בצ'יף אגף נפרד המתמחה במיוחד בפרויקטים בהיבט כוללני לכל הסקטור המוסדי, גם לארגון הבינוני מסורתי או חדשני... ואף לקטן בארגונים הדואג לנכסים, כי המשכיות עסקית, עיקרה "סוף מעשה במחשבה תחילה!"
רובכם כבר מכירים את התחשיב לקביעת ערך ה-(Personal DownTime (PDT בארגון. ואם לא, אפשר תמיד לחזור למאמר בעברית משנת 2001.
לפני שלוש שנים כתב דייויד סמית (בה"ס למנהל עסקים, אוניברסיטת פפרדין) עבודה בשם: "עלות המידע האבוד" בה ניסה לכמת את העלויות הקשורות לאירועי אובדן מידע בכלכלה האמריקנית בזמנו. אנו סבורים כי המאמר תקף גם היום, והחלטנו להביא מתוכו מספר נתונים ותובנות.
"כל משתמשי המחשב מכירים את הבעיה של אובדן מידע. למרבה המזל, לרוב התקריות בתחום אין תוצאות משמעותיות, והן גורמות רק למספר דקות של עבודה חוזרת או לוויתור והכרזה על הקבצים כבלתי נחוצים. אבל לעיתים, המידע האבוד הינו קריטי, ועלות המידע האבוד, גדוֹלה. בעלי מחשבים ומנהלי עסקים נמצאים בסכנה גוברת ככל שגדלה ההשענות על מידע ועל דאטה כמניעים עסקיים. מאמר של Jon Toigo מדווח כי חברה החווה הפסקה בלתי מתוכננת בשירותי המחשוב למשך יותר מ-10 ימים, לעולם לא תתאושש מבחינה פיננסית, וכי 50% מכל החברות הסובלות מתופעה כגון זו ייסגרו בתוך 5 שנים."
"כמובן שערך המידע האבוד משתנה בהתאם ליישומו, וגם על פי הערך הפוטנציאלי שניתן להרוויח מהשימוש במידע זה. למשל, האובדן של קוד מחשבים מהווה אבדן ערך משמעותי, מפני שיש לשכתב אותו על ידי מפתחי תוכנה בעלי יכולות / השכלה גבוהות ובמשכורות גבוהות. בניגוד לכך, אובדן מסד הנתונים של היסטוריית לקוח יהיה אובדן ערך פחות משמעותי, בהנחה שעותקי המקור של המסמכים המרכיבים את ההיסטוריה זמינים בדרך אחרת. במקרה כזה, למרות שיהיה צורך להקליד מחדש את המידע, העבודה יכולה להיעשות על ידי אנשי צוות בעלי יכולות ומשכורות נמוכות יותר"
חשוב מבחינתנו לציין גם את המקרים בהם כלל לא ניתן לשכתב את המידע האבוד. בעיקר במקרים של עבודה יצירתית (טקסטואלית, גראפית, צילומים...) כאשר היוצר אינו עוד זמין, כשיר, או בחיים- או שהתנאים ליצירה מחדש אינם זמינים. נוספות על כך תביעות משפטיות המצריכות עבודה פורנזית מפני שצד אחד אינו כלל מעוניין בשחזור המידע האבוד (מחיקה בזדון, טשטוש עקבות...)
"חברות נשענות כל פעם יותר על מידע הנמצא בסביבה מבוזרת, ולכן בחינת אובדן המידע צריכה להתרכז ברמת המחשב האישי (מחשבים שולחנים ונישאים). מסיבות שונות, קשה לבנות סטטיסטיקות בנושא. האירועים יכולים להיות מבוססים חומרה או תוכנה. לגבי חומרה ניתן להשתמש בפניות לחברות הביטוח, ולגבי תוכנה - בפניות לחברות הצלת נתונים. הערכות המשלבות מידע משני מקורות אלו אומרות כי הסיבה הנפוצה ביותר - 40% מכלל אירועי אובדן מידע - הינה כשל חומרה. חשבון זה כולל את קריסות הדיסקים ופרצים חשמליים. 30% נוספים נגרמים כנראה עקב שגיאות אנוש, כולל מחיקת מידע בשוגג, וגם נזק לחומרה הנגרם בשוגג (כגון הפלת מחשב נישא, למשל). 13% מאירועי אובדן המידע מתרחשים עקב שיבושי תוכנה, כולל נזק הנגרם על ידי תוכנות אבחוניות, ותוכנות הנמכרות למטרת שחזור נתונים. על 6% מן המקרים אחראיים וירוסים, כולל אלו הפוגעים ב-Boot sector ומדביקי הקבצים. 9% מאירועי אובדן מידע מתרחשים כתוצאה מגנבת חומרה, במיוחד מחשבים נישאים. ולבסוף, פגיעה בחומרה, הכוללת נזק כתוצאה משיטפונות, אש וברק, אחראית ל-3% מכל אירועי אובדן המידע" "ניתוח המידע... משקף כי 2% מכל המחשבים השולחניים ומעל 10% מן הנישאים עלולים לאבד מידע פעם אחת בכל שנה" אין לשכוח כי הדברים נכתבו לפני 3 שנים, ויתכן והיחסים השתנו מאז מעט. מה שבטוח, הגורם האנושי ממשיך לככב בין המקומות הראשונים גם בימינו. בנתונים בני מעל עשר שנים, מאמצע שנות התשעים, הגורם האנושי גילם 33% מסיבות הנזק ונזקים אלקטרוניים וחשמליים הוו 32% אחוזים נוספים, בתקופה ההיא וירוסים גרמו ל- 6.9% מהנזקים ואנטי וירוס ותוכנות שירות למיניהן גרמו ל 7.8% מהנזקים. המסקנה המתבקשת היא שחלה התדרדרות חמורה באיכויות החומרה, שרמת הנזק מידי אנוש נשארה קבועה, ושתוכנות השירות השתפרו.
