נעדיף אותם קטנים?

בתוספת ל"פינה הירוקה" משבוע שעבר, רק עוד כמה מילים לגבי הדיסקים הקשיחים לשימוש בסביבה הארגונית:
דיסקים אלו עברו תהליך מתמיד של שיפור עד לא מזמן. היום, פיתוח הדיסקים הקשיחים הגיע לנקודה בה אפשר בקלות להשיג דגמי 3.5 אינץ' בקיבולת 300GB שיחוגו במהירות של 10,000 סיבובים לדקה, והתעשייה מתקדמת לעבר ה-15,000 סיבובים בדקה במטרה להגיע לביצועים טובים אך יותר. ועוד, על מנת לתת תשובה לפורמטים פיזיים קומפקטים יותר עם חיסכון באנרגיה ושיפור בביצועים, נמכרים דיסקים של 2.5 אינץ' עם קיבולות גדולות מאוד, בעבור התקנה במארזי אחסון ארגוניים המפעילים דיסקים רבים מאותו סוג.
עד כה קיבולת אחסון גדולה ומהירות רבה הושגו באמצעות הפורמט של 3.5 אינץ', שהיווה התקן בתעשייה. למרות זאת, היצרנים הגיעו לנקודות הקריטיות בפיתוח מספר גורמים מכריעים, כגון הכנסת הדיסקים הקטנים (2.5"- Small Form Factor -SFF), מעבר מ-SCSI ל-SAS, ודיסקים בעלי קיבולת גדולה באופן כללי.
מצב זה נגזר אולי להפצה המתגברת של שרתי בלייד ושרתים הדורשים דיסקים קשיחים קטנים יותר עם ביצועים גבוהים יותר, והמספר ההולך וגדל של קונפיגורציות המשתמשות בדיסקים מגוונים, עם מאפיינים שונים, בשיטה של רבדים אחידים בתוך המערכות.
ניתן להשיג היום דיסקים מסוג SAS בפורמט קטן (SFF), ופוג'יטסו כבר יצאה עם דגמים כאלו. סדרת GST של היטאצ'י כוללת תחום של SASים 3.5” (15,000 rpm) כמו ב-Ultrastar 15K300, ועד דגמי SAS  של 2.5” (10,000 rpm )  כמו הדגם C10K147, שהקיבולת שלהם נעה בין 73 ל-147GB. היתרון הגדול של הדיסקים של 2,5" הוא הנפח הפיזי הקטן יותר וצריכת האנרגיה הצנועה יותר שהם דורשים. יתכן מאוד שלקוחות ארגוניים שרואים תועלת בשני תחומים אלו מול המחיר האבסולוטי, יעברו מהר יותר ל-SAS הקטנים.
גם Seagate מציעה דיסקים לרמה הארגונית עם ממשק SAS. ניתן לעיין במגוון הדגמים והפורמטים באתר החברה.
 

ייעול השימוש ב ChiefDD באמצעות

 תוכנה חיצונית בעלות מזערית

כולנו מכירים את תוכנת Acronis על מעלותיה ויתרונותיה הרבים, אך לעתים קרובות אנו נחרדים ממחיר יישום הפתרון ברמה הארגונית – מעל 700$ לשרת.

לא לכל ארגון יש את היכולות או התקציבים להגן על כל השרתים באמצעות תוכנה מצוינת זו ולכן מצאנו דרך בה ניתן לשלב את כלי העזר ChiefDD המצורף חינם לכל תוכנת BOS עם כלי עזר של Acronis וביחד הם עושים את העבודה מצוין.

השלב הראשון הוא שימוש בכלי שנקרא Acronis Universal Deploy במשולב עם חבילת Acronis® Snap Deploy® 2.0.

שני הכלים גם יחד עולים כ- 30$.

השלב השני הוא כמובן יצירת העתקים מושלמים של השרתים הארגוניים, כפי שתיארנו בשבוע שעבר
שילוב זה מאפשר הפעלת ה-Image שנוצר בחומרה אחרת כלשהי ובכך לאפשר התאוששות קלה ומהירה לשרת שלם.

תיאור המוצר (מאתר החברה):

Acronis® Universal Deploy® provides a simple way for you to deploy new systems with different hardware. A standard configuration image can easily be deployed to identical hardware. However, while this method works for systems with the same hardware, it can fail with machines running different hardware. Systems in such cases may fail to boot because the critical Hardware Abstraction Layer (HAL) and mass storage device drivers are missing. While Microsoft SysPrep technology allows you to import plug-and-play drivers, such as sound, video, and network drivers, it does not allow you to import the drivers required to boot the machine.
Universal Deploy provides an efficient solution for hardware-independent system deployment by allowing you to install the crucial HAL and mass-storage device drivers in an image. With this feature you can automatically or manually select the HAL and mass-storage device drivers to fit the target hardware, ensuring that newly deployed systems with different hardware are deployed properly.
Price $9.99

A license for Acronis Snap Deploy 2.0 (Cost 19.99$) is required to use Universal Deploy

למידע נוסף  להורדת התוכנה

ניתן להוריד את התוכנות של Acronis מהאתר שלהם לניסיון למשך 15 יום, לאחר מכן ניתן להמשיך ולהשתמש במוצרים לאחר רכישת הרישיון.

הערה: המוצר אינו פשוט להבנה והפעלה, למרות ההתקנה הקצרה והמסכים הפשוטים, נדרש ידע מעט מתקדם במוצרי החברה לשם הפעלתו.

פנו אלינו ל: info@chief.co.il  להזמנת רישיונות התוכנות באותו המחיר שבאתר.

המחיר בשקלים משתנה מעת לעת בהתאם לשינויים בשער הדולר (העברות והמחאות גבוה), כמו כן יש להוסיף מע"מ כחוק.
 

דיסקים קשיחים וזכויות יוצרים

לפני שנים רבות (שבע) ערב לעולם סיכון גדול ואפל מארץ ניהול זכויות היוצרים. אילו היו מנצחות אז כוחות הרשע, זה היה מביא לסוף הפלטפורמה הפתוחה של המחשב האישי כפי שאנו מכירים אותה, מבלי שאיש ישים לב לכך. לראשונה, רבים הבינו את התוצאות של מחשב אישי נעול. ה-CPRM הייתה טכנולוגיה מתוחכמת, מסרסת באמצעות הצפנה, לשימוש על מצעים ניתקים, שפותחה במעבדות IBM. היא מיוצגת על ידי האות "S" בכרטיסי SD, ונמכרו ממנה כמאתיים מיליון עותקים עד כה.
בזמנו נעשו מהלכים כדי לכלול טכנולוגיה זו בדיסקים הקשיחים של מחשבים אישיים, כדי להפוך את ה-CPRM או Content Protection for Recordable Media, לחלק מן ה-command set הסטנדרטי בדיסקים ATA. הכוונה הייתה שכל דיסק קשיח ישא חתימה שתאפשר בקרה מלאה של המצע על ידי נושא זכויות היוצרים. כך, היה ניתן למחוק או לחסום כל קובץ של שיר או סרט המותאם לטכנולוגיה זו שהיה מועתק לדיסק.
כמובן, לקוחות ארגוניים וספקי התוכנה שלהם החלו מיד בתלונות נמרצות. הם הבינו מיד כי יישום הטכנולוגיה הנ"ל יכלה פשוט למוטת מערכי אחסון וגיבוי קיימים. מהר מאוד נהיה ברור שזוהי בעצם המטרה של מחזיקי זכויות היוצרים בעולם הבידור.
מערכת CPRM הייתה קשה ביותר לפענוח. כמערכת הצפנה משודרת, היוותה מטרה ניידת באופן מתמיד מול ההאקרים, מארג של עשרות אלפי ספרות/אותיות, הניתנות לשינוי או רענון על ידי מחזיק הזכויות. טושיבה, יחד עם קבוצת יצרנים (Intel, IBM, Matsushita ו-Panasonic) יצרו גוף שמטרתו לרשום את הטכנולוגיה סביב העולם.
באותה תקופה, סוף שנת 2000, לא היו בלוגרים או כל התאגדות צרכנים שתתנגד למזימה. אך היא התפרסמה, על השלכותיה. ה-The Register וגם CNet, ביקרו את המדיניות והסערה התקשורתית התחילה. כאשר הרוח הגיעה לשולחנות ההנהלה ב-Intel וב-IBM, הבינו שם שנעילת מצעי מידע תפגע בעסקים שלהם. הם ירדו מעניין ה-CPRM בדיסקים ATA.
קשה לומר שמאז העולם חופשי ממזימות מאותו סוג. ועדת T.13 מכתיבה ספציפיקציה  שרק מכסה את המכנה המשותף הנמוך ביותר של ה-set of operations, וכשני שליש מן הפקודות הן ספציפיות לכל יצרן. חברות כמו Western Digital או Seagate לעיתים קרובות יוצאות עם ספציפיקציות קנייניות.
לאחרונה נודע כי חברת Western Digital כנראה "מסרסת" את הדיסקים שלה כדי למנוע החלפת קובצי MP3. (עוד שערורייה בסגנון ה-Root Kit מ-2005?) למעשה, הדיסקים הקשיחים בכלל לא "מסורסים", מי שמשתמש ב-Samba יוכל לראות בכך עוד כונן Ethernet כמו כל אחד אחר, או עוד תוספת NAS בכלל לא יוצאת דופן. מה ש"מסורס" היא התוספת האופציונאלית של WD, מערכת קבצים וירטואלית למשתמשי ווינדווס, הנקריאת Mionet.
ה-Mionet נמכר כמערכת קבצים וירטואלית שמאפשרת גישה למחשב האישי הביתי עם Windows מרחוק, דרך האינטרנט. היא נותנת אפשרות לשטח עבודה משותף וגישה מרחוק לפריפרייאליים, כמו למשל צפייה במצלמת האינטרנט מרחוק. כמו רבים מן השירותים מסוג זה, גם מיונט מוגבלת בכוונה - היא ידעה לחסום מדיה משותפת דרך חיבור לאינטרנט הרבה לפני ש-WD רכשו את הסטארטאפ שלה, לא מזמן.
כאמור, מדובר במערכות ווינדווס בלבד. משתמשי מקינטוש ולינוקס יכולים להמשיך ולהשתמש ב-Samba. משתמשי WLAN לא נפגעים מן החסימות, אותן ניתן לעקוף  בקלות באמצעות הפצת הסיסמא בין חברים.
למרבה הפלא, לא קם סקנדל כצפוי. אנשי השיווק של WD שכנעו את כולם שמדובר בכונן גיבוי או של עבודה מרחוק, וקשה להוכיח את ההיפך. רבים ממשתמשי הלינוקס ממילא מפרמטים את הדיסק לפני תחילת העבודה.
התעשיה עברה דרך ארוכה מאז הניסיון לאינטגרצייה של DRM בחומרה שלנו, מאז התגלה הניסיון לדחוף לנו CPRM על ATA. ההבדל הוא שפעם ניסו להסתיר מידע, והיום מציפים אותנו במידע שגורם ל"רעש רקע". כך, מרוב עומס מידע קשה לאבחן בין מה שטוב ליהודים ובין מה שטוב ליצרנים - ופחות טוב לצרכנים. מחלקות יחסי הציבור חודרות לרשתות הטכניות והחברתיות וממש מכתיבות לאנשים כיצד להרגיש או לחשוב לגבי כל נושא. קשה מאוד לאמוד את רמת האיום על פי תגובות בפורומים, למשל.
קשה לנחש כיצד זה ימשך, אבל אם יצרן גדול יטמיע מערכת אכיפה ברמת low-level כדי למנוע העתקת קבצים MP3 ווידיאו, מהר מאוד השוק יגיב בהתאם. איש לא מבין טוב יותר ממשווקי הדיסקים שהביקוש לדיסקים קשיחים גדולים מגיע בשוק הביתי מהרצון לאגור קובצי מדיה דיגיטאליים.
בפגישה האחרונה של ועידת ה-T.13 (אוקטובר 2007) נשמעה הצעה של "מסלול הגנה חיצוני", משהו דומה ל"מסלול הבטוח" של Vista, המתוכנן לחסום תוכנן HD DVD בלתי מורשה, כגון BluRay. והדבר הנורא הזה הוא כבר חלק מספציפיקציות ה-SCSI.
יהיה לגיטימי לתהות אם וכאשר מיקרוסופט תטמיע את התמיכה ברמת הדרייברים של מסלול ההגנה החיצוני (External Path Protection) כפי שכבר עשתה עם ה- "Secure Audio Path", יהיה מי שמוכן יהיה לקבל זאת. קשה להאמין. ניהול זכויות היוצרים הדיגיטאליים הולך ומתרחק מאור הזרקורים כאשר בעלי הקניין הרוחני בתחום מתחילים להבין שהם זקוקים להצעות מפתות יותר כדי להתחרות עם ההצפה הבלתי ניתנת לעצירה של מוזיקה חופשית. כבר לא נראה כי מחסומים טכנולוגיים יצליחו להציל את זכויות היוצרים היום.
 

