אחרי החגים בין יום כיפור לסוכות כתבה בפייסבוק שותפה לעסקים המתגוררת בניו יורק:
Some days off work are needed over here לזה השבנו מיד: Some days of work are needed over here ובאמת, חגי ישראל המכונים "ימים טובים" באים עלינו בצפיפות אופיינית לחברת שפע. לחקלאים אולי נוח שהחגים חלים בסתיו, אז יבולי הקיץ כבר נאספו ומי שזרע ממתין לגשם. המלטות הצאן עדיין רחוקות, וכוחות עבודה זרים קוטפים ירקות גם בשבת. אבל לנו, צוותי צ'יף העובדים בחדרי המחשבים הממוזגים (להבדיל מן המתכנתים והאדמיניסטרציה) שבתון אחר שבתון גורם לדגדוג מוזר באצבעות וכאב עמום בין השכמות. כאב דומה לזה שמביאים מחדר כושר, או זה שמציק אחרי קילומטאג' מוגזם בערסל אידילי. אז מה אם לא מתנזרים מפייסבוק, מטוויטר... או מן האקס בוקס?. כנגד כל מה שיגידו מומחי המדיה החברתית, לנו זה לא נראה פעילות פרודוקטיבית. הגעגועים מתחילים בגודל חצי אפונה קטנה באזור שבין הושת לקיבה, בשעות הפנאי המתארכות הם הופכים למטרד. את המחשבות המענגות הם הופכים מפרי מתוק לחמוצי חוסר סבלנות. "וורקוהוליזם", מאבחן בן-הדוד הרופא, שבעצמו מכור לסוג זה של אדרנלין. לא שהיינו צריכים אותו כדי לדעת. בושה ליכטנברג היה פיזיקאי דגול, שנמנה בין המורים של גאוס. אבל הגיבן של גותינגן היה גם איש חכם וסטיריקן מצטיין. בחגים נתקלנו באחת הפנינים שלו: "כאשר אלה המחלקים הוראות מאבדים את הבושה, אלה שמקבלים הוראות מאבדים את הכבוד" אלה המחלקים הוראות הם לא רק ממשלה ומחוקקים, מפקדים ומנהלים. גם מורים ושוטרים, רופאים, פקחים, מפקחים ובני משפחה סמכותיים מחלקים לנו הוראות. ואנחנו בתורנו, מחלקים הוראות לילדינו, לתלמידינו, לפקודינו, למלצרים, לנהגי המוניות, לקצב, לכלב. בואו לטפח ולשמור היטב על הבושה.
אגדה סינית א.מ. כיבד אותנו באגדה סינית עתיקה, ערוכה במצגת פאוור פוינט מהסוג שנשבענו לא לפתוח יותר בחיים. היא מספרת על נסיך צעיר ורווק שעמד להתמנות לקיסר. בכדי לקבל את המנוי, חובה עליו היה לשאת אישה. לא סמך הנסיך על שדכנים, והכריז שייקח לו לאישה את הזוכה בתחרות שאת פרטיה יפרסם למחרת. בתה של אחת ממנקות ההרמון - חסרת פרוטה, ייחוס והשכלה - שהייתה מאוהבת בנסיך, התעקשה להשתתף בתחרות. למחרת התייצבו היפות, העשירות ובת המנקה מול הנסיך, אשר חילק לכל אחת זרע צמחי מתוך שקית משי. המועמדות הונחו לגדל את הזרע בעציץ, לחזור תוך מספר שבועות, ולהציג את מה שיצמח. בת המנקה הטמינה את הזרע באדמת גדה דשנה, השקתה בשקדנות, שרה לעציץ שירים וחשפה אותו לשמש. דבר לא נבט שם. במועד שנקבע חזרו הבנות להרמון, כל אחת נושאת עציץ ובו צמח יפה, בריא ופורח, עדין וריחני, לכל אחת צמח ממין שונה. בת המנקה נשאה את עציצה הגלמוד אך היא באה כדי לראות את הנסיך, אהוב ליבה, רק עוד פעם אחת. והסתבר שהיא זכתה בתחרות היושר של הנבטת גרעינים מעוקרים. לפני שבועיים קיבלנו דיסקון לשחזור מידע. בדקנו. ניסינו, הפכנו, בחנו, אבחנו... שאין בו כלום. לא ספריה ולא קובץ, שום דבר. יוק, ריק, החסן נייד מעוקר, שבב המאחסן שורה ארוכה מאוד של אפסים. הרגשנו כמו בת המנקה עם העציץ הערום שלה, מזל שרובנו כבר נשואים. בסינית זה בוודאי הרבה יותר רומנטי.
זווית ראיה כתב העיתונאי האורוגוואי אדוארדו גליאנו: "מנקודת המבט של הדרום, הקיץ בצפון הוא חורף. מנקודת המבט של השלשול, צלחת ספגטי היא אורגיה. היכן שההודיים רואים פרה קדושה, אחרים רואים המבורגר גדול מנקודת המבט של היפוקרטס, גלנוס, הרמב"מ ופאראצלסוס, הייתה קיימת מחלה בשם קִלְקוּל קֵיבָה, אך לא מחלה בשם רעב. מנקודת המבט של שכניו בעיירת קרדונה, טוטו צאוג, שלבש אותם הבגדים בקיץ ובחורף, היה אדם נערץ: "לטוטו מעולם לא קר", היו אומרים. הוא לא היה אומר כלום. היה לו קר, אך בגדים חמים לא היו לו. מנקודת המבט של האוח, העטלף, הבוהמיין והגנב, שקיעת השמש מסמנת את שעת ארוחת הבוקר. הגשם הוא קללה לתייר וחדשות טובות לחקלאי. מנקודת המבט של המקומי, התייר הוא הציורי. מנקודת המבט של תושבי הקריביים הקדומים, קולומבוס, על כובעו עם נוצות וגלימתו מקטיפה אדומה, היה תוכי במימדים שלא נראו קודם מעולם. מנקודת המבט של מזרח כדור הארץ, היום של המערב הוא לילה. בהודו, מי שנמצא באבל לובש לבן. באירופה העתיקה, שחור, צבע האדמה הפורייה, היה צבעם של החיים. ולבן, צבע העצמות, היה צבעו של המוות. על פי הזקנים החכמים של אזור צ'וקו בקולומביה, אדם וחווה היו שחורים, ושחורים היו גם בניהם קין והבל. כאשר קין הרג את אחיו במכה, רעם כעסו של האל. מול זעמו של אדוני, הרוצח החוויר מאשם ופחד. כל כך הוא החוויר, שנשאר לבן עד לסוף ימיו. הלבנים, כולנו בנים של קין."
|