השבוע כולם מדברים על טכנולוגיית סוללת הפחמן הכפול של היפנים. חברת Power Japan Plus - PJP בשיתוף חוקרי אוניברסיטת Kyushu פיתחו, רשמו פטנט והחלו לשווק את ה- Ryden dual carbon battery אשר לטענתם מציעה צפיפות אנרגטית המשתווה לסוללות ליתיום-יון אך חיי סוללה ארוכים
בהרבה. עד היום היו סוללות Li-ion המועדפות לשימוש בכלי רכב חשמליים, מוצרי אלקטרוניקה ניידים ואחסון מידע רשתי מבוסס סוללות. סוללות אלו מכילות
עפרות נדירות ומעת לעת מתלקחות. טעינתן יחסית ארוכה, וחייהם נמשכים למספר מוגבל של מחזורי טעינה. סוללות המכוניות ההיברידיות, יקרות. אחריות היצרן מגיעה במקרה הטוב לכ-8 שנים או כ-170,000 קילומטר.
להבדיל מסוללות ליתיום, בהן עשויות האלקטרודות מניקל, קובלט, או מנגן, בסוללה החדשה הפחמן הינו האלמנט הפעיל היחידי. גם האנודה וגם הקתודה עשויות פחמן - יסוד זול הקיים בשפע. העדר המתכות הרגילות ומתכות האדמה הנדירות, עושה אותה תחרותית יותר גם במחיר וגם בקיימות - חומרי הגלם ניתנים למחזור. השימוש בשני קטבי הפחמן, יחד עם אלקטרוליט אורגני, מאפשר זרם ייחודי בסוללה. הסוללות עם שתי אלקטרודות פחמן אינן מתחממות בזמן הטעינה או הפריקה, כך שלא נחוץ להם ציוד קירור (ולא נוטות להתלקח).
מבנה ותהליך ייצור הסוללות מאוד דומה לזה של סוללות הליתיום, כך שניתן יהיה לייצר אותן תוך ניצול המכשור הקיים. כמו סוללות Li-ion, הן מגיעות במתח תא של 4 וולט, כך שגם תהינה תאימות למערכות הקיימות. ב- Power Japan Plus סבורים כי הסוללות יעניקו לכלי הרכב החשמליים טווח נסיעה של 500 קילומטר ויכולת טעינה מחדש תוך 20 דקות. ניתן לפרוק אותן לגמרי ללא נזק, ועמידותן מגיעה ל-3,000 מחזורי טעינה, כלומר תפוקה תיאורטית של כ- 1,500,000 קילומטר.
שוק היעד של PJP הוא בינתיים שוק כלי הרכב החשמליים ושוק ההתקנים האלקטרוניים האישיים. אם אכן תהיה איכות הסוללה כפי שהיא מתוארת על ידי היצרן, בוודאי יפתחו עבורם שווקים נוספים כמו מערכות אחסון אנרגיה מתחדשות.
היו היה פעם מנהל מעבדה בצ'יף שהתגורר רחוק מנס ציונה. מדי בוקר היה קם מוקדם ונוסע כמו רבים מכם, נסיעה ארוכה. בעתות רגיעה שבמהלך יום העבודה, כבש אותו לא אחת מורפיאוס (מורפיאוס אל השינה, לא זה מהמטריקס), ועפעפיו צנחו לרגעים ארוכים. באותם ימים הייתה השפה הטכנית רחוקה ממני, אבל זיהיתי מונחים שחזרו על עצמם בז'רגון החברה. אחד מהם היה "בד סקטור". לא הכרתי את כל נכסי צ'יף אבל הנחתי שאם קיים כזה דבר "בד סקטור" - אזור של מיטה או מיטות - עדיף היה לאיש לנמנם שם ולא על כסאו הגבוה.
פ.ג.
תסלחו לנו על ההלצה, אבל עד היום יש עמיתים רבים שקוראים Bed sectors לאותם אזורים תקולים לצמיתות בדיסקים או בזיכרונות פלאש. ל-Bad sectors, אזורי אחסון קטנים פגומים, לא יכולה מערכת ההפעלה לגשת על מנת לכתוב או לקרוא מידע. הם נוצרים בעקבות נזק פיזי של שחיקה, ירידה ברמת ההחזר המגנטי או מצב דיגיטאלי בלתי הפיכים. גם בפס הייצור של דיסקים חדשים נוצרים Bad סקטורס, והם מובחנים ומחושבים בשלב בקרת האיכות. בזיכרונות SD, טרנזיסטורים תקולים הם הם שיוצרים "סקטורים" מקולקלים. באמצעות תוכנות לבדיקת בריאות הדיסק ניתן לאתר בד סקטורס - תוכנות כמו CHKDSK או SCANDISK במערכות חלונאיות, או Badblocks במערכות Linux. כיום מדברים על שני סוגים של בד סקטורס: פיזיים (לא ניתנים לתיקון) ותולדות של שגיאות תוכנה (ניתנים לתיקון) בד סקטור "קשיח", בחומרה, נוצר מפגם בציפוי צלחת המידע, הן אם הוא נוצר בתהליך הייצור, הן מבלאי טבעי והן אם כתוצאה מקריסת ראשים. בד סקטור "לוגי" הוא צבר מקטעיםשלא מגיב בצורה נאותה. יתכן ומערכת ההפעלה ניסתה לקרוא מידע מהדיסק באזור זה ונתקלה ב-ECC (קוד לתיקון שגיאה) שלא התאים לה לתוכן הסקטור. בד סקטורים לוגיים נוצרים במקרים שונים של דילוג על תהליכים חיוניים, כמו למשל כיבוי פתאומי של המחשב בעקבות הפסקת חשמל. וירוסים ותוכנות זדוניות אחרות מסוגלים גם הם לפגוע בסדר הנכון לביצוע פעולות שונות ולגרום ליצירת בד סקטורים לוגיים. זו בעיה שהייתה נפתרת בימים עברו באמצאות low-level format, כיום באמצעות כלים שונים ש"מחליקים" את האזור על ידי כתיבה רציפה של אפסים. או בקיצור, דורסים כל מידע שגוי הנכתב במקום.
בכל פעם שתוכנת בקר הדיסק (firmware) מזהה סקטור תקול או בלתי יציב, הבקר ממפה מחדש את הסקטור הלוגי - לסקטור פיזי אחר. בדיסק קשיח שפועל באופן תקין, האיתור והרלוקציה של בד-סקטורים מתבצעים בשקיפות למרכיבי המערכת האחרים ולפני שיתרחש אובדן מידע. יחד עם זאת, פגיעה פיזית באזורי אחסון המידע בדיסק קשיח לא מוגבלים בדרך כלל לסקטור בודד. לעיתים קרובות הנזק הפיזי משפיע על קבצים שונים הרחוקים זה מזה במבנה הלוגי של המערכת. קיים מגוון כלים לבחינת ה-SMART (טכנולוגיית ניטור, ניתוח ודיווח עצמית) כדי להבין כמה סקטורים עברו רלוקציה ומהי עדיין הקיבולת התקינה והבריאה של הדיסק. המיפוי מחדש האוטומטי של סקטורים מתבצע כאשר נכתב מידע אל אותו סקטור. זאת, מפני שגם אם לא ניתן לקרוא מידע באופן רגיל מבד-סקטור, יתכן ועדיין ניתן לקרוא את תוכן המידע באמצעים של הצלת נתונים. למרות זאת, כאשר מערכת ההפעלה מודעת למצבו ה"בד" של סקטור, ובקר הדיסק מקבל פקודה לכתוב אליו, הוא לא ישתמש מחדש באותו סקטור: במקום, הוא ימפה אותו מחדש לאחד מן האזורים של סקטורים רזרביים. כך, יכול הדיסק "להרשות לעצמו" להמשיך ולקבל כתיבות נוספות מבלי שה- בד סקטורים ייעלמו. המצב ממשיך עד אשר כל הבד-סקטורים ממופים מחדש.
מערכת ההפעלה הפנימית הקיימת בדיסק מתחזקת מספר רשימות טבלאיות של סקטורים פגומים ומיקומם האלטרנטיבי החדש. כל דיסק קשיח המגיע מהמפעל מכיל סקטורים פגומים הידועים למערכת הדיסק ואינם משפיעים על פעולת הדיסק השוטפת.
הימצאותם של מספר בד-סקטורים בדיסק אין פירושו שהדיסק עומד לקרוס. אבל, דיסק ההולך ומפתח בד סקטורים רבים במהלך תקופה קצרה של פעילות, הוא לא דיסק בריא וזה צריך להדליק נורות אזהרה.
מי שמודע לאפשרות של יצירת בד סקטוריםחדשים תוך כדי עבודה, מבין כי גם אם המחשב והדיסק עובדים נהדר, הם חשופים בכל רגע לאירועים של אובדן מידע חלקי או כולל. אין דרך טובה למניעת התוