוכים והתחייבו ל"נעשה ונשמע" רק כדי לא לשמוע עוד דרשה מבית היוצר של משה.
אחרי 40 שנה של נדודים במדבר כמו שבט בדואי, הגיעו צאצאי ישראל יעקובי (נקרא להם בקיצור בני ישראל) לארץ המובטחת (הבדיחה שהסתובבה אז היא שהידיד הדמיוני של הסבא אברהם הבטיח להם אותה).
אבל מה, הארץ תפוסה. בזמן שמשפחת יעקובי הקטנה התרבתה במצרים, השכנים התרבו גם הם, אם כי לא באותו סדר גודל. אבל בכל אופן הם היו שם והיו קוץ בתחת. בשלב זה כבר הבינו בני ישראל שידיד דמיוני הוא רעיון לא רע כאליבי לביצוע זוועות ויצאו לקרב. הכו, הרגו, וגירשו ואולי אפילו זרקו לים את כל העמים שחיו בארץ כנען, והפכו את אחת הערים עיר מבוצרת על ההר, עיר שלם (או ירו-שלם) לבירתם.
מה שהם לא לקחו בחשבון הוא שהיסטוריה היא משחק תפקידים מעצבן וגמיש. היום אתה בתפקיד אחד מחר בתפקיד אחר, ויש לה נטייה לחזור על עצמה אפילו אחרי אלפי שנים. וידיד דמיוני יכול גם כל אחמד להמציא.

סרטים רבותי להרגיע את מערכת העצבים... הסרטים כרגיל, בקישור: http://video.videowebgate.com/index.php?pt=feature

תגובה לשורות של עמית