מה זה?

שלום לקוראים החדשים.
אתם שואלים - ואם לא, תיכף תשאלו:  "מה זה?". כי מיד תגלו שזה לא ניוזלטר, לא פרסומת גלויה, וגם לא בלוג. יתכן תוכלו לעמוד על טבעו המוזר של המגזין בקריאה של גיליונות קודמים (לחצו על הקישור למעלה, בצד ימין).
צ'יף מגזין התחיל כדיווח שבועי ללקוחות האנטי וירוס שלנו וגלש עם הזמן לגבולות הבלוג, אבל קשה לנו להידחס למשבצת מוגדרת.

ראו את הבלוגוספירה במבט על. משנת 2004 מפרסם האתר טכנוראטי דיווח שנתי על מכלול הבלוגים ברשת, המשתנה באופן מתמיד. בשנה שעברה נרשמה עליה בתדירות העדכון של הבלוגים על ידי כותביהם, הם גם השקיעו יותר זמן בכתיבה מאשר בשנים קודמות. הנושאים שהשפיעו על הבלוגים התחילו להשתנות - משיחות עם חברים, שהייתה המגמה העיקרית ב-2010 - לנושאים אחרים. ב-2011, 65% מן הבלוגרים הושפעו על ידי יותר מנושא אחד.
הבלוגרים יכולים להיות חובבים (כ-60% מהמכלול) אשר כותבים לשם הנאה אישית ולא מקבלים כל תמורה. כ-18% הם מקצוענים, בלוגרים עצמאיים המשתמשים בבלוג כדי לקדם את חייהם המקצועיים או להשלים הכנסה.
הבלוגרים הארגוניים הגיעו ב-2011 להיות 8% מן הבלוגוספירה. הם כותבים כחלק מהגדרת תפקידם בחברה או הארגון בו הם עובדים. הם מדברים בעיקר על טכנולוגיה או עסקים. כ-70% מתוכם משתפים את הקוראים בידע המקצועי שלהם. 61% מחפשים הכרה מקצועית, ו-52% מנסים למשוך לקוחות חדשים. הם מצאו שהבלוג אפשר להם פרסום רב יותר בתחומם, ו-63% משתמשים במספר הקוראים כמדד להצלחה.
13% מהבלוגוספירה שייכת ליזמים, אנשים שכותבים עבור חברה או ארגון בבעלותם. מתוכם, 84% כותבים על נושאי התעשייה בה הם עובדים, ובגדול חצי מהם עושים זאת על עסקים וחצי על טכנולוגיה. גם הם כותבים למטרות של שיתוף מקצועי, הכרה מקצועית ומשיכת לקוחות.

מגזין צ'יף מופץ משנת 2001, טרום עידן הבלוגים. הוא אמצעי לשתף חברים, עמיתים ואת הקהל הרחב בדברים שמעניינים, מרגשים, מדאיגים או מסעירים אותנו, במקום להתיש אותם במיילים לאורך השבוע כולו.
הוא משמש ללקוחות BOS תזכורת שבועית להצצה ב-לוגים של המערכת השקטה והשקדנית שלהם. (לא בדקתם? תתביישו!).
המגזין מציע במה לחברים ועמיתים, להביע את דעותיהם המקצועיות והאישיות, גם אם לפעמים אנחנו לא בדיוק מסכימים איתם.
מעת לעת תמצאו הודעות במגזין, כמו למשל זאת:
 

וכן, בצ'יף גם עוסקים בדברים רציניים בנוסף על הפצת המגזין. ואת הדברים הללו, אשר עוזרים לנו להתפרנס, תוכלו לגלות אם תרצו באתר של צ'יף
 

רזה ביותר

שמועות אומרות שלא רק נגמרה אופנת הדוגמניות האנורקטיות, אלא שיש אפילו בנות ש"משמינות" את עצמן בפוטושופ. לא כך עם הדיסקים הקשיחים. מרוץ הרזון ממשיך, וביום שני אחרון השיקה WD דיסק קשיח אולטרה-רזה שיתאים למכשירים הניידים הקלים, כמו ה-MacBook Air ואולטרה-בוקים חדשים שייצאו לשוק.
עובי הדיסק הוא 5 מילימטר בלבד, קיבולתו 500GB, והיצרן טוען כי הוא תופס מחצית מהמקום בהשוואה לדיסקים 2.5" הרגילים.
כזכור, השנה WD כבר הפתיעו אותנו עם דיסק קשיח בעובי 7 מילימטר (80GB עד 1TB ו-2 שנות אחריות), לעומת הדיסקים הסטנדרטיים שעוביים 9.5 מילימטר (5 שנות אחריות). גם היטאצ'י יצאה בסוף מאי עם דיסקים של 7 מילימטר עובי.
הנוטבוקים הדקים ביותר מגיעים היום עם SSD במקום דיסקים, המציעים פחות קיבולת אחסון ביחס למחיר. (ראו טבלה למעלה מימין)
הדיסק הרזה החדש של ווסטרן דיגיטל הוא דיסק היברידי, הכולל זיכרון NAND לצד הדיסק המגנטי, אך מחירו יהיה קרוב יותר לזה של הדיסקים המגנטיים. הקונספט מאחורי השילוב הוא זה של רובדי האחסון (tiered storage) שגם אומץ במרכזי אחסון ארגוניים מהגדולים בעולם. הקונספט אומר שמידע אליו ניגשים בתדירות גדולה יותר (מידע "חם") מנוהל על ידי הפלאש כדי להבטיח תגובות מהירות יותר. ואילו המידע אליו ניגשים לעיתים רחוקות יותר (מידע "קר") נמצא בפלטות המגנטיות החסונות.
הדיסק מגיע עם מערכת גיבוי בילט-אין. כלומר, הוא מגבה את כל הקבצים הנמצאים בחלק של הפלאש, על גבי החלק המגנטי של היחידה. לא סומכים על שרידות המידע בפלאש, וכנראה שהם צודקים. מצד שני, נתון לוויכוח ערך הגיבוי של מידע בדיסק על גבי אותו דיסק עצמו.
 

ספטמבר אילבן

"פליז אל תגידו איפה כל אחד מכם היה בניין-אילבן, אני זוכרת משנה שעברה", צייצה מישהי בטוויטר, ב-11 בספטמבר השנה. הדגשת הזיכרון של אירועים קשים, שנה אחר שנה, בסוף מעייפת. כמו זיכרון השואה, שכל שנה מחפשים דרכים יצירתיות יותר להחזיק אותו חי, כי הזוכרים יד ראשונה הולכים ואוזלים. יש בינינו החשים מבוכה מן ההתעייפות ומנסים להסוות אותה בהומור עצמי, בבדיחות שחורות.
אבל ההנצחה נחוצה. יום אחד יופיעו מכחישי אירוע התאומים, יגידו שסרטוני המטוסים מתנגשים בבניינים פוברקו בהוליווד, שהפצועים והמתים והכבאים שהקריבו את עצמם לא נולדו מעולם. שהאנדרטה בגראונד זירו היא שקר יהודי נוסף, עובדה שהיא נבנתה על פי התוכנית של ליבסקינד והעיצוב של ארד. שאנשי DRP בדו את האירוע כדי למכור תוכניות, ציוד ותוכנות להתאוששות מאסון. שהמצרים לא ברחו יחפים במדבר ומדינתם נצחה במלחמה... אה, בעצם, הם כבר חוגגים את הניצחון מזמן.
 

אנשים עם כשרון

יש אנשים עם כשרון מולד להסתבך ואחרים עם סתם מזל רע. ויש גם אנשים שהכישרון שלהם להסתבך משתלב עם חוסר מזל כזה שהם כבר הופכים לפיגורות ציבוריות בעייתיות למרות ניקיון הכפיים. ומנגד, יש פושעים. יש פושעים המתקנים דרכיהם, ויש חפים מפשע שיום אחד מתפתים והופכים עבריינים.
הורגלנו לחשוב במונחים של טוב ורע, אך המותר והאסור על פי חוק דומה לפעמים לגבולות של מדינות המשתנים אחרי מלחמות והסכמים. ("איפה נולדת, סבתא?" "ברומניה שהפכה להונגריה ואחר כך למולדובה...")
לו היה לחוק גבול קבוע ונצחי, הדברים היו חד משמעיים. אלא שהחוקים מתרבים ומשתנים יחד עם הזמנים. מה שהיה פעם מותר (לשלוח דואר בלתי מבוקש, למשל) נחשב היום לעבירה בישראל.
מערכת בתי המשפט כשמה היא "מערכת", מורכבת מאנשים, תשתיות, ציוד ומידע. בנוסף למילוי תפקידה של עשיית הצדק (או לפחות קיום ותיעוד המשפט), היא חייבת בעצמה לכבד את החוק והגן על המידע החסוי.
השבוע שוב פעם כיכב בחדשות משה הלוי מעכו, בהקשר שלילי של ניצול ידע טכני למטרה פלילית. ממשה למדנו בעבר על איסור השימוש במידע שנתפס במחשבים (ונמצא בידי רשויות החוק) למטרות נוספות מאלו שבגללן נתפס. אבל משה היה מזמן ידוע כאחד שנוטה להסתבך. הפעם, מאשימים אותו בהנגשת מסמכים חסויים של בתי משפט לצדדים אינטרסנטיים, וגם בפרסום חומרים חסויים. אולי הוא אשם, אולי חף מפשע, אולי היו למעשיו נסיבות מקלות או מצדיקות. אבל פרסום ברבים של חומר חסוי במקרה הזה נופל בקטגוריה של כשרון להסתבך - בואו לא נקרא לזה טמטום, כי עדיין לא שמענו די.
 

מה יותר סמיך

בתל אביב הוגשו לבית המשפט בקשות לאישור תובענות ייצוגיות נגד תחנות הדלק של ארבעת החברות הגדולות (דלק, פז, סונול ודור-אלון). המבקשים טוענים שבניגוד לחוק, התחנות לא מציעות תאי שירותים נפרדים לגברים ולנשים, וכי ברוב המקרים התא הקיים לא תקין ומלוכלך. זה חדש לכם? ממש לא! אבל ככל שמחיר הדלק עולה, המצב מרגיז יותר. חברות הדלק מחזיקות במונופול האנרגיה לרכב הקונבנציונאלי, כולנו שבויים שלהן, מוכרחים לשלם את המחיר האסטרונומי לליטר או להישאר בחנייה - שגם היא עולה כסף. הערים הולכות וגדלות, הגבול הבין-עירוני הולך ומיטשטש, כמעט ולא נשארים שדות עם שיחים מספיק גבוהים וצפופים בשוליים כדי לאפשר לנוסע עצירה חפוזה... כמו פעם לפני עשרות שנים. מה עוד שהמשטרה אוסרת על עצירה בשוליים ללא סיבה מוצדקת, משולש ואפוד זוהר.  "חכי רגע, יקירה - שימי לך אפוד, וגם לילד, שישבניכם יראו היטב מרחוק!".
הסיטואציה המקשרת בין תדלוק רכב לעשיית צרכים קצת מוזרה, מה היו אומרים על זה חייזרים? ואם דם סמיך ממים, האם שתן סמיך מבנזין? אין ספק. צפיפות השתן הנורמאלי נעה בין 1.003–1.035 גרם לסמ"ק. צפיפות הבנזין - תלוי באיכותו - בין 0.71 ל-0.77 גרם לסמ"ק.
תעזבו חייזרים, חשבו על שני שליש מאוכלוסיית העולם, או על הרוב הגדול של בני דודנו ישמעאל במדינות השכנות. ליטיגציה בעניין שירותים בתחנות דלק בוודאי תצחיק אותם מאוד, כמעט כמו בעבר פרשות קלינטון/מוניקה וקצב/אותיות-האלף-בית. גם כאשר אנחנו נאלצים לסתום את האף, ברור שכאן חיים יחסית טוב לעומתם. שנה טובה ומתוקה.