"אירוע חמור של אובדן מידע יסתיים באחד משני תרחישים: או שהמידע יהיה ניתן לשחזור בסיוע תמיכה הטכנית, או שהמידע הדיגיטאלי יאבד לְנֶצַח נְצָחִים ויש להקלידו מחדש. חישוב העלות הממוצעת של כל אירוע אובדן מידע חייב לקחת בחשבון את שתי האפשרויות. היכולת לשחזר מידע תלויה כמובן בסיבת האובדן. האובדן הבלתי הפיך או גניבת המחשב שאינו מגובה בצורה יעילה - תוצאתו תהיה אובדן תמידי. בנוסף, נזק של אש או מים יכולים להקטין משמעותית את הסיכוי לשחזר את המידע. לגבי סיבות אחרות של אובדן מידע, המומחים בתחום השחזור הולכים ונעשים יעילים יותר כל פעם. אם לקחת בחשבון את כל סוגי הסיבות האפשריים לאובדן מידע, ההוכחות מצביעות על כי ב-83% מן המקרים ניתן לשחזר את המידע."
"ההוצאה הראשונה שיש לשקול בשחזור מידע קשורה להעסקת מומחה למאמץ השחזור. אם מומחה כזה קיים בתוך הארגון יש לחשב גם את מספר השעות המושקעות במאמץ השחזור ואת עלות העובד לשעה. הזמן הדרוש לשחזור משתנה לאורך סולם רחב מאוד. אם קיים גיבוי נגיש זמן השחזור יכול להיות קצר מאוד. בקצה השני, אם המידע משובש על גבי הדיסק הקשיח, המאמץ יכול לדרוש מספר ימים. אם הזמן הממוצע לשחזור מידע אבוד הינו בממוצע 6 שעות, יש לשכפל את עלות העובד ב-6" וכאן חייבים אנו הערה משלנו: עובד מומחה העסוק בשחזור המידע משקיע אולי X שעות. אך העובד שאינו מסוגל להתקדם בעבודתו מפני אובדן המידע, גם הוא מאבד את אותו מספר שעות, כמו גם כל חוליה בשרשרת הארגונית התלויה בתוצר של אותו עובד מושבת!
"אם חברה אינה מעסיקה
עובד מומחה המסוגל לשחזר מידע אבוד (או לפחות לטפל במקרה המסוים שהתרחש בה), חייבת אותה חברה לפנות למומחה חיצוני לנסות ולשחזר את המידע. מומחים חיצוניים יכולים להיות יקרים בהרבה ממקורות פנים ארגוניים, ולפעמים עלות העסקתם עוברת פעמיים, שלוש או יותר את העלות לשעה של עובד פנים ארגוני." כאן, עוד הערה של צ'יף: אנו ממליצים לארגונים להעסיק מומחים ("נאמני אובדן מידע") בשחזור מידע רק בהתאם לתדירות מקרי אובדן המידע בארגון, גודל הארגון וערך מוסף לארגון של אותם העובדים. עלות ההעסקה של עובד מומחה למטרה זו בלבד, בארגון בו תדירות מקרי אובדן המידע נמוכה - אינה מוצדקת. להסמכת עובדים כ- "נאמני אובדן מידע" צרו עמנו קשר.
"במהלך זמן ביצוע ניסיונות שחזור המידע, המשתמש המושבת מצמצם את היצרנות הארגונית, ואת התוצאות רואים במכירות וברווחיות החברה. אובדן יצרנות פרושה פספוס הזדמנויות ליצירת הכנסות. יש עובדים המעורבים באופן ישיר במכירות וביצירת הכנסה, אחרים ממלאים תקפידי תמיכה או תפקידים שאינם יוצרים הכנסה באופן ישיר. הכלכלה מלמדת שניתן להעריך את היצרנות של כל עובד, או תרומתו להכנסות הארגון על פי בחינת תמורתו האישית. מקורות מעידה זמינים מצביעים על כך שהעובדים המשתמשים במחשבים בעבודתם מקבלים בממוצע $36.20 בשעה" (ארה"ב 2003) - 55 ש"ח לשעה (ישראל 2006).
"הערך של אירוע
אובדן מידע בו לא ניתן לשחזר את המידע הינו הערך של המידע עצמו. זהו המקרה בכ-17% מכל אירועי אובדן המידע. הערך של המידע משתנה, ותלוי במידה רבה בסוג האירוע, ובכמות המידע שאבד. במקרים מסוימים ניתן להקליד מחדש את המידע בזמן קצר - ומצב שכזה פירושו עלות נמוכה יחסית של המידע האבוד. במקרים אחרים, ערך המידע האבוד שווה למאות שעות אדם למשך שבועות רבים הנדרשות לבנייתו מחדש או לשחזורו. מאמץ כה ממושך יכול לעלות אלפים ואף מיליוני דולרים. למרות שקשה מאוד למדוד בצורה מדויקת את הערך האִינְהֶרֶנְטִי של המידע, והערך של סוגי מידע שונים משתנה, מקורות שונים בספרות המחשבים מצביעים על כי הערך של 100MB מידע מתקרב ל-1 מיליון דולר, קרי 10,000$ לכל מגה בייט שאובד. אם משתמשים במספרים אלו, ומניחים כי כתוצאה מאירוע אובדן מידע ממוצע הולכים לאיבוד כ- 2MB -עד כה 20,000$- בהתאם לסיכוי של 17% שלא ניתן יהיה כלל לשחזר את המידע, אפשר יהיה לנבא כי העלות הצפויה של כל אירוע אובדן מידע יהיה של 3,400$!". הניסיון בצ'יף מעט שונה אך אינו שולל את הנתונים של סמית.
"אם לסכם את העלויות של שירות טכני, אובדן יצרנות, ועלות המידע האבוד, סך כל המחיר של אירוע אובדן מידע בודד יגיע בממוצע ל- $3,957. מרבית אירועי אובדן המידע -כ-83%- מסתיימים במחיר ממוצע נמוך הרבה יותר ($557), אמנם במספר קטן הרבה יותר של מקרים בהם המידע אובד לנצח, העלויות הממוצעות מוערכות בהרבה יותר ($20,557). בנוסף לכך שסכומים אלו מדגישים את העלות המשמעותית של הקלדה מחדש של המידע, הם משקפים את החשיבות של המידע ביצירת ערך לעסקים. יחד עם המידע שאבד, מתפספסות גם הזדמנויות אלו. אבדנים אלו מוכפלים בסביבה מרושתת. סקר של Contingency Planning Research מ-2001
מצא כי מרבית החברות מעריכות את העלות הממוצעת של ה- downtime ברשתות מחשבים במעל $50,000 לשעה, ובעבור אחדות מהן אף מעל $1,000,000 לשעה".
"ניתן להסיק כי משתמשי PC עשויים להשתמש עכשיו יותר מאי פעם במייצבי זרם ובתוכנות אנטי וירוס. בנוסף, חברת תוכנה המתמחה בביטוח מחשבים אישיים מדווחת כי אחוז גניבת מחשבים נמצא בירידה מתוך כלל אירועי אובדן המידע."
"גדילת הביטחון והתלות במחשבים נישאים, אשר להם סיכויים גדולים יותר לספוג אירועי אובדן מידע מאשר מחשבים אישיים, חלקית עקב נזק מקרי הנגרם מנפילה. יותר מידע מאוחסן בחללים קטנים יותר, מאחר וקיבולתו של דיסק קשיח גדלה כל הזמן. הערכות שמרניות אומדות את קצב גדילת המידע ב 80 אחוזים כל שנה. לא רק שכמות המידע גדל, גם תלותו של העסק במידע גדל."
חדש ל-Skype: טכנולוגיית "גלאי שקרים" מאת KishKish ניתנת להורדה ולשימוש ישיר עם הטלפון תוכנה (Skype softphone). המוצר מאפשר למדוד את רמת המתח בקול בן השיח בזמן אמת דרך הסקייפ... השימוש בניתוח מתח בקול (VSA- Voice Stress Analysis) היה פופולארי בשנות ה-70 וה-80'. בשנות ה-90' המערכות הממוחשבות הראשונות או CVSA הגיעו לשוק. מספרים שאפילו צבא ארה"ב משתמש בטכנולוגיה במלחמתו נגד הטרור העולמי. גלאי השקרים של KishKish-Skype משתמש ב-10 השניות הראשונות בשיחה לכיול המערכת עד לרמה הכללית של מתח הדובר. לאחר מכן מתמרנים את השיחה באמצעות שאלות, ועוקבים אחר ארבעה סמנים של רמת המתח: הבולט ביניהם הינו מחט הזזה מעלה ומטה ורושמת את רמת המתח. השני הינו סקאלה מ-0 עד 100 שגם היא מראה את רמת המתח. נורה ירוקה הופכת לאדומה כאשר רמות המתח עולות על הנורמאליות, ולבסוף מופיע בחלק העליון של התצוגה מסר עם קביעה של "רגיל", "גבוה" וכו'' בקישקיש לא מתחייבים בדבר הדיוק של האבחון. עקרונית, מי שיודע שבודקים אותו עם הטכנולוגיה, יכול לנסות לזייף התרגשות בשלב הכיול... גלאי השקרים הינו האחרון ברשימה של מוצרים שהם פיתחו בעבור סקייפ. מוצרים אחרים בסדרה הם דואר קולי, רשמקול, ספר טלפונים ונייד, וכנראה שבקרוב יכריזו על פיתוחים נוספים.
בשנת 1971 הכניסה IBM לשוק את "דיסק הזיכרון" (memory disk) הראשון, שקיבל מאוחר יותר את הכינוי "floppy disk". הפלופי הראשון היה דיסק 8 אינץ' מצופה תחמוצת ברזל מגנטית, והמידע נכתב ונקרא משטח פני הדיסק. קראו לו "פלופי" מפני שהיה גמיש, והוא נחשב לאמצעי מהפכני לזמנו הודות לניידותו, שתרמה מימד פיזי קל להעברת מידע ממחשב למחשב. הפלופי הומצא על ידי קבוצת מהנדסי IBM תחת הנהגתו של אלן שוגרט. הפלופיז הראשונים תוכננו להעלאת מיקרו-קודים לבקר של ה-Merlin disk pack file - התקן לאחסון 100 מגה בייט (IBM 3330), כך שלמעשה הדיסקטים הראשונים שמשו לטעינת סוג אחר של התקן אחסון מידע. מעט לאחר מכן נמצאו דרכים נוספות לשימוש בפלופיז, שעשו אותם את המצע ה"חדש" לאחסון תוכנה וקבצים. האריזה המרובעת של הפלופי עוטפת דיסק עגול מחומר הדומה לזה של כל טייפ להקלטה. צד אחד או שניים של הדיסק משמשים לאחסון מידע. כונן הדיסקט תופס את מרכז הפלופי ומסובב את הדיסק כמו תקליט בפטיפון, רק בתוך המארז הפלסטי שלו. הראש קורא/כותב נוגע בשטח הדיסק דרך פתח במארז או מעטפה. הפלופי של שוגרט היה מסוגל להכיל עד 100 קילו בייט מידע. מאוחר יותר, ב-1976, פיתח אלן שוגרט כונן לדיסקטים גמישים ¼5 אינץ' בעבור מעבדות Wang, במטרה להשתמש בהם במחשבים שולחניים. עד 1978 יותר מ-10 פירמות יצרו כוננים לפלופיז ¼5 אינץ'. רק ב-1981 הכניסה Sony לשוק את הדיסקטים והכוננים של ½3 אינץ' בהם משתמשים עד היום, למרות שכל פעם פחות.
בשבוע שעבר נפטר בגיל 76 וכתוצאה מסיבוכי ניתוח לב Alan Shugart - המהנדס ששינה את תעשיית הדיסקים הקשיחים המודרנית. הוא היה חלק מתעשיית האחסון למשך כ- 45 שנה, ועזר לפתח את הדיסק הקשיח הראשון המסוגל לאחסן חמישה מיליון אותיות מידע. בעמק הסיליקון הוא נחשב לטיפוס ססגוני, שאהב ללבוש חולצות מודפסות בסגנון הוואי, והתייחס לממשל בסטירה - עד כדי שהזמין קריקטוריסט לצייר סדרה קומית על "הקמפיין" של כלבו "לקונגרס". במשך שנים רבות עבד שוגרט ב- IBM וב-Memorex, והשתתף בפיתוח פרויקטים רבים, כולל מערכת אחסון שהיוותה בסיס ל-Sabre (מערך הזמנות מקוון ראשון שפיתחה IBM עבור American Airlines). בשנת 1979 יסדו שוגרט ו-Finis Conner את Seagate Technology, יצרן ראשון של דיסקים קשיחים של 5.25 אינץ'. אחרי ששוגרט עזב את סיגייט, הוא יסד את חברת ההון סיכון "Al Shugart International". אל גם היה דירקטור בחברות ידועות כמו SanDisk ו-Cypress. השם Shugart היה במשך שנים רבות שם נרדף לדיסק קשיח, גם כיום מערכות רבות מגדירות את הפנייה לדיסק קשיח תחת ההגדרה Shugart. גל של עצב פשט ברשת, בין עיתונאים ואנשים טכניים כאשר מותו נודע. ותאמינו, זה לא דבר נפוץ..
ועדת הכלכלה של הכנסת דנה בסעיף בהצעת חוק זכויות היוצרים החדשה, המתיר העתקת תוכנות לצורכי גיבוי. כתבה של אהוד קינן ב-ynet תודה על הקישור ליואב מ-טיק טק.
בסקר שנערך בין 4,000 עסקים קטנים ב-8 מדינות על ידי MasterCard הבינלאומית, דרגו העסקים את הטכנולוגיה כחשובה לעסקיהם. מעט מעל רבע מן העסקים (26%) ראו אותה כ"מאוד חשובה", בזמן ש-22% התייחס אליה כ-"לא חשובה בכלל". עסקים גדולים יותר מצאו ערך גדול יותר בטכנולוגיות המידע: 33% מן העסקים עם יותר מ-10 עובדים מקמו את הטכנולוגיה בקטגוריית ה"חשובה ביותר". הסקר אישר את הסטריאוטיפיים המיניים, כאשר יותר גברים מאשר נשים ראו ערך בטכנולוגיה. הסקר מצא כי עסק קטן ממוצע עובד 54 שעות בשבוע, כאשר 18 מתוך שעות אלו מוקדשות למטלות ניהוליות - הזדמנות פוטנציאלית לחברות התוכנה שיצליחו להציע פתרונות בטוחים שלא יתרסקו על בסיס קבוע... ההתלהבות משימוש בטכנולוגיה הייתה ניכרת יותר בדרום אמריקה. 91% מן העסקים בברזיל ובמקסיקו דרגו אותה כ"חשובה". אחריהן נרשמו אוסטרליה (84%), ארה"ב (83%) וסין (73%). העסקים הקטנים בארצות האירופיות היו פחות נלהבים - רק 69% מן המשתתפים הבריטים ו-68% מן הצרפתים דרגו את הטכנולוגיה כחשובה.
למרות ששוק ה-SMB גדל במהרה, 60 עד 70% מן החברות הקטנות יותר עדיין לא מחליטות לעבור לאחסון מרושת. במקום, הן דבקות ב-DAS, אחסון צמוד, שהוא קל יותר לאימפלמנטציה ולהבנה. רוב מנהלי הרשתות מבינים בתיבות דואל, במסדי נתונים, בשיתוף קבצים ובמדפסות... ואילו מושגים כמו LUNs ( או Logical unit numbers) לאחסון, מערכים וריטואלים, תוכנות גיבוי מורכבות ו-volumes נמצאים מחוץ לטווח מומחיותם. האחסון המרושת הינו מורכב, ודורש לעיתים לימוד מעמיק - ואפילו תואר אקדמי... גם העלות הנה גורם משפיע. החברות הקטנות והבינוניות לא מוכנות להשקיע יותר מ-5,000 עד
$10,000 במערכות אחסון.
באיחור של 5 שנים הוקרן (שוב) השבוע בערוץ 2 פרק מהסדרה "Sex and the City" בשם -" My Motherboard, My Self" ("לוח האם שלי, אני עצמי"). בפרק משנת 2001 - עונה 4, פרק 8, שנכתב על ידי Julie Rottenberg ו-Elisa Zuritsky ובוים ע"י Michael Engler מתמודדות ארבעת דמויות החברות הניו-יורקיות עם סוגיות אישיות שונות ומגוונות, כל אחת בהתאם להשקפה אורבאנית מודרנית ונשית משלה. לדמות הראשית, כותבת טורי הסקס העיתונאיים Carrie Bradshaw, קורס בפרק זה תוך כדי עבודה המחשב הנייד והיחיד שלה. אהובה האדיב מנסה לסייע לה על ידי הקשת Ctrl+Alt+Dlt, אלא שהוא עושה זאת כמשתמש PC טיפוסי, ואילו המחשב שלה, מסתבר, הוא מקינטוש נישא שמקבל את מיטב תקריבי הצילום כאשר במרכז המסך מנצנץ ציור התפוח שעל מכסו. עטוף צעיף ורוד ואופנתי מובא המחשב לשירות הטכני, ולאורך העלילה נשאלת שוב ושוב דמותה של קרי איפה הם / אם עשתה בכלל גיבויים. ההרפתקה עם המחשב, בו שמור כל מה שהעיתונאית כתבה ואגרה בחייה הצעירים השלמים, מוצאת מקבילה בחייה הרומנטיים ובמה שעובר על אחת מחברותיה עם מות אמה (לא לשווא החליטו הכותבות שהרכיב שיואשם בקריסה יהיה לוח האם). משעשע? בהחלט. מעליב? קצת. למה כולם יודעים שצריך לעשות גיבוי, וכיצד לעשות אותם, חוץ ממנה - האישה המשוחררת?. זוויג הפונה אינו אחד הפרמטרים הנרשמים בטפסי המעבדה לשחזור מידע שלנו, למרות השמות המבלבלים (טל, ליאור, ניצן...). בכל זאת, נסתכן ונעריך כי בין 85 ל-95% מכל הלקוחות שהגיעו ללא גיבויים לבקש שירותי שחזור מידע, היו דווקא גברים. ככל שהזמן עובר, עולה באופן כללי שיעור הנשים המגיעות לבקש את שירותנו, ובמקביל מצטמצם שיעור הלקוחות (משני הזוויגים) המגיעים ללא שעשו גיבויים בכלל.
שערוריה !
11 שבועות עברו מתחילת המיזם פרסום בשקל אשר באתר www.marketing.co.il ועשרה שטחי פרסום נמכרו. בשבוע שעבר הודענו כאן כי נמכר שטח מספר 10, אך הפונה שהציע את הצעה חזר בו (השם שמור במערכת לכל המעוניין). ולפיכך, השטח הוצב מיד שוב למכירה, במחיר התחלתי של 512 ש"ח ונמכר במחיר 559 ש"ח כעת יוצע למכירה שטח מספר 11, במחיר בסיס של 1,024 ש"ח ניתן להציע הצעות עד ליום רביעי בצהריים 12:00 27/12/06
משרד הפטנטים וסימני המסחר של משרד המסחר האמריקני (USPTO) עומד לבטל את תוכנית מסמך החשיפה ב-1 לפברואר 2007. המשרד הנחיל את התוכנית הזולה יחסית בשנת 1969 על מנת לספק לממציאים שעדיין לא מוכנים להגיש בקשה לפטנט שיטה אלטרנטיבית לקביעת תאריך הגיית ההמצאות. בארה"ב, זכות הראשונים להמצאה ניתנת לאדם שהגה אותה ראשון, ולא למי שהגיש ראשון בקשה לפטנט. תאריך ההגייה חשוב בקביעת מי הוא הממציא הראשון במקרה שממציא אחר יגיש בקשה לפטנט על אותה המצאה.
זה הכול עניין של פרופורציה. ביחסים מאוזנים, סכסוך בין ענקים יוצר רעש וצלצולים, ויריבות בין קטנים נשמעת רק בסביבתם הקרובה. ארגון קטן עם יריבים/מתחרים גדולים, תוצאת המאבק בינו לביניהם ידועה מראש - הקטן יפסיד במהרה, יעלם או יעבור למעמד הישרדותי, טפילי או סימביוטי. ואחרון, מי שגדול ויש לו יריב קטן יכול להיאבק ולדרוס אותו בקלות, או להפגין כלפיו חסד, או חוסר עניין, ללא שזה ישפיע בצורה משמעותית על קיומו והמשכיותו. במאזן הכוחות של עולם התוכנה המודרני, קיימים ענקים המושכים אש מאלה המרגישים קורבנותיהם, וקטנים מהם בהרבה. הפעם לא נדבר על מיקרוסופט, כי עם על סימנטק -שדווקא קידמה פעם את מוצריה בקמפיין בה דמויות של גברים ענקיים בחליפות עסקים צהובות... האקרים וכותבי וירוסים תוקפים בימים האחרונים את מערכות ההגנה של סימנטק בנקודת התורפה אשר בתוכנת האנטי וירוס. החולשה התגלתה כבר במאי השנה על ידי eEye Digital, שכנתה אותה- איך לא- Big Yellow, וזיהתה את תכונותיה של תולעת ושל BotNet גם יחד. החולשה שהיא מנצלת נמצאת בממשק לניהול מרוחק, אותו יכול גורם עוין לנצל להפעלת קוד זדוני על פי רצונו, עם פְּרִיבִילֶגְיות סיסטם על גבי מערכת נגועה - מה שנותן לתוקף שליטה מלאה. ב-eEye מזהירים כי הנגע הולך ומתפשט חופשי באמצעות האנטי וירוס הפופולארי, בעוד מחלקות IT רבות אינן מוכנות להתקפות על יישומים שאינם מבוססים מיקרוסופט, ועדיין לא התקינו טלאי מתאים לתוכנת האנטי וירוס. רבים רואים מגמה הולכת ומסתמנת, של תקיפות שאינן מכוונות עוד למוצרי מיקרוסופט, אלא לאלפי האפליקציות הקיימות על גבי הרשתות - מאנטי וירוסים ל-iTunes, יישומי המחשבים השולחניים הללו יהפכו מהר מאוד לחולשה העיקרית של הארגון. יחסי הכוחות עלולים להשתנות - ה-Big Yellow יהפוך מתולעת קטנה לכוח הגדול הבא להתנגש עם אינסוף היישומים המשניים. אנשי eEye Digital ממליצים להתחיל בהקדם תוכנית ניהול חולשות שתכלול לא רק את יישומי מיקרוסופט, וכן להטמיע מוצר כוללני לאבטחת נקודות הקצה, שיקנה הגנה פרו-אקטיבית מפני איומים ידועים ובלתי ידועים.
Network Attached Storage, NAS, הוא אולי לא נושא מסעיר שיגרום לכם לשלוח קטע זה לכל רשימת החברים, אבל יש בו את הפוטנציאל לשנות את הדרך בה רשתות קטנות מתמודדות עם כמויות גדולות של מידע.
עד כה, על מנת לשמור כמות גדולה של מידע על גבי המחשב -לגיבוי, למשל- הזדקקנו לדיסק קשיח גדול. אם רצינו שהמידע יהיה שמור פיזית מחוץ למחשב, יכולנו לאמץ טכנולוגיה ניתקת, כמו כונן לתקליטור אופטי או דיסק קשיח חיצוני. מי שהיתה לו רשת פשוטה, יכול היה לשמור את המידע על גבי דיסק של מחשב אחר ברשת, ואם הרשת הייתה טיפה יותר מורכבת - על גבי השרת עצמו. ניתן לשתף במידע שנשמר בדרך זו את המשתמשים האחרים אשר ברשת. במשרד קטן אפשר לתת גישה לכולם למסמכי האופיס. ברשת ביתית, לכל אחד יכולה להיות גישה למוסיקה או לתמונות. בעיה פוטנציאלית בגישה זו היא שהדיסקים צריכים להיות מחוברים באופן ישיר למחשבים או
לשרתים, אשר חייבים כמובן להיות דלוקים על מנת לאפשר עבודה עם המידע. חומרת אחסון צמודת רשת (דוגמת ה- Shared Storage II של מקסטור) עוקפת בעיה זו, מפני שמדובר בדיסק קשיח המתחבר ישירות לרשת ללא צורך במחשב מארח. את הכונן הקשיח הזה אפשר לחבר למשל, ל-Hub אלחוטי, ולגבות אליו ללא מחשב נוסף. ניתן גם להשתמש בו לשיתוף מדפסת USB ללא שרת (במציאות קיימות מספר מגבלות לאופציה זאת...) ה-NAS ידוע בסביבה העסקית כבר זמן רב, אך נחשב עד כה לקשה מדי להתקנה והפעלה. גם את המוצר של מקסטור יש להתקין יחד עם תוכנה שתזהה אותו על גבי כל אחד משאר מחשבי הרשת, אבל זה לא סוף העולם. מצד שני, זה גם לא כל כך זול למשתמש הביתי- בעבור החומרה 1TB אחסון נשלם כ-1,100$. ואנו תמיד ממליצים לעשות את זה פשוט, לרכוש מארז חיצוני לדיסק ± 50 $ ועוד דיסק קשיח רגיל ± 100 $ ולחבר למחשב קיים או למחשב ישן עם Linux תומך עברית ולא מכבים אותו וזהו.
בזאר
ידידתנו ג'ואן ירון מזמינה את כולם לבזאר מעצבים שיתקיים בגני התערוכה, תל אביב, ( ביתן מספר 15) בימי 29 ו-30 לדצמבר - בין השעות 10:00 - 18:00
ההכנסות יועברו למרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית פרטים נוספים בטלפון 052-2643410
ראשית אני רוצה להתנצל, כל מה שכתבתי במהלך החודשים האחרונים בהם שהיתי בחו"ל על הצרפתים ועל צרפת, מחוויר לעומת מה שגיליתי כאן בשובי. חיבור לאינטרנט כולל וירוסים? נכון. מעצבן, אבל מה שיש בארץ זה עגלה... לוירוסים אין סבלנות לחכות עם רוחב פס שכזה! דופקים אותך ברכבת בצרפת? נסה לנסוע בתחבורה הציבוריים בישראל!: הרכבת מאחרת קבוע; אוטובוסים, עונש; תל אביב סתומה; ירושלים מפוקקת וכביש מספר אחד סתם תקוע 5 שעות מתוך 10 השעות הרלוונטיות ביום. שם לפחות האוכל הטוב מטשטש את הטעם של החרא שמערכת מאכילה אותם, לנו אפילו את זה אין...
הבנקים
ו....נתחיל עם הבנקים (כמה מפתיע). אין גבול לחוצפה... וזה רק הולך ומחריף. כרטיס האשראי שכולנו מחזיקים בכיס עולה לנו כ-200 ויותר שקלים בחודש דמי חבר (רובנו אגב, קיבלנו את כרטיס האשראי "בלי דמי חבר") הבנקים שהם בדרך כלל גם בעלי חברות האשראי רוצים גם הם דמי חבר על אותו כרטיס באותו סכום, או לפחות די דומה. אתה מכירים מישהו שימנע מהם? אתם מכירים מישהו שיחזיר את כרטיס האשראי שלו בגלל שהוא פשוט, יקר מדי ? אני לא! לא בישראל. חכו, זה לא נגמר, נגיד בנק ישראל, מר סטנלי פישר הוריד את הריבית במשק - נהדר! מה עשו הבנקים? העלו את הריבית על יתרת חובה והורידו את הריבית על יתרת זכות. אז ממש לא שווה להיות באוברדראפט אבל ממש לא כדאי להיות בזכות! במחשבה שנייה לא כדאי להחזיק חשבון בנק, הרי לא שכחנו מהעמלות! למה לוקח לכם כל כך הרבה זמן להוציא את הכסף מהבנק ?
רק בישראל
ירושלים נראית כמו אתר בניה אחד גדול. גם מרסיי. אלא שבמרסיי, כאשר חוסמים כביש, מייצרים מעין מעבר חליפי להולכי רגל, מגודר ומוגן. לא בירושלים. כאן חוסמים את המדרכה וחצי כביש, מצופפים את התנועה (בעורק עירוני ראשי עם עומס גבוהה במיוחד). והולכי הרגל? על הכביש, נתונים לחסדי הנהגים הישראלים טובי הלב והאדיבים.
ובאופן כלליי
למרות שאני עלול להישמע כמו הדוד המעצבן מאמריקה, אני מרגיש כמו הדוד המעוצבן מצרפת. שום דבר לא משתנה, מילא לא משתנה הכול רק הולך ומחמיר: ● 290 מיליון שקל משולמים שוחד לאחד ליצמן (לא בפעם הראשונה), ולא המשחד ולא המשוחד נענשים. ● הכנסת מעבירה בחוק מהיר את הארכת תוקף הזיכיון של תחנות הרדיו המקומיות, ללא מכרז. הגרוע מכל הוא שהללו, שרובן עמוק עמוק בתוך הצלחת, אינן משלמות דמי תדרים, בין היתר בגלל חוסר רווחיות. לא רק שמדינת ישראל נותנת להן עסק ללא מכרז, היא איננה גובה מהן את מחירו (התדרים) והנבלות עוד מתלוננות. אם העסק לא רווחי, תסגרו אותו או תפטרו את המנכ"ל או כל פעולה אחרת, אבל את המוטל עליכם תשלמו!! ● מכירת משחקים בליגת העל (תמיד הצחיק אותי הביטוי "ליגת העל") בישראל, רימוני הלם, איומים באקדח ועוד... לא הגיע הזמן לסגור את הדבר המצחיק הזה שאין לו הצדקה ספורטיבית ו/או כלכלית, והוא רק מנפק מספר עמודים בעיתון? הרבה "מלפפונים", ללא סחורה אמתית. גם הליגה הצרפתי היא זבל, אבל לפחות יש לה הצדקה כלכלית. ● עירית ירושלים מממנת מכיסינו התושבים את כנס ש"ס ב –200,000 שקלים, ומי שלא ראה תלוש תשלום ארנונה בירושלים, לא ראה ארנונה בחייו. ותמורה? אין! ● חברות הסלולארי מקבלות הוראה ממשרד התקשורת (אני לא מפרט כי לא מדובר באחת בלבד) והן מגיבות בסירוב! במדינה מתוקנת כבר הרישיון שלהם היה בספק וצווי סגירה היו מוכנים לחתימה, הרי יש מספיק אנשים שהיו רוצים מחלבת כספים שכזו. ● עוד לא התפוגג הטעם הרע של השביתה האחרונה, ושביתה נוספת כבר בתהליכי התארגנות בנמל התעופה בן גוריון. נמל התעופה היחיד והמסכן שלנו הוא בעצם הסורגים של בית הכלא שלנו, ועובדי רשות הנמלים הפכו להיות הסוהרים. ● לעופר עייני יו"ר ההסתדרות לא מספיק לכלוא אותנו. הוא רוצה לשתק לנו את החיים. נכון, הלנת השכר ברשויות המקומיות היא בזיון, ולא ברור לי על מה יש לנהל משא ומתן בכלל. אבל לא אני ובטח לא אתם מלינים את שכרם של עובדי הרשויות, אז למה מר עופר עייני רוצה לדפוק אותנו? כי למר עופר עייני, כמו לכל הפונקציונרים במדינת ישראל אין מישהו אחר לדפוק, ולכן הוא החליט בפעם המי יודע כמה שאנחנו נהיה השותף שלו ליחסים - בכפיה- אלו. ● לא שכחתי את חיים רמון, שממתין לפסק דין במשפט שלא היה צריך להיערך כלל. משפט שכל מערכת המשטרה, בית המשפט (העליון נכלל), והיועץ המשפטי לממשלה יוצאים ממנו מסריחים עד השמיים, אבל רק חיים רמון הולך לשלם ביוקר על הנשיקה המטופשת. כי המערכת, אחרי כל הבלגאן שיצרה, חייבת להוכיח שהייתה סיבה לכך. וחיים רמון הולך לשלם את מחיר כל המערכת תמורת נשיקה (אגב, אני חושב שיש לי ידע מינימאלי בשפה העברית ולא ברור לי איך נשיקה הפכה להיות מעשה מגונה).
קרן שרובר
קרן שרובר הוקמה בזמנה על ידי הגברת גיטה שרובר ז"ל לזכר בנה שמת מאיידס. הקרן קיבלה מעירית ירושלים שטח ענק באזור יקר ויפה ובנתה עליו פרויקט לתפארת: טיילת שרובר, שמנציחה את בנה של הנ"ל. אל תדאגו לגברת שרובר, היא לא שילמה שקל על הקרקע. היא אמנם השקיעה הון, אבל גם קיבלה את כל תנובת עצי הזית במקום, הזיכיונות לבתי העסק בסביבת הטיילת, וכן מסעדה יפהפייה (וגם לא רעה). חלפו השנים, הגברת שרובר הלכה לעולמה בגיל מופלג ויורשיה שמנהלים את הקרן סחטו עוד פיסת קרקע -יקרה לעין
ערוך מקודמתה- לא רחוק מהטיילת. את פיסת הקרקע הנ"ל הם מיעדים לדבריהם ל"מרכז תרבות". אחרי בירור קל מסתבר שמדובר בתרבות הקניה והאכילה, עשרות חנויות ומסעדות אמורות להיות במקום, ואף לא אולם תיאטרון אחד. השכונה בה מדובר הינה שכונת מגורים לתפארת, שקטה ונינוחה. לעומת זאת, פיסת הקרקע בה עסקינן ממוקמת בפינת אחד הרחובות העמוסים והמפוקקים ביותר בעיר. מה קרה לקרן שהוקמה בנדבנות לצורכי הנצחה על ידי הגבירה תנצב"ה? כיצד השתלטו עליה נוכלים תאבי בצע? מי האידיוט שהקציב פינת רחוב מהעמוסות בירושלים למטרה אבסורדית זו? ומדוע לא העיפו את נציגי הקרן ממשרדי הפיקוח על הבניה
כשגילו את ההונאה?
לסיכום
כמו שהבנתם אני לא ממש נח מאז שהגעתי, המחשבים של כל המשפחה מתחילים לעשות קולות של "תן גם לי תשומת לב". ואחד אחד הם קורסים להם לקול אנחות בעליהם, ואני מתרוצץ ביניהם. לא, עדיין לא פענחתי את הקוד שיאפשר לי להבין על מה אבא שלי מדבר כשהוא אומר "הוא עושה לי”, "מחקתי" (בדרך כלל = סגרתי), "מופיע לי”... לא, עדיין לא הצלחתי להבהיר לאיש מבני משפחתי (פרט לביתי בת ה- 13) שהמחשב לא עושה כלום אם לא אומרים לו לעשות, וגם אז כדאי שיהיה מחובר לחשמל ופועל, ומן הראוי שתרוץ עליו מערכת הפעלה, וכדאי מאוד איזה תכנה אחת או שתיים שתהיינה מסוגלות לקבל פקודות. כן, אני יודע שרבים מכם יודעים היטב על מה אני מדבר ואומרים לעצמם "תפסיק לבכות, לפחות לך יש משפחה קטנה". קצת רחמים רבותי קצת רחמים יש לי רק שלושה שבועות...
בהמשך לקטע דלעיל מאז שאני כאן לא היה לי זמן לנשום לא כל שכן להכין משהו חדש לצפייה. אנא סלחו לי...
Festival הינה פלטפורמה כללית ורב לשונית (אנגלית בריטית / אמריקנית, וספרדית בינתיים) שפותחה באוניברסיטת אדינבורו, לבניית מערכות סינטזת דיבור - יצירה מלאכותית של דיבור אנושי. אם התעניינתם במערכת המאפשרת לסטיבן הוקינג להשמיע את מחשבותיו, בוודאי נתקלתם בנושא. ה-Festival היא תוכנה חינמית (עדיין בשלב beta). "Festival" הינו גם אירוע, בדרך כלל קהילתי, המתרכז בהיבט ייחודי של אותה קהילה. בדתות השונות, Festival או Feast הינו סדרת חגיגות לכבוד האל או האלים. "Pest", לעומת זאת, הוא מִטְרָד, מִפְגָּע., כמו חרקים, עכבישנים, טפילי מקנה ומחלות צמחים... Pestival באופן כללי, (או Pestigal בפרט) בפי העם אשר בציון, הינו אירוע חגיגי אליו יש להיערך ברכישת כרטיסים מראש (דרך ועד העובדים או בזכות מכר/ ידיד/ קרוב משפחה השייך לוועד עובדים כלשהו). תנאי נוסף הוא להביא עמך ילדים. מי שאינו הורה, או שילדיו כבר גדלו ואינם ששים להגיע לאירוע המתוקשר יכול להשאיל, להציע שמרטפות, לשכור או לרכוש בשוק השחור זאטוטים שיהוו הצדקה בהגעתו למקום האירוע. בתמצית, פסטיגל הוא כאב ראש גדול - מחיפושי החניה ועד למניעת אובדן ילדים בפואיה הומה קהל. מוזיקה, מפגן ראוותני, משחק גרוע וקריאות הצופים הם עינוי נסבל אחרי שהצלחת לפנות פולשים, לאסוף את המעילים של כל העדר ולצנוח במקומך הממוספר בחתיכה אחת. הם רק ממלאים את פסק הזמן עד ההפסקה, או עד סיום המבורך. אם בפסח אכלנו מצות לזכר העינוי הקולינארי של עם ישראל העוזב מצרים בחיפזון, ראוי מאוד כי בחנוכה נזכור את קשיי עמנו תחת שלטון זר ואת קרבות החשמונאי בהיאבקות חופשית - בדרכנו לדלפק הממתקים. לסיכום: מסתבר כי אין זו טעות של ביטוי "פה" כ-P במקום כ-F. אין שם ראוי יותר מ-Pestigal לדבר הזה... שגם השנה אתם נשבעים לעולם לא לחזור אליו!
מסקנות:
1. בלי ספל אי אפשר לשתות קפה
2. אם תבחר באקדמיה, לעת זקנה תאלץ להכין את הקפה בעצמך...
את הקטע הבא קיבלנו מאישה יקרה מתוך אנשי קבוצת יפאורה-תבורי. אולי אחדים מכם עדיין לא קראתם:
"קבוצת בוגרי אוניברסיטה מבוססים היטב במקצועם נפגשו בביתו של הפרופסור הזקן שלהם. השיחה במהרה השתנתה לקיטורים על הלחץ בעבודה ובחיים. הפרופסור הלך למטבחו
כדי להכין להם קפה וחזר עם מגש עמוס בספלים מכל מיני סוגים: מחרסינה, מפלסטיק, מזכוכית,
מקריסטל... חלקם פשוטים למראה, חלק יקרים , חלק מעולים. הוא הציע להם למזוג לעצמם את הקפה. כאשר כל הסטודנטים-לשעבר ישבו עם ספלי הקפה בידיהם אמר הפרופסור: "אם שמתם לב, כל הספלים הנראים יקרים נלקחו על ידכם ולא השתמשתם בפשוטים ובזולים. אמנם זה אך טבעי שתרצו את הטוב ביותר לעצמכם, אבל זהו המקור לבעיות שלכם וללחץ. תהיו בטוחים שהספל לא מוסיף איכות לקפה. ברוב המקרים הוא רק יותר יקר, ובמקרים מסוימים הספל אף מסתיר את מה שאנחנו שותים. מה שכולכם באמת רציתם זה את הקפה, לא את הספל, אך במודע הלכתם על הספלים הטובים ביותר... ואז התחלתם להסתכל על ספליהם של חבריכם. תחשבו על זה כך: החיים הם הקפה. העבודה, הכסף, והמעמד בחברה – הם הספלים. אלו הם רק כלים להחזיק ולהכיל את החיים וסוג הספל שיש לנו לא מגדיר ולא משנה את איכות החיים שאנו חיים. לעיתים, בהתמקדות רק על הספל אנו לא מצליחים ליהנות מהקפה שהאל מעניק לנו. אלוהים מבשל לנו את הקפה, לא את הספלים... תיהנו מהקפה שלכם! לאנשים המאושרים ביותר אין את הכי טוב מהכול. הם רק מוציאים את המקסימום מהכול. חיו בפשטות. אהבו בנדיבות. היו מאד אכפתיים. דברו בנועם. השאירו את השאר לאלוהים."
הצהרת אחריות למרות שכל המידע בידיעון זה מובא תוך רצון טוב, אין חברת צ'יף אחראית על שגיאות בגין אי הבנה או הַשְׁמָטָה, או בגין השימוש העסקי או האישי שיעשה בו.
