פייסבוק וטווייטר

דו"ח הקהילה האחרון של AVG מראה שכל פעם יותר, פושעים קיברנטיים משתמשים ברשתות החברתיות כדי להפיץ קוד זדוני להתקנים ניידים, ובמיוחד לאלה המופעלים באמצעות אנדרואיד. פייסבוק וטוויטר מהוות עבורם פלטפורמות נוחות להפצת נוזקה היישר למכשירים הניידים. לטוויטר יש היום יותר ממיליון משתמשים פעילים, ופייסבוק עברה את 845 מיליון המשתמשים, עם צפי לעבור את המיליארד ב-2012.
וירוסים השמים את משתמשי פייסבוק כמטרה, מכוונים למעשה ל-14% מאוכלוסיית העולם, או ל-43% ממשתמשי האינטרנט. בנוסף, יש היום 300 מיליון טלפונים חכמים עם אנדרואיד, ובכל יום מתווספים לחגיגה עוד 850,000 טלפונים וטבלטים עם אנדרואיד. שתי המגמות הן קרקע פורה לאיום החדש - הינגעות התקני אנדרואיד באמצעות רשתות חברתיות.
התקנים ניידים קשורים למערכות גבייה של המפעילים הסלולאריים, מה שהופך אותן לדרך הרבה יותר יעילה (מן המסורתית) לעשות כסף מתוכנה זדונית. כל מה שעל הפושעים לעשות זה לפתות את הגולשים להתקין אפליקציה זדונית במכשיריהם, ודרכה הם כבר ימשכו את הכסף באמצעות מערכות הגבייה של חברות הטלפוניה - בעיקר דרך מבצעים עם שירותי SMS. לעיתים, הסכומים הנגבים כה זניחים שהלקוחות כלל לא מבחינים בהם.
בפייסבוק כל מה שנדרש מפושע הוא לפתוח פרופיל מזויף ממנו ניתן להוריד את הקוד הזדוני להתקן נייד,  ולהזמין משתמשים באקראי.
בטוויטר, מספיק לצור פרופיל ממנו ישלח ספאם, ולצייץ מסרים המכילים קיצורי דרך לתוכנה באמצעות hashtags מפתים. הדרך בה טוויטר עובד, גורם למסר להופיע בראש הפיד של אנשים רבים.

ב-2011 גוגל נאלצו להסיר מעל 100 אפליקציות זדוניות משוק האנדרואיד הרשמי - Google Play.
 

השבוע: 10% הנחה בסוסרי, סושייה כשרה, לממתינים במעבדת צ'יף.

רחוב הבנים 5, נס ציונה (ליד מזרחי טפחות)

ירח

בסופ"ש הקרוב, 5 -6 במאי תושבי כדור הארץ יזכו לראות את הירח הגדול ביותר ב-18 שנים. הירח המלא יהי בנקודה הקרובה ביותר (פריגיאה) לכדור הארץ, במסלולו סביבנו.

הירח בשיא יתגלה לתושבי החוף המערבי של ארה"ב ב-5 במאי ב-23:35 ולתושבי סידני באוסטרליה ב-6 במאי ב-13:35
בשעת 03:35 GMT (קרי 01:35 שעון ישראל), המרחק בין שני הגופים יהיה של 356,955 קילומטר בלבד.
כיוון שהירח יהיה בקרבה המרבית לארץ הקודש בשעות הערב והלילה, נצטרך להמתין עד שיחשיך ולקוות שהשמיים יהיו נקיים מעננות מעלינו.
באירוע, המתרחש אחת ל-18 שנה, הירח נראה בהיר ב-16% מאשר הבהירות הממוצעת של הירח המלא.
 

