תודה למבקרים

קוראים יקרים,
היה מאוד נחמד לנו לפגוש אתכם בשבוע שעבר בתל אביב. נעים להיווכח שוב עד כמה עקבית וחמה קהילת ה-IT בישראל. היה גם מעניין להיחשף לפתרונות חדשים ומדהימים, בעיקר בתעשיות הגראפיקה והדפוס. מילה טובה מגיעה הפעם גם לצוות מארגני התערוכה, בחברת י.י.שטיר.

אבל... אבל דבר אחד השאיר אותנו קצת המומים. מסתבר כי לאחדים מכם, שזיהיתם אותנו מיד כמו"לים של מגזין צ'יף, לא היה לו מושג ירוק לגבי תחומי העיסוק של צ'יף. אפשר על כן לומר שהגולם קם על יוצרו. ולפני שגשם הצעות שירות מגיע מתדמיתנים, ממצבים וממתגים, נודה שאפילו קצת הזדהינו עם חברות כמו Benetton, יצרני-Old Spice ונוספים, שהפרסומות שלהן זוהרות יותר מן התוצרת...
ובכן, כל מי שעדיין לא בטוח מה פשר המגזין, יכול להתעדכן בקישור זה.
מי שעדיין תוהה במה אנו עוסקים, מתמחים, מעמיקים, חוקרים, מפתחים ומצטיינים, מוזמן לבקר בקישור זה וגם בזה.

שחזור מידע - מחשוב משפטי (פורנזי)- הגנה על המידע - איון מידע

גם אתם יכולים

גם אתם יכולים לפרסם במגזין צ'יף וללא תשלום חומר מקצועי או כללי העשוי לעניין את קהילת אנשי מערכות המידע בישראל. אתם מוזמנים לשלוח אלינו את פרי מקלדותיכם. החומר המתאים יפורסם בציון הפרטים לקשר עם הכותב.
בתשלום סמלי נפרסם גם את פרטי חברה ומודעות, בסמוך לכתבה.
 

פארגעניגען (שורש המילה "פרגון")

לאחרונה קיבלנו המלצה על האתר הישראלי טופרוטה, מנוע חיפוש המדרג את העסקים על פי המלצות אמיתיות של אנשים. הדרוג באתר נקבע בהתאם להמלצה של מי שבא במגע עם העסק ומגדיר את עצמו כלקוח, ספק, עמית או גולש.
ביום שישי אחרון נרשמנו והתחלנו לחלק פרגונים למי שנראה לנו כי מגיע לו. פעילות חיובית היא תמיד דרך נעימה להתכונן לשבת המלכה.
גם אתם מעוניין לפרגן? אפשר ב-טופרוטה ואפשר גם בפייסבוק
 