להשיג שליטה בשוק

 
יש בעולם כ- 6.775 מיליארד אנשים ומעל שלושה מיליארד משתמשים של טלפונים ניידים. יום אחד, כולם יוכלו לגשת לאינטרנט באמצעות המכשירים שלהם. כאשר זה יקרה, Yahoo רוצים להיות הבחירה הראשונה כספקי מידע. יאהו מתחרה גם עם הענקית גוגל, וגם עם כל ספק שירותים סלולאריים בעולם, שרוצה לשמור על לקוחותיו ולספק להם יותר מאשר סתם קישוריות ניידת. כבר היום, יצרנים גדולים של מכשירים ניידים מתחילים לספק שירותים (ראה Nokia לדוגמא).
מי שיצליח במשימה יזכה ברווחים לעין שיעור. הטלפון הנייד הצנוע התעלה בשנים האחרונות ומאתגר את השווקים של מצלמות דיגיטאליות,  נגני המוזיקה הניידים, ואפילו את שוק מכשירי ה-GPS. נכון שעדיין הפלח הגדול הוא של משתמשים חדשים המתגוררים בארצות המתפתחות ומשתמשים רק בשירותים הבסיסיים של שיחות ו-SMS, אבל מכאן סל השירותים יכול רק לגדול.
אחד ממייסדי יאהו פתח השבוע בלאס ווגאס סדרה של הרצאות של איגוד האלקטרוניקה לצרכן ואמר שהמטרה היא לחזק את תפקיד חברתו כנקודת המוצא המועדפת לכל דבר שהמשתמשים צריכים בצורה מקוונת, ולשם כך ברור לו כי "עליהם לפתוח את החוויה של Yahoo! לכל סוג של מכשיר או משתמש. הטלפון הנייד הוא דוגמא מצוינת, היות ומרבית המשתמשים צפויים להיכנס לרשת יותר דרך הטלפונים הניידים מאשר דרך המחשבים השולחניים". נכון להיום, עמוד הבית של החברה זמין רק למשתמשים בטלפונים סלולאריים בארה"ב עם מכשירי iPhone, כמה מדגמי סדרת 60 של נוקיה, וכמה מכשירים ניידים עם ווינדווס. כבר קיימת גרסת ביתה של Yahoo! Go 3.0, כאשר הגרסה הקודמת (Yahoo! Go 2.0) הייתה למעשה רק אוסף של שירותים של יאהו מותאמים לפלטפורמה הניידת. הגרסה החדשה היא סביבה פתוחה שכוללת עיצוב משופר, דף הבית החדש של יאהו, ואוסף מלא של ווידג'טים ניידים שפותחו על ידי צד ג'.
 

מהיר יותר, איכותי פחות

עולם הלימוד המקוון אינו עד כדי כך פופולארי באזורינו. הפקקים באיילון, בדרך לאוניברסיטה, גורמים לנו לאחל שהיה.
כבר חצי שנה מסתובב המאמר הבא אצלנו על השולחן. הוא נקרא "כמה עולה קילו e-learning", ונכתב על ידי Javier Martínez Aldanondo, מנהל מחלקת ניהול ידע בחברה המספקת באמריקה הלטינית מיקור חוץ של תהליכים עסקיים עם דגש על ערך מוסף למען התייעלות תפעולית, באמצעות טכנולוגיות המידע והתקשורת.
למרות שבאמריקה הלטינית התחילה התפתחות ההיי-טק  באיחור רב, החלטנו בסופו של דבר להביא לכם את תרגום הקטע, המציב שאלות שעלינו לשאול לגבי העסקים שלנו, הקריירה שלנו והדורות הבאים.

"מלאך מופיע באמצע פגישת מרצים באוניברסיטה בדרום אמריקה. הוא פונה לרקטור ומבשר כי, בתור פרס על התנהגות למופת, הוא יתוגמל באחד משלושת הפרסים הבאים: עושר, חכמה, או יופי. ללא כל היסוס, בוחר הרקטור בחכמה הבלתי מוגבלת.
"קיבלת", אמר המלאך ונעלם אל תוך ענן עשן בעיצומו של ברק מעוור עיניים. כולם מסתובבים אל הרקטור, שנשאר שרוי בהילת אור שמימי. אומר לו אחד המרצים: "תגיד משהו בעל משמעות, אדוני"... הרקטור נושם עמוק, מגרד בסנטרו ואומר "הייתי צריך לבחור בכסף".
היום בדרום אמריקה, בכל פעם שמדברים על חינוך או תוצרי הלוואי שלו (למידה, אימון, וכו') בסופו של דבר מסיימים תמיד עם דיבורים על מספרים: שעות, תלמידים, ציונים, תקציבים, עלויות, השקעות, חסכונות, ובקיצור: כסף.
החינוך הוא שוק רווחי וההדרכה הוא עסק שלא יפסיק לגדול בצורה לוגריתמית בכל חברה שמוקירה את הידע כדלק המזין את מנועי האנשים. עדיין לא נכנסנו לגמרי לעידן הדיגיטאלי. חומר הגלם הבסיסי ממשיך להיות ה"דלק", למרות שבמוקדם או במאוחר תחליף אותו אנרגיה מוחית חדשה: היצירתיות.
נשיאת צ'ילה, Michelle Bachelet, הכריזה על תוספת תקציב חשובה (מספרים) כדי לנסות ולשפר את תוצאות החינוך (שוב מספרים). אני מפחד שהמאמץ לא ישא פרי, ללמוד זה לא מדע, הלמידה לא ניתנת למדידה עם ספרות וגם אם זה היה אפשרי, לא כדאי לעשות זאת. מה שחשוב הוא למדוד את תוצאות יישום החינוך, לא כמה בן אדם יודע, אלא מה הוא עושה אם מה שהוא יודע, אילו תוצאות הוא משיג; לא כמה זה עולה אלא במה זה עוזר.
על פי קורות חיי, אני בעל תואר ראשון במשפטים, יש לי שני מאסטרים ועוד. התקבלתי לאוניברסיטה בזכות ציון 8.15, או אולי 5.15, לא זוכר. הציון הממוצע שלי בקרירה היה 8.56, או אולי 5.56... מה כל זה אומר עלי? ציון אומר על בן אדם בדיוק מה שמספר הדרכון שלו. כלומר, כלום. בכל פעם שעלי לבחור במתכנן חינוכי לצוותים שלנו אני בוחן שתי תכונות בסיסיות: יכולותיו לראיין מומחים (כדי לשאול שאלות טובות ולא כדי לארגן תכנים בצורה לוגית) ויכולתו לדמיין סיפורים ולכתוב תסריטים. אני בקושי בוחן את קורות חייו. יותר מזה, אני משתדל שלא יהיה מדובר בפדגוג, מפני שאותם יש להעביר תהליך "טיהור" יקר מאוד.
ראו למשל את הדוגמאות שחוויתי בשבוע האחרון:
○ קיבלתי מייל בזה הלשון: "אני צריך בבקשה שתתמחר לי עד יום שישי קורס של e-learning בנושא..." למסר מצורפת רשימת מטרות ואת סילאבוס הקורס.
○ לקוח מספר לי: "בעבור הקורסים של 4 שעות אנו משלמים  5.300 אירו".
○ לקוח אחר אומר: "הקורסים שלי באוטומציה משרדית זולים מאוד, אני שם מורה מול 30 תלמידים וזהו".
המקרים הללו, בהם מככבים תאגידים הנמצאים בין ה-25 הגדולים ביותר באמריקה הלטינית, רחוקים מאוד מלהיות יוצאי דופן. הם רק מאשרים את חששותיי. אנו חיים בעידן של המזון המהיר ושל ההכשרה המהירה. החינוך עבר טריוויאליזציה, הוא נקנה במשקל ונמדד על פי שעות.
על מנת לתכנן תוכנית לימודים, התכנים הם לא נקודת ההתחלה, למרות שלקוחות רבים מתעקשים לשלוח טונות של מצגות פאוור-פוינט בשלב בקשת הצעת המחיר. כולנו יודעים שכדי ללמוד לא חייבים לעבור קורסים. מספיק שנתמקד ונחשוב על אותם תחומים בהם נהיינו מומחים ולהיזכר כיצד הגענו לפתח את אותו know how. כמובן, במעט מאוד מקרים זה קרה בכיתה. למעשה, אם אנו מסכימים שלומדים תוך כדי עשייה, הקונצפטים של כיתה, קורס ומורה חסרים משמעות, מפני שבתוך הכיתה לא עושים מי יודע מה...
זו השנה החמישית בה אני משתתף כשופט בתחרות בתחום ה-e-learning, שם יצא לי לשפוט פרויקט של תאגיד בינלאומי בתחום התוכנה. אותה החברה הציעה לכל עובדיה מגוון אדיר של קורסים המכסה כל צורך בהכשרה שניתן לדמיין. ומה שטוב יותר, לא הושקע אפילו דולר אחד בפיתוח אותם קורסים. העובדים יכולים להתחיל את הקורסים מתי שיירצו, ורק אז צריכה החברה לשלם בעבור המבחן. מתוך סקרנות, בדקתי את הקורס של "איכות השירות ללקוח", שאורכו שעה ועשרים וחמש דקות. אם הקורס אורך שמונים וחמש דקות ומכיל שמונה סעיפי למידה, אני מתאר לעצמי שכל אחד מועבר בעשר וחצי דקות. מה יכול מישהו ללמוד בעשר וחצי דקות? בנוסף, מובטחות שמונה תוצאות, כך שאני מתאר לעצמי שב-10 וחצי דקות אני יכול, למשל, ללמוד לגלות ולטפל בהתנגדויות שמונעות נאמנות של לקוח. כלומר, חמש ורבע דקות כדי לגלות אותן, ועוד חמש ורבע דקות כדי לפתור אותן. כל מי שעוסק מספר שנים בתחום זה יודע שבעיות אלו לא קלות לפתרון. זה מדהים שניתן ללמוד לגלות את ההתנגדויות רק ב-5:15 דקות אונליין. ועוד יותר מדהים, שניתן לטפל בהן תוך 5:15 דקות נוספות. ברור שהניסים קיימים.
לאחר מכן בדקתי את קורס המנהיגות בצוות  בעל ביצועים גבוהים, של 12 שעות, שהכיל הרבה יותר חומר ותכנים מן הקודם. לתפעל צוותי עבודה זה לא דבר קל, אך מותר להניח שאם עובד עובר את אותו קורס, אחרי 12 שעות יידע כיצד לעשות זאת: הוא יידע כיצד להעביר פגישות  הכשרה, להגדיר מטרות, לשכנע את הצוות בנכונות רעיונותיו ועוד. כאשר אני חושב על כך, איני מבין כיצד זה נעשה. מה שכן אני בטוח שמה שמישהו יודע בנדון, הוא למד אותו מניסיון. אז מה בעצם לומדים התלמידים באותו קורס? הרי ידוע שכל דבר שרוצים לעשות טוב באמת (למכור, להנהיג או לנצח בטניס) דורש שנים של ניסיון ולא קורסים של 8 שעות או ספרים עם שמות מבטיחים.
יש שאלה שחוזרת מאת האנשים האחראיים לכוח האדם בארגונים: "כמה עולה קורס של e-learning?". הדבר הזדוני באותה שאלה הוא שהיא מראש מקבלת כמובן מאליו שתוכנית לימודים באה לידי ביטוי באופן ישיר על ידי מספר, יש לה מחיר שכל ספק מצהיר עליו עם שלט כמו בדוכני השוק וניתן לרכוש אותה על פי קילו כאילו הייתה בשר, עגבניות או תפוחי אדמה. בכל פעם שאני שומע את אותה השאלה, אני עונה בשאלה דומה שגם היא לא נכונה: "כמה עולה בית?". הלא ברור שהמחיר תלוי בגורמים רבים.
מי שרוצה לדעת כמה עולה קורס של e-learning חייב תחילה לשאול את עצמו: למה אני רוצה לעבור קורס? איזו בעיה אני רוצה לפתור? כמה עולה לי (ואכפת לי) אותה בעיה, ועד כמה אני מוכן להתאמץ כדי לפתור אותה? אילו תוצאות אני מצפה להשיג וכיצד אמדוד אותם? האם אני בטוח שאותו קורס הוא הפתרון הטוב ביותר? החברה שלנו מעריכה את המהירות, תרבות הRoad-Runner, בה כל דבר חייב להיות מהר יותר, בה לא חיים את חיינו אלא רצים אותם ובה זמן שווה כסף - לעשות יותר בפחות זמן. אנו עוסקים בצורה אובססיבית בלמדוד הכול במספרים, ושכל שנה אותם מספרים יהיו טובים יותר מאשר בשנים הקודמות. היה תמים להאמין שאותו גל לא יציף גם את עולם הלמידה. בכל יום מציעים לנו קורסים של קריאה מהירה, כדי ללמוד כל הקשור לניהול בשעה אחת ("מי הזיז את הגבינה שלי?", למשל) או לשמוע הרצאה של פרופסור Peter Drucker ב- DVD.
מי שפעם נחשב workaholic, היום הפך ל- speedaholic. להיות איטי, מחושב, לא נראה טוב. כאשר אני רץ, אני לא חושב. אין ילדים עם פגם של ריכוז, אלא מבוגרים עם אותו פגם. אנו מגדלים ילדים שלא יודעים לחשוב ולא יודעים לחלום. מחפשים את ההתקדמות המהירה ביותר, היעילה ביותר, אך גם הזולה ביותר. הבעיה היא שמשוואה זו היא בלתי יציבה ומישהו מפסיד.
איני יודע מי אחראי, אם ההיצע שמסוגל להציע כל דבר העיקר למכור בעסק שנראה כל פעם יותר מושך. או הביקוש, של השוק שרואה שבצורה פשוטה וקלה אפשר להוציא כמה שפחות ולהשתמש מחדש באותם ספרי הדרכה, פאוור-פוינטים ותקליטורים שכבר היו להם.
כאשר שואלים מנהל חברה כיצד מודדים את השפעת ההכשרה שלו, אם מרוצים עם המאמץ שהם עושים ואם ניתן לשפר אותו, כולם מסכימים שההכשרה לא משנה את החיים של אף אחד: לא משנה התנהגויות ולכן בקושי יש לה כל השפעה.
אז כמה עולה קורס?, האמת היא שהתשובה לשאלה זו לא חשובה, אבל אם לא תסתפקו בכך, פתחו עיניים מפני שלסופר הקרוב לביתכם בוודאי עוד מעט יגיע מבצע החודש: שלם 3 קורסים של מיומנויות הניהול וקבל קורס אנגלית וקורס טכנולוגיה משרדית במתנה."
 

השורות של עמית

תחליף סטייל מדינת ישראל

מדינת ישראל לא תשקיע במיגון שדרות מפני קסאמים. אבל מדינת ישראל לא עומדת מנגד: היא תשקיע באמבולנסים, ובפסיכולוגים. אז זה לא ימנע מאנשים למות, אבל לפחות יהיה מי שיאסוף את גופותיהם ויהיה מי שיסביר יפה לילדיהם מה קרה וש- "ככה זה בעולם יש אנשים רעים שיורים טילים על אנשים אחרים"... אבל אף מילה על אנשים טיפשים, חסרי לב, וחסרי יכולת שלא אפשרו למנוע את זה. בטח ימצא מי שיספר לתושבי שדרות שממשלת ישראל תשקיע מיליונים ושנתיים עבודה על פיתוח טיל נגד קסאמים, שבטח לא יהיה תשובה משמעותית עד אז. ובתום השנתיים הללו... כששדרות תהיה עיר רפאים, יהיה צורך לתת פתרון דומה לאשקלון. ומי יודע, אולי רחוק יותר. ואז... ישקיעו שוב באמבולנסים ופסיכולוגים ואולי אפילו יעודדו את זק"א להקים סניף מקומי.
 

אסון כלכלי?

פרופסור רוני אלנבלום, חבר הסגל הבכיר (השובת) באוניברסיטה העברית הכריז בפאתוס רב: "בעוד תשעה ימים יקרה אסון כלכלי שלא קרה בחברה המערבית. 120 אלף סטודנטים יפסידו שנה מהחיים ו-4,500 מרצים עומדים להיפגע. חיילים שעומדים להשתחרר ורוצים ללמוד בשנה הבאה, לא יוכלו ללמוד. האבדן למשק נאמד ב-10 מיליארד שקלים לפחות"
מר אלנבלום היקר, ראשית, לא ממש צר לי על המרצים הבכירים. יתכן ששכרם נשחק ומגיע להם יותר אבל איש מהם לא סובל מחרפת רעב וכל תוספת למשכורת עבורם משמעותה עוד דובדבן לקצפת. הסטודנטים הולכים לאכול אותה בגדול, זה נכון, אבל הם עדיין לא מהווים הפסד למשק. לא נעים לומר אבל המשק עדיין לא צריך אותם. החיילים שרוצים ללמוד? אל תדאג, הם כבר הריחו מה קורה כאן, וסיכוי סביר שאת שכר הלימוד שלהם תקבל מכללה פרטית. אז על איזה אסון כלכלי "שלא קרה בחברה המערבית" אתה מדבר?
עצם העובדה שאתם המרצים הבכירים הצלחתם להחזיק מעמד בשביתה של חודשיים ועוד ידכם נטויה רק מוכיחה שמצבכם לא כל כך רע, בעוד שכל המרצים הזוטרים ובעיקר המרצים מהחוץ, שלא טרחתם לתמוך בהם, נאנקים תחת עומס הניצול של האוניברסיטה נאלצו לקפל זנב ולחזור ללמד. אנא ממך אל תמכור לי קלישאות, אני לא אוהד גדול של ממשלת ישראל אבל בניגוד לך אני יודע שהממשלה לא יכולה להרשות לעצמה להתקפל בפני כל אחד (חאלס, יש גבול לכמות הכסף בקופה), ואתם לא ממש נזקקים, ולא נמצאים בראש סדר העדיפויות. אבל זה לא מנע מכם לרכב על הגב של 120 אלף חמורים, שבורי גב, הסטודנטים שלכם.
 

אין גבול

ממשלת ישראל משחדת את ש"ס ומקימה מחדש את הגווייה שכה עינתה את הציבור הישראלי, משרד הדתות. אין שום סיבה נראית לעיין להקמה של משרד שכזה פרט לשוחד במובן הגס והמכוער של המילה. מרמים את ניצולי השואה (מחכים שימותו לאט לאט כדי שתתפוגג טענתם), מקצצים בקצבאות, שכבר קוצצו מי יודע כמה פעמים, עושקים את כל מי שרק אפשר ו... מקימים מחדש משרד יקר, בזבזני וחסר תועלת. שוחד חוקי!
 

אחסון וידיאו

החל מיום ראשון האחרון אני מפעיל שירות אירוח וטלוויזיה על האינטרנט. במה מדובר ולמה אני עושה את זה?
WebTv hosting זו תעשייה רמאית שמנצלת את חוסר הידע של הלקוחות. בישראל יש לפחות 5 חברות פעילות ויש עוד רבות בכל העולם. למה הכוונה תעשייה רמאית?
1. כמעט כל חברה כזו תמכור לכם שיש לה טכנולוגית קידוד ודחיסה של וידאו ייחודית – האמת היא שכולם משתמשים בדיוק באותן טכניקות ושיטות דחיסה, אבל על ידי כך שהם מוכרים לכם ייחודיות הם גם כופים עליכם קבלת שירות בתשלום (ולא זול בכלל) של דחיסה והמרת הווידיאו שלכם.
2. גביה על פי נפח ותעבורה – מדובר בבדיחה מכיוון שרוב האתרים זוללים כל כך מעט רוחב פס שממש אין להם צורך בשירות אחסון ועדיף להם להשתמש בשרת האינטרנט שלהם.
3. CDN – רשת הפצת תכנים בכל העולם – תיאורטית קבצי וידאו רצוי שיהיו קרובים ככל האפשר לצופה, היינו אם הצופה ישראלי הרי שקובץ הווידיאו יהיה זמין יותר בקלות ובר צפייה בנוחות אם השרת עליו הוא נמצא יהיה ישראלי. מעשית, 99% מהמשתמשים לא זקוקים לזה, אם אני מחזיק שרת באנגליה והסרטים נצפים היטב מישראל, צרפת, ארה"ב ויפאן, הרי ש- CDN הוא שירות מיותר.

יש עוד עשרות דוגמאות אבל המכנה המשותף הוא שכל השירותים הללו:

1. יספקו לכם מה שיש להם להציע ולא מה שאתם זקוקים לו. הנה דוגמא: "Mediazone" מספקת ל-YNET שירותי וידאו ועד היום לא מצאו דרך לוודא שנגן הווידיאו שלהם יהיה זמין על שני הדפדפנים. ותאמינו לי הבורות של YNET מכניסה ל"מדיה זון" הרבה כסף.
2. ינסו להפוך אתכם למרכז רווח
3. יגבו מכם סכומי עתק עבור שירותים שלא אמורים לעלות כסף
4. יצרו תלות בלתי נסבלת של הלקוח.

אז למה לא להשתמש ב-YouTube (אפילו אינטל עושה זאת)? שאלה טובה, והתשובה פשוטה: ברגע שהעליתם סרט ליוטיוב אתם כפופים לכללים שלו... חצי ציץ, תלונה מאיזה כומר בעיירה נידחת בצפון ארה"ב והסרט שלכם עף. השימוש ביוטיוב כשירות אחסון נותן לאתר זה זכויות לשים עליו פרסומות ולחלוק בו עם כל העולם (בלי לשלם). בקיצור, אני מכיר לא מעט כאלו שהיו מעדיפים עצמאות.

כאחד שעבד כיועץ ומפתח עבור הרבה חברות שמספקות WEBTV  וכאחד שגילה שכאשר מנכ"ל של חברה כזו אומר “יש לי פתרון זול לכל אחד" הוא מתכוון ל-2,000 $ בחודש, החלטתי להציג את הפתרון שלי:
אחסון בלתי מוגבל, תעבורה בלתי מוגבלת (כי אם לי יש, הרי שגם ללקוח יש) במחיר שלא יעלה על אחסון אתר רגיל ($20). מתן פתרונות לפי צרכי הלקוח המדויקים. אי כבילת הלקוח, היינו: “תרצה, נספק לך את כל הכלים לעשות את הכול לבד, כולל הדרכה איך לעשות זאת". תרצה שאני אבצע, אין בעיה ואני גם אגבה ממך מחיר הוגן (בדרך כלל 25% ממחיר כל שירות אחר).

בקיצור, מי שרוצה ללמוד יותר על הנושא יכול להיכנס לאתר www.douctv.com, לצפות במצגות, להקליק על סמל ה-צ'אט ולדבר איתי חי בכל עת, לשאול שאלות טכניות ולקבל הסברים, זה לא יעלה כסף.
 

סרטים השבוע

פרסומת יוצאת מהכלל מתאילנד לטונה דלת קלוריות, למה כולם בכפר מסתובבים בגבס, מה עושה ילד כדי שיהיה לו עם מי לשחק, תקלה מוזרה ולא נעימה בחדר הכושר ועוד פרסומות נוספות וקצת יותר תוכלו למצוא כרגיל ב- http://video.videowebgate.com

לגבי הסרטים באורך מלא, גם הם ניתנים להורדה. רק צריך לדעת מהיכן ואיך, למרות שאני לא ממליץ (מדובר בסרטים בגודל 200-300 מגה-ביית) מי שרוצה לדעת איך שישאל. הכתובת כמו תמיד: http://video.videowebgate.com/movies
 

תגובה לשורות של עמית

הישר מהמחלקה ההמָטוֹ-אונקולוגית - פרק 10

מאת: א.א (לפרקים הקודמים)

השבוע הראשון לחופשה השנייה בביתי חלף במהירות. השבוע השני מצא אותי חזק וערני יותר. נעשיתי מעורב יותר במתרחש בבית, קשוב יותר לבני המשפחה, פחות עסוק בתחושות האישיות שלי ובזיכרונות מן המחלקה.
פתאום התברר שיש המון משימות שאני צריך לבצע, כולן דחופות. כך החל מצעד המומחים: רואה החשבון, עורך דין, שיפוצניקים, גגן, גנן, יועצת השקעות ועוד. רשימת המשימות ארוכה, בכל יום אני מוחק ממנה את המשימות שהושלמו. יש לי תחושה של תחרות במרוץ. אני חייב להשלים את כל המשימות לפני האשפוז הקרוב.
ביום חמישי נהגתי את מכוניתי אל בית החולים לצורך ביקורת שכללה ספירות דם, בדיקת מוח עצם ובדיקת רופא. הזימון נועד ל-08:30 בבוקר. בשעה 08:20 עצרתי את המכונית בחניה כפולה, ממש מול הכניסה הראשית לבנין בית החולים. יצאתי מהמכונית, גם רעייתי יצאה מהדלת הנגדית בכוונה להחליף אותי ולהסיע את המכונית אל החניון. בשנייה אחת, מבלי להבין איך זה קרה, מצאנו עצמנו מחוץ למכונית שדלתותיה נעולות, מנועה פועל, וכל המסמכים שלנו והטלפונים הניידים בתוך המכונית.
את המכונית לא ניתן להסיע ממקומה ואני לא יכול להתחיל את התהליך של הביקורת ללא מסמכים ותעודות אישיות.
הנחתי את זרועותיי על גג המכונית, השענתי את ראשי עליהן וחשבתי:
• בשביל לצאת המצב הזה מספיק לפתוח דלת אחת בלבד.
• יש מפתח רזרבי בבית, אבל להביא אותו ייקח שעתיים שאין לי.
• אי אפשר לפתוח ללא מפתח, צריך לפרוץ.
• אפשר לשבור חלון, אבל חבל.
• ראיתי בסרט שאפשר לפתוח דלת באמצעות חוט ברזל שמוחדר דרך החלון והרמת מתג הנעילה. זה נראה הגיוני ואפשרי, אבל אף פעם לא ניסיתי.
• אין ברירה, צריך לנסות.
• אני צריך עזרה, לא בטוח שכוחי יעמוד לי לעשות את זה בעצמי.
רעייתי נשארה ליד המכונית ונכנסתי לבנין. בקשתי שיקשרו אותי עם י. איש האחזקה של הבית, אותו הכרתי מתקופות האשפוז במחלקה. ידעתי שהאיש חרוץ, חייכן וטוב לב. לשמחתי האיש היה. במילים ספורות תיארתי לו את המצב ובקשתי את עזרתו. לאחר 5 דקות נפגשנו ליד המכונית. י. הביא חוט ברזל ארוך, פּלָיֶיר (מֶלְקַחַת בעברית), מברג רחב והתחיל בעבודה.
כל אותו הזמן אני מתכנן את ההסבר שאתן לשוטר שיגלה שני גברים שמנסים לפרוץ לרכב שחונה בחנייה כפולה כשמנועו פועל, בכביש ראשי, לאור היום, ליד הכניסה לבית חולים. אבל כידוע, אפשר לסמוך על משטרת ישראל – אף שוטר לא נראה באופק.
מה אומר לכם, תוך 3 דקות נפתחה הדלת והבעיה נפתרה.
הכי חשוב: תוצאות הבדיקות היו טובות מאוד.

יומיים רצופים ירד הגשם. אני אוהב ימי גשם. אני אוהב את ריח האדמה הסופגת את המים ואת השמש שבאה אחרי הגשם. רבות מספור הן התמונות שצילמתי ובהן עלים ופרחים אוחזים בטיפות מים עגולות קטנות מבהיקות כיהלומים.
יצאתי לגינה לעבוד קצת. לתָחֵחַ את גומות שתילי הורדים ולחוש את האדמה הרכּה הספוגה. אחרי רבע שעה הייתי עייף מאוד וכפות ידי כאבו. עדיין איני כשיר גםלמלאכות פיזיות קלות.

אומרים לי שהטיפול הכימותראפי המכין לקראת ההשתלה קשה מאילו שכבר עברתי. אומרים שתגובות הגוף לאחר ההשתלה מעיקות מאוד. אבל אני לא מוותר. אני מגדיל ומארגן את ספריות ה-MP3 שלי. רכשתי אוזניות מעולות חדשות. בכל יום נוספות ספריות של סדרות טלביזיה וסרטים בהם אני מתכנן לצפות כשאשהה "בחדר האטום". הכנתי רשימה של משימות עריכת וידיאו שאקח אתי. סוף סוף אולי תגיע הגאולה לעשרות קלטות וידיאו שצולמו באירועים משפחתיים וטיולים בארץ וברחבי העולם.

כמו באשפוזים הקודמים, המחשב הוא האמצעי המספק חמצן ותעסוקה למוחי. הסחת הדעת האינטנסיבית הזו חשובה לא פחות מתרופה. לשמחתי בורכתי ביכולת להפיק הנאה ותועלת מהקשר עם המכונה המיוחדת הזו שמאתגרת את המוח ואף פעם לא מעליבה או פוגעת. והאינטרנט – עליו כבר כתבתי די.

החיים בבית כאילו שבו למסלולם הרגיל. אבא (כלומר אני) בבית, מרגיש טוב ומתפקד. כל אחד מבני הבית ממשיך בעיסוקיו כשגרה. עבודה, חגיגת יום הולדת, חוג לריקודי סלסה, קניות בסופר, יציאה להצגה, קידוש וארוחת ליל שבת מעולה כתמיד. אבל מתחת לפני השלווה לכאורה, קיים המתח. סמוי מן העין, אבל קיים. בשקט בשקט נספרים הימים עד לאשפוז הקרוב, עד לביצוע ההשתלה של מוח העצם המיועדת להביא להחלמתי. אני סופר לעצמי, רעייתי סופרת בחשאי, הילדים סופרים. עוד ימים ספורים בלבד תשוגר החללית לדרכה. האם יהיו התנאים טובים לשיגור? האם יהיה המסלול תקין? האם תצלח ההשתלה?

שגרת הבית מחד וההכנות מאידך מסייעות לזמן לעבור. יום ועוד יום עברו. בכל יום נשאר יום אחד פחות עד לשעת ה-"ש".