מד"ב

צעיר אחד ביקר אצלנו ביום העצמאות. כאשר עבר ליד קיר הספרייה נחו לרגע עיניו על מדפי הספרים הרבים של מדע בדיוני. בן ה- 20+ נעצר לרגע, מופתע. קודם לכן היה סבור בליבו שרק דורו המציא -או לפחות גילה- את המדע הבדיוני. למה? כי את המבוגרים סביבו מעולם לא ראה קוראים מזה.
תוצאות המחקר הקוגניטיבי יותר ויותר מוכיחות שמי שלא מוסיף ספרות בדיונית לתפריט הקריאה שלו, מזניח את עצמו במידה מסוימת. בעשור האחרון מספר חוקרים - ובראשם הפסיכולוג דר' קית' אוטלי - התמקדו בדרך בה משפיעה קריאה של ספרי מדע בדיוני ופנטזיה על המוח שלנו. לטענתם, ובניגוד לתפיסת הסטריאוטיפ של הגיק המצוי, היא משפרת את התפקוד הקוגניטיבי המאפשר לנו לשגשג חברתית.
אוטלי כותב שספרים אלו עוסקים בעיקר ב-"עצמי(ים) בעולם חברתי" וכי הנושא העיקרי שלהם הוא "מה אנשים עושים אחד לשני". אם ניתן לשפר את הבנתנו של ההיסטוריה והכלכלה על ידי קראית ספרים על נושאים אלו, הרי שבאותה מידה קריאת מעשיות משפרת את הבנת הקשרים החברתיים - את מחשבותינו של מה אנשים אחרים חושבים. למעשה אוטלי קורא לפיקציה "סימולציה של העולם החברתי המאפשר לנו לחוות (לפחות כחלופה) מגוון של מצבים חברתיים עם סוגים שונים של אנשים שיתכן נפגוש בחיי היום יום האמיתיים.
רוב הצלחותינו - בזוגיות, בעבודה - תלויות ביכולותינו לנהל יחסי אנוש נבונים. פעמים רבות אנשים מוכשרים ביותר נדחים לאלמוניות בשל הקושי לשתף אחרים בכישרונותיהם. כיוון שמרבית חוקרי המוח וההתנהגות מסכימים שהמוח הגברי מתמחה בעיקר בהתמודדות עם חומר, והמוח הנשי בהתמודדות עם אנשים, הדבר יכול להסביר למה נשים מעדיפות לעיתים קרובות ספרות בדיונית על ספרות לא בדיונית - הן מראש בנוית כדי לרצות לקרוא על "עצמי בעולם חברתי". על כן, גברים "מרוויחים" יותר מקריאת ספרות בדיונית - אותה אפשר לראות כמעין סימולאטור לתרגול וחיזוק שרירי המוח הקוגניטיביים, האחראיים ליצירת קשרים חברתיים. עם כך, כל רומן או סיפור פיקטיבי, יהפוך אותנו למיומנים יותר מבחינה חברתית.
התיאוריה של הכרה או תיאוריה של תודעה היא יכולת קוגניטיבית שאנשים מתרגלים כל הזמן אך מקבלים כמובן מאליו. בעיקרון מדובר ביכולת לייחס מצב מנטאלי כלשהו - כמו מחשבות, רגשות ואמונות - לאחרים. היכולת מתבססת על קלט רב פרטים הנדרש על מנת להסביר או לנבא מה אחרים חושבים או מרגישים. בהשפעה ההדדית בינינו לאחרים אין לנו דרך לדעת מה בדיוק הם חושבים או מרגישים, או קולטים. ולכן אנו בונים לעצמנו במוחותינו מעין תיאוריה לגבי מה הם חושבים או מרגישים, או מוחותיהם קולטים. ללא תיאוריה שכזו, יחסי הגומלין החברתיים היו הופכים  מגושמים, מסורבלים, ויתכן בלתי אפשריים.
אבל איש לא נולד עם ידע על כיצד לבנות תיאוריה של תודעה. ילדים מתחילים לפתח את היכולת סביב גיל 3 או 4. עד אז, הם חושבים שמה שהם קולטים או מרגישים גם אחרים קולטים או מרגישים. ילד שחושב שלכסות את עיניו עושה אותו בלתי נראה הוא בוודאי חמוד מאוד, אבל הוא גם דוגמא לכישלון חרוץ לגבי תיאוריה של תודעה.
ידוע כי ילדות מפתחות תיאוריה של הכרה בגיל צעיר יותר מבנים, ומתבגרות נוטות לשלוט טוב יותר מבנים בגילן במשימות של תיאוריית ההכרה. היתרון שלהן מלווה אותן אל גיל הבגרות, והוא תוצאה הן של גורמים התפתחותיים והן של גורמים סוציולוגיים.
חוקר האוטיזם שמעון ברון-כהן  (בן דוד של סשה!) טוען כי המחלה פוגעת יותר בבנים מאשר בבנות מפני שלאוטיסטים יש "מוח גברי קיצוני" - לעיתים קרובות אין להם תיאוריית ההכרה או שהיא מפותחת מעט מאוד, מה שמסביר את הקושי באינטרקציה חברתית: כי הם לא מסוגלים "לקרוא" אנשים אחרים.
עבודות שונות הסיקו כי קריאת ספרות בדיונית מפעילה מאוד את אזורי המוח הקשורים לפיתוח תיאוריה של הכרה. הנרטיבים מכריחים אותנו לנחש את המניעים הנסתרים של הדמויות, לדמיין (כאשר המחבר לא מסביר זאת במפורש) מה חושבים או זוממים אויביהם או מאהביהם, ולעקוב אחר כל יחסי הגומלין החברתיים בין הדמויות. המינגוויי, למשל, היה ידוע במנהגו להכריח את הקורא לנחש את מצב רוחם של הדמויות - במקום שהן "יגידו" הן פשוט פעלו בצורה זו או אחרת מול התפתחויות והתרחשויות שונות.
אז אמרנו שקריאת ספרות בדיונית מתרגלת את תיאוריית ההכרה שלנו, אך האם היא מחזקת אותה? אוטלי אומר שכן. בעבודותיו מ-2006 ו-2009 הוא מדווח שקוראי ספרות בדיונית תדירים מצליחים יותר בבדיקות של תיאוריית ההכרה, ללא קשר למגדר. עבודה משנת 2010 עם ילדים לפני גיל בית ספר הוכיחה שככל שנקראו להם יותר סיפורים בשנותיהם הצעירות, תיאוריית ההכרה שלהם הייתה חזקה יותר.
כתוצאה מחידוד תיאוריית ההכרה, אנו נעשים אמפאתיים יותר - מפני שכדי להיות אמפאתיים, עלינו לנחש מה האחר חושב - בשביל האמפתיה נדרשת אותה תגובה רגשית כמו אצל האחר. מסתבר שגברים בדרך כלל פחות אמפאתיים מנשים, אך מדובר בתכונה חיונית לשני המינים מפני שהיא בעצם מה שמחבר חברתית ובונה יחסים חזקים וארוכי טווח עם חברים ונאהבים.
העוסקים במדעי החברה וההתנהגות אשר מודדים תגובות אנושיות, מדווחים כי בעשורים האחרונים חלה הידרדרות ברמת האמפתיה הן בנשים והן בגברים, והתקשורת המקוונת הייתה אחד הכוחות המדרדרים המרכזיים. כדי להלחם בהתנכרות שנובעת מהרגלי התקשורת הדיגיטאלית הכובשת, המליצו לנו לקיים יותר שיחות פנים אל פנים. כעת, מסתבר שגם התבודדות עם ספר בדיוני טוב מסוגלת לסייע לנו בהגברת ביטויי האמפתיה.
בונוס נוסף של קריאת ס"ב הוא הגברת היצירתיות. מדענים קוגניטיביים מאמינים כי מקור הפיקציה  הוא המשחק. כפי שילדים יוצרים לעצמם עולמות בדיוניים, כך גם הבוגרים בעת קריאת סיפור. וכפי שמשחק עם סוף בלתי ידוע מראש מפתח בילד את היכולת לצור ולשקול חלופות, כך גם סיפור שנכתב היטב מסוגל לעשות זאת למבוגרים.
קריאת ס"ב מסוגלת לדרבן את היצירתיות על ידי חשיפתנו לרעיונות ונרטיבים גחמניים אליהם אין לנו גישה בדרך אחרת.
מבקר הספרות הרוסי ויקטור שקלובסקי אמר שמטרת הס"ב היא לעשות את המוכר זר בעינינו, כדי שנראה את הדברים באור שונה. היא מאפשרת לנו להשוות כיצד הניסיון והרעיונות האנושיים פועלים בעולם דמיוני לעומת איך שהם פועלים בעולם האמיתי.
דר' אוטלי ראה שלהשפעת הספרות הבדיונית אין קשר לאיכותה הספרותית. הוא מעודד אנשים לקרוא מגוון של ספרים וסגנונות כדי ש"יגיעו להכיר יותר אנשים ביותר מצבים".
ספרי מתח מתרגלים את תיאוריית ההכרה שלנו במיוחד, מפני שהם דורשים מאיתנו לנחש את הכוונות הסודיות של אוסף חשודים, בעזרת רמזים מעודנים שהמחבר השאיר לנו.
על פי דיווחי מו"לים, במשך עשרים השנים האחרונות חלה ירידה בשיעור הגברים הנהנים מספרות בדיונית, ובארה"ב הם רק כ- 20% מקהל קוראי הז'אנר.
בשנת 2008 ספרי מתח, רומנים רומנטיים ומדע בדיוני היו הנתח הגדול ביותר שנמכר בקטגוריית הספרים המשומשים. לצערי לא מצאתי תוצאות סטטיסטיות עדכניות.
 