עולם הפשע

באפריל השנה נחטף איוואן קספרסקי בן ה-20, בנו של יבגני קספרסקי שהוא הבעלים של חברת האנטי וירוס ואבטחת המידע הידועה. החוטפים דרשו כופר של 3 (או 4.3, בהתאם לגרסאות שונות) מיליון אירו בתמורה לשחרור איוואן, סטודנט בשנה רביעית בפקולטה למתמטיקה חישובית וקיברנטיקה של אוניברסיטת מוסקבה. החוטפים אספו את המידע אודות קורבנם... באינטרנט, אלא מה... שם היה איוואן פעיל ביותר ברשת החברתית האהובה עליו.
אדון קספרסקי האב נמצא השנה במקום ה-125 ברשימת Forbes של הרוסים העשירים ביותר, הונו מוערך בכ-800 מיליון דולר. אשתו ואם החטוף, גברת נטליה קספרסקאייה, צוינה על ידי מגזין Finance בין 50 הנשים המוצלחות ביותר ברוסיה, בהיותה חלק מדירקטוריון מעבדות קספרסקי. המעבדות המשתפות פעולה עם שירותי הביטחון המיוחדים של רוסיה, ארה"ב, האיחוד האירופי וסין, ומספקות להם מידע למניעת פשע קיברנטי, כולל גניבת מידע סודי ביותר.
למרות שהאידיאולוגיה האבטחתית מפרנסת כה יפה את המשפחה... המודעות שהאינטרנט מסוגל להגביר את פגיעות האדם לא הצליחה לצנן את ההתלהבות מרשתות חברתיות של קספרסקי הצעיר.
6 ימים לאחר החטיפה, נודע כי אבא יבגני הפעיל כנדרש את הרשויות הרוסיות (שירות הביטחון הפדראלי, יחד עם המשרד לחקירות פליליות של משטרת מוסקבה), אשר הצליחו למצוא את בנו בריא ושלם, ואף ללכוד את חמשת חוטפיו מבלי לשלם אירו אחד.
הרעיון הכללי שפושעים קיברנטיים ופושעים רגילים שייכים לשני עולמות נפרדים, איבד מתקיפותו מזמן. במקרה של קספרסקי הפושעים נעזרו ברשת, ובמקרים אחרים האקרים נעזרים במידע ובשיטות של הנדסה אנושית שכל אחד היה יכול לייחס לעולם ה-low tech.
פושעים, הם פושעים, הם פושעים... עולמנו ועולמם מורכב מרבדים שונים שהגבולות ביניהם מיטשטשים מיום ליום. כך למשל, חוקרים של אוניברסיטת קליפורניה, במימון הקרן הלאומית למדע של ארה"ב שתפו פעולה עם משטרת לוס אנג'לס בכדי למצוא דרכים להלחם בהתפשטות הפשע.
החוקרים פתחו מודל מתמטי שגילה את קיום שני סוגים של נקודות חמות של פשע עירוני: נקודות חמות על-קריטיות, היוצרות שרשרת תגובה מהירה של עבירות על החוק, ונקודות תת-קריטיות, היוצרות שיאים גדולים של פעילות פשע באזורים הידועים כיציבים.
הנקודות על-קריטיות יוצרות גרפים של פשע עם שיאים נמוכים לרוחב אזורים נרחבים. כאשר המשטרה מקדישה תשומת לב לסוג זה של נקודות חמות, צצות להן נקודות פשע חדשות מתוך הישנות. הנקודות החדשות מראות גם הן שיאים נמוכים של פעילות הרחק מנוכחות המשטרה, והפשע נמשך.
מצד שני, פעילות משטרתית מוגברת בנקודות תת-קריטיות, מצליחה למגר את הפשע מפני שהאזורים בו מצויות נקודות אלו, יציב יחסית.
המודל מסוגל לגלות איזה סוג של נקודה חמה יכולה להיות פעילה באזור מסוים של העיר. הפעילות המשטרתית שנועדה לטפל בשני הסוגים של נקודות חמות, שונה מאוד.
המודל פותח תחילה בעבור מיגור פריצות לבתים. אבל, כאשר מזינים בו מידע אמיתי מהשטח, ניתן להשתמש בו לטיפול בסוגים שונים של פשע עירוני.
 

השורות של עמית

הצגה של מישהו אחר

לא הרבה עיתונאים ישראלים זכו לחוויה שהייתה לי לפני שבועיים. חוויה יוצאת מהכלל מעניינת ועם הארה אחת גדולה.
בסוף השבוע שעבר התקיימה בקאן וועידת הפסגה של ה-G-20. מרחק שעתיים נסיעה ממרסיי. פניתי ללשכת העיתונות הצרפתית עם תעודה עיתונאי ודרכון וקיבלתי אישור כניסה רשמי כעיתונאי. הכרה בהיותי עיתונאי בינלאומי, אם תרצו. האמת היא שאני לתומי חשבתי שאם לא אקבל את אישור הכניסה המיוחל, אוכל לצלם מבחוץ. טוב שקיבלתי ומיד תבינו למה.
נשלח אלי מכתב יפה, הדפסתי אותו ועליתי על הרכבת לקאן. ברכבת קראתי קצת על האירוע. על פי לשכת העיתונות הוצבו שם 12,500 שוטרים ואנשי אבטחה (כן, יותר מכל כוח המשטרה הישראלית). כשירדתי מהרכבת הבנתי כמה טעיתי בהבנת גודל האירוע.
כל מרכז העיר קאן היה חסום הרמטית, כל מי שירד מהרכבת נבדק ואם לא הייתה לו תגית (גם לתושבים היו תגיות) הוא פשוט לא נכנס לעיר. אי אפשר היה לחמוק פנימה, כל 20 מטר עמדו שני שוטרים ומאחוריהם גדר ושלשלאות, וזו לא הגזמה. אני כמובן לא יכול להיכנס לעיר בלי תגית ומרכז אישורי הכניסה נמצא בקצה השני של העיר... משהוא כמו 7 קילומטר. בנוסף, מזג האוויר מסריח, גשם קל ומעצבן וככל שאני מתקרב לקצה השני שיושב לו על מעין חצי אי קטן כשבשני צידיו ים סוער ורוחות משני כיוונים. אין לי מטרייה, כמובן - איך אפשר לצלם עם מטרייה?
אני מקבל אישור כניסה מבחור מאוד מנומס בדלפק ארוך מאוד מלה בחורים ובחורות מאוד מנומסים. והוא שולח אותי לדוכן האחרון, לקבל... מתנות! מתנות? לי? למה? בחיים לא חילקו לי מתנות סתם כך. אבל הוא לא צוחק.
תיק מלה מתנות, לא משהו פשוט, מיטב התוצרת המקומית וזה כולל את התיק היפהפה. אבל מה עכשיו? אני תקוע עם שני תיקים ומצלמה אחת, איך אפשר לצלם עם שני תיקים ביד? נו טוב, מה אני מבין.
בחוץ מחכה לי הסעה למרכז העיתונות, מרכז הקונגרסים של קאן, היכן שנערכים כל הפסטיבלים המפורסמים. איתי במיניבוס עיתונאים מאוגנדה, אנגליה (אגב גם אני מחזיק בתגית אנגלית) וברזיל. המיניבוס מגיע למחסום (מחסום ארז פרייאר ליידו). עולים ארבעה שוטרים ועושים לכולנו צפוף. אחרי שבדקו, ראו ואישרו, אנחנו נכנסים לארץ המובטחת.
מה אומר ומה אדבר, זו לא הפעם הראשונה שלי בקאן. היא עיר מדהימה ובעיקר עמוסה לעייפה בתיירים, חנויות ססגוניות מוכרות שטויות ביוקר, אופנה, בשמים ונשים (משופצות חזה/אף/קמטים/ישבן... חזה כבר אמרתי?). אך הפעם, רק שוטרים. החנויות רובן סגורות וכל אזרחי העיר כמו אסירים באגף משופר של כלא פתוח, מסתובבים עם תגיות לבנות.
אחרי מעבר בתוך מערכת שערים מגנומטרים שמחייבת אותי לפרוק את כל הציוד האלקטרוני שלי והמתכות למיניהן -לא עניין של מה בכך- אני נכנס למרכז העיתונות של מרכז הקונגרסים. המקום כמו כוורת דבורים ענקית. צלמים עמוסי מצלמות מתרוצצים ממקום למקום, צלמי טלוויזיה ושדרנים עורכים ניסויים. כאן תראה שדר של ה-BBC לצד הפרחה של Mediaset (ערוצי הטלוויזיה של ברלוסקוני). היא לא פחות פרחה בחיים האמתיים אבל הרבה פחות גבוהה. ארבעה מסדרונות באורך כ-50 מטר כל אחד עם 4 שורות של שולחנות כאשר בשני צידיו של כל שולחן יושבים עיתונאים, ומנסים נואשות להתחבר לרשת האלחוטית הדפוקה עד שאנשי הסיוע הטכני דוחפים להם ליד כבל רשת.