http://www.nsf.gov/statistics/seind02/c7/c7s5.htm
Reviewing-science-fiction-books-with-statistics

יום ההתנדבות שלי

(חוויה בלתי נשכחת)

היום התחיל ברעם אדיר, ובמשרד יצאנו לראות עד כמה השמידו הטילים האיראניים את נס ציונה. אך הרעם התברר כאירוע מטאורולוגי פשוט, שאחריו נפתחו ערובות השמיים וכל המכוניות נצבעו בחברבורות הסוואה מבוץ.
הרבה התרגשות על לא דבר, נס ציונה נשארה עומדת על תלה. אך מכיוון שהבטיחו שהיום תהיה לנו חוויה בלתי נשכחת, נסענו לחוות אותה מחוץ לעיר.

הגענו לאזור התעשייה הישן, אזור קרבות ידוע על מקומות חניה. חצרות אחוריים של אולמות אירועים מתפארים שם במכולות מתכת ומתקני דחיסת אשפה. מיצי האשפה הדחוסה ברכו אותנו לשלום יחד עם ענני עשן, אבק ואדים, שבקעו מן הסדנאות הקטנות. ריחות דלקים ושמן פתחו לנו את התיאבון לברוח משם כמה שיותר מהר.
על פי הנחיות ההגעה, פנינו ימינה ב"שדרה", שהתגלתה כמעבר צר, גדוש ופקוק, לאורך כוורת תעשייתית מונוליתית. ולבסוף, נמצאה גם לנו נישת חנייה, בנוף הפראי של עמודי בטון מקולפים, פיקוס ירוק ודקלי פלסטיק דהויים. את 200 המטר הנותרים עד ליעד עשינו ברגל לצד משאיות חולפות, שהתיזו עלינו מתוך שלוליות סמיכות - מחוות כבוד מפוקפקת.
הללויה, הגענו לכתובת בה נעבור חוויה בלתי נשכחת.

המקום, כמו רבים שרובכם מכירים, משווק את עצמו היטב, ידידותי, מקבל את האורחים עם נר דולק, שתייה קלה וממרחים מתוצרת עצמית. על הקירות מתנוססים משפטים מעוררי השראה. העסק המתפרנס מסדנאות גיבוש, סדנאות לפיתוח מנהלים והדרכות בישול, אירועים קולינאריים לחברות וימי כיף. משהו שבקלות אפשר לרשום בסעיפי "השתלמויות" או "רווחה".
היום נערכת שם סדנא מיוחדת, שספק אם הביאה הכנסות ישירות לעסק. בעלי הבית תרמו "חוויה בלתי נשכחת"- סחורות ועבודה - לארגון וולונטארי אשר בין היתר משמח אנשים עיוורים.
בוגרים כבדי ראיה ועיוורים חובבי בישול מוינו וקובצו מרחבי הארץ, והוזמנו לבשל בצוותא - כל אחד את תבשילו. האולם, הערוך לכ-25 מבשלים, התקשה להכיל בהזדמנות זאת את 16 הלוקים בראייתם (להלן ובחיבה: "העיוורים"), את 20 ה"עוזרים", את בעלי התפקידים מהארגון הוולונטארי, את צוות טבחי המקום, ואת הצלמים והמראיינים מהטלביזיה. איזו טלביזיה? לא משנה, העיקר שיש טלביזיה.
בעלי תעודות העיוור, שסביר להניח לא צופים קבוע במרקע הקטן, הפכו כמעט בין רגע לציידים ממולחים המתחרים על עין המצלמה. בנחישות שחו במאסה האנושית הצפופה. בחזה מתוח ואגן מתפתל, מרפק שלוף וברך אופורטוניסטית, דרשו בקול ונאבקו למלא את הפריים.

ניתן האות להתחיל במלאכה. לוקים בראייתם או לא, כולם היו ישראלים. מתנדבים אציליים או לא, כולם ספוגים בתרבות הסובבת אותנו. זה שאדם לא רואה לא פותר אותו מיתרונות או חסרונות אופי, ובוודאי שלא מהרצון להימלט מהקללה האולטימטיבית: לצאת פראייר.
במהירות שיא נגמר מלאי הירקות הטריים, הדגים ועוד פרודוקטים נחוצים לבישול.
העיוורת "שלי" -אישה מבוגרת, מפולפלת ועצמאית- התגברה בהכנעה על כך שהעוזר שהצמידו לה לא מסוגל להעריך את אושיות הבישול המזרחי. היא שלחה אותי אנא ואנא לחטוף מאחרים את המלח, הכוסברה והלימון. חזרתי ממסעותיי דקור, דביק, שרוט ומוכתם. עם קישוא במקום חציל ועגבנייה במקום רסק.

נדמה שמסביבנו פרצה אחרית הימים (פרק ב'- גוג ומגוג). איי השפיות היחידים בים האדם המטורלל היו צוות הטבחים המקומיים: נפוליטאני נחמד עם עברית טובה, בחור שחום עור דובר אנגלית, טבח ישראלי משופשף ואפילו אבא של בעל המקום, שהתייצב לסייע. אדיבים, מנחמים, שמיעתם אבסולוטית (הם מצליחים להבין משהו בתוך ההמולה!), שיווי המשקל שלהם יוצא דופן (הם כלל לא מועדים, למרות שהרצפה הפכה שמנונית וחלקלקה).
האל במרומים ראה ובירך את האירוע (סליחה: את החוויה). באמת. לראיה: התכנסות דחוסה זו של עיוורים וסייענים טובי לב (חלקם נודניקים, זקנים, טיפשיים, עקשנים או יהירים) וצלמים שלא מעוניינים לתעד את המציאות אלא ליצור אותה לנוחיותם. חלקם מחזיקים בידיהם תבניות, מחבטות וסירים לוהטים, כולם נעים על קרקע מסוכנת, זרועת טפטופים, קליפות ושאר ירקות... ואף אחד לא נפגע!

החוויה נקטעה מספר פעמים לשם צילומים ונאומים, הבהרות והדגמות שיווקיות. לבסוף נוקו ונערכו השולחנות. העיוורת שלי חטפה הטפות על שהתעקשה להגיש את המנה במגש בשרי. (מסתבר שהשף הראשי חזר פעמים רבות על האיסור, אך לא הצלחנו לשמוע אותו). היא קצת בכתה. אחרי כמה דקות גם התבקשה לחזור על הדמעות למען המצלמה. הסכימה בתנאי שהשף ינשק אותה ויטעם מהדג ברוטב להבות שהכינה.

עוד נאומים, עוד ביום, עוד צילומים. ואז, הוזמנו כולם לאכול את התבשילים המוגמרים. הרגיעה התפשטה כמו השמנת שעמדה מחוץ למקרר מתשע וחצי בבוקר. הלועסים השתתקו. הזכיר לי את סעודת הפסח.
בלזניה הייתה כמות גבינה שכל דיאטנית הייתה מאשרת לגדוד. בגלל זה היא כל כך טובה. ביס ענק. ההתנדבות משמינה.
בסוף הארוחה מכרו קצת מרצ'נדייז; בשלניות ידעניות הכתיבו מתכונים. לא ראיתי איש רושם אותם, אבל ניחא. באיזה ערוץ זה ישודר? באיזו שעה? HOT3 ב-18:30. אין לי הוט. יש לך הוט? יש לי יס בגלל גיסי, שעובד ב-יס.
כולם, רואים ולא רואים, מדווחים על בוקר נפלא ומרגש, על התנסות חיובית רבת סופרלטיבים. נראה לי שמכולם, רק אנכי העיוור שכל זה חמק ממנו.
האוויר בחוץ חיבק אותנו בקרירות מאובקת. נגמרה, החוויה הבלתי נשכחת. ודי דחוף לי לשכוח.

פ.ג.