בקיצור, המון המון אנשים... וכולם קיבלו מתנות. ולכל האנשים הללו יש מסעדה חינם אין כסף, עם אוכל לא רע ("יותר טוב מלונדון" אמרה לי כתבת בחירה של הרויטרס, ביג דיל) והרבה יין. אני מתיישב ליד שולחן המיועד לעיתונות האנגלית, פותח את המחשב ומתחיל לכתוב בו זמנית בעברית ובאנגלית. ואז צץ לו פוץ בריטי ובנימוס (בריטי או לא) מנסה להבין מה אני עושה שם, בלי להסתכל עליו אני מציג את התגית שכתוב עליה GBR, יענו Great Britain ואומר, זה שאני שולט ביותר משפה אחת לא עושה אותי פחות שייך. האיש מחייך בנימוס, וסביר להניח שמקלל בהרבה פחות נימוס אחרי כן.
אני מתחבר? מתחבר... נו טוב, בדקתי דואר, זה הזמן לצאת למשימה, אבל מה בעצם המשימה ועוד יותר חשוב מה עושים עם שני התיקים אתם אני תקוע?... ואז אני מגלה את הלוקרים. יש מישהו שחשב עלי, כל אחד יכול לקחת לוקר לנעול את חפציו וללכת לדרכו. מעולה, אבל אז תופסת אותי אישה די מבוגרת כתבת של הבוסטון-גלוב ובמבוכה מבקשת ממני לסייע לה לאתר איפה קיבינימט הלוקר שלה. היא פשוט שכחה (לא פלא שהיא כותבת, עם זיכרון כזה) הסברתי לה שמאוד ייתכן שהלוקר שלה נמצא באחד משלושת המסדרונות האחרים.
יופי, נפטרתי מהציוד, המצלמה ואני חופשיים לצלם, אבל מה בעצם? כלום, נאדה, שום דבר! הצלמים הבכירים היינו אלו מסוכנויות הידיעות הגדולות כבר מחולקים לקבוצות (Pools) ולכל אחת מותר לצלם משהו. הראשונה תצלם את המנהיגים באים מנופפים ונעלמים, השנייה תצלם את המשפחות וכו'. היות ואני באיחור להיכנס לקבוצה כלשהי, אם בכלל יתנו לי, אני צריך לחכות למסיבת העיתונאים שתהיה אחה"צ ובכלל לא בשביל לצלם את מישל אובאמה באתי. הפגנות, מכות הפרות סדר, מתאים לי אבל את אנג'לה מרקל? בטח לא סילביו ברלוסקוני, שבינתיים בכלל כבר לא רלוונטי. אבל... הפרות סדר? לא בבית ספרינו, העיר חסומה ואפילו הג'וקים צריכים תגיות. זו הסיבה שאת ההפגנות הגדולות ערכו יומיים קודם בעיר הסמוכה ניס...
מרכז העיתונות הוא נוח וחמים ורוב העיתונאים עושים את עצמם עובדים, ומה יש להם בעצם לעשות, הרי הכול מדווח והכול מגיע לעוס, אז הם גולשים באינטרנט. אבל במקום שיש כל כך הרבה עיתונאים משועממים חייב לקרות משהו. ואכן, קבוצה של רופאים ללא גבולות שהצליחה להיכנס עם תגי עיתונאים לובשת חלוקים ויוצאת ב"הפגנה מיני" למען ביטוח רפואי לעניי העולם. חמש דקות, וזהו, האבטחה יורדת עליהם (בנימוס). אבל הם השיגו את תשומת ליבם של לפחות מאה עיתונאים (ואנוכי ביניהם) כך שאפשר לפזר את ההפגנה.
בדרך אני רואה את השחקן הבריטי ביל ניי מתראיין לטלוויזיה האמריקאית. סלבריטי הוא תמיד תמונה טובה, הוא גם זוכר שנתקלתי בו בחנות ספרים בלונדון שנה קודם לכן. איש נחמד. אבל לא בשביל זה באתי. אופס... ארוחת צהריים. אוכל זה קדוש והמסעדה הומה אנשים. למה לא? אוכל חינם. המסעדות בחוץ - אם יש כאלו שפתוחות - יקרות רצח וחוץ מזה, יורד גשם.
אחרי הארוחה אני יוצא לטייל ברחבי העיר, שיממון מוחלט. חוזר (שוב טקס השערים המגנומטרים) עולה לראות אם יש מסיבת עיתונאים... בוטלה! שרי האוצר לא סיימו לכתוש את ראש הממשלה היווני שעלול לדפוק להם את כל העסק. יורד חזרה, מציץ לאולם המרכזי, מסתכל על חתיכות, ויש לא מעט. בעיקר, העיתונאיות הרוסיות. פול של צלמים חוזר... פול של צלמים יוצא. והנה, מגיע מועד מסיבת העיתונאים. וכאן הייתה לי הפתעה לטובה. בלי טקסים מיותרים עלה נשיא צרפת, האיש עליו יושב רוב העול של האיחוד האירופי שהוא גם המארח, וגם יש לו בחירות על הראש בשנה הבאה. לא פלא שכל שפת הגוף שלו הביעה דאגה (תמונות) עולה בקלילות על הבמה, נושא את דבריו לקול טקטוק מצלמות מכל עבר (גם שלי) עונה לשלוש שאלות ונעלם. או קיי, זמן לזוז. היה נחמד, נוסע הביתה, אני יומיים לא נשאר בקאן.

אין מילים, בזבוז כסף משווע. רוב העיתונאים קיבלו את המידע שלהם מהטלוויזיות הדלוקות בשפות השונות במרכז העיתונות, הצילומים היו סופר מקצועיים אבל אף אחד לא ממש מעניין. אלפי עיתונאים הוטסו לצרפת, חילקו להם מתנות, האכילו אותם לשובעה. בשביל מה? בשביל שידווחו את מה שנותנים להם לדווח עליו. זו הצגה של מישהו אחר, כאן אי אפשר להיות מקורי או להשיג תמונה יוצאת דופן. כאן עושים כאילו עיתונות. בקיצור היה נחמד וטוב שהיה. בפעם הבאה אני מגיע לקאן בשביל פסטיבל הסרטים יש לפחות ציצים על החופים ומלא חתיכות. שוטרים אני יכול לצלם במרכז העיר במרסיי.
 

תחשבו על זה

כל החוקים הדספוטים למהדרין שעולים בימים אלו על שולחנה של הכנסת לא רק שאינם מקובלים באף מדינה דמוקרטית, הם מאוד מאוד מוכרים מספרי ההיסטוריה. אבל נו, ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. ישראל תמיד הייתה ותמיד תהיה מחולקת כמעט באופן מוחלט לשניים: שמאל וימין. היום הימין בשלטון והשמאל עוכר ישראל, מחר זה יהיה להפך. היום סותמים לשמאל את הפה, מחר ימצאו את אותו רסן על פיהם. חוקים אנטי דמוקרטיים הם חרב פיפיות או, אם תרצו, בומרנג. ביום שכולם יבינו את זה... יהיה מאוחר מדי.
 

העיתון החדש

התקשורת בישראל נמצאת בבעלות אילי ההון, אותם אנשים שאחראים מצד אחד לעושק המסיבי של הציבור הישראלי, ומצד שני אלו שמינפו את עצמם ומסכנים את הבנקים שמחזיקים בכסף שלכם בחסכונות. אבל יותר חשוב, הם מסכנים את קרנות הפנסיה שלכם. הם בבעלותם כי הם יודעים שהמדיה היא כמו מינוף לכשעצמו. אבל הם לא יספרו לכם את מה שצריך לדעת. הם יספרו תמיד את מה שהציבור רוצה לשמוע, ואלו שני דברים שונים לחלוטין.
לפעמים אני עובר על הטוקבקים על אתרי העיתונות באינטרנט ובא לי לבכות. אם זו דעת קול הציבור, אזי הציבור מעדיף לחיות בלי תקשורת, בלי מידע, לטמון את הראש בחול ולשכוח שהישבן בחוץ.
אם זו לא דעת הציבור, אזי הכול ממומן... מכספי הציבור, כמובן.
אם זו דעת הציבור אזי הציבור מעדיף דיקטטורה חסרת בקרה.
אם זו לא דעת הציבור, אז יש אנשים שמוכנים להקריב את החופש שלהם בשביל עוד שקל או שניים.
בחודש אחד, החודש האחרון, בניתי (אדם אחד) עיתון קומפלט, מה שעשו בחודשים רבים אתרי העיתונות עם צוותי ענק ותקציבים מפלצתיים.
בעוד שאני עובד, בישראל קם צוות של עיתונאים שיודע שלא ירוויח אגורה בזמן הקרוב (בטח שלא מתרומות של הציבור) חלקם מבכירי העיתונאים בישראל, ומוכן לצאת להגנה על זכות הציבור לדעת.
האם לציבור הישראלי יש בכלל את הרצון לדעת?
ממה שאני רואה מסביבי, למעט מאוד אנשים אכפת. אני חי רחוק מהביצה אבל כואב לי לראות איך הכול שוקע.
עכשיו, כשמדברים על תקיפה באיראן, אני בכלל מתפלץ כי כל דיקטאטור שכיבד את עצמו בהיסטוריה פורר תחילה את ההתנגדות, חיסל את התקשורת, חיסל את האופוזיציה ויצא למלחמת עולם. אז כל האלמנטים הללו כבר יש לנו, נשאר רק להפציץ באיראן.
אגב, החבר'ה שבצד ימין סביר להניח יקומו ויאמרו לי: "אתה מגזים". אבל להזכירכם, כבר אמרתם שאני מגזים פעמים רבות.
הלוואי שאתבדה, אבל... האם אי פעם התבדיתי ?
 

תגובה לשורות של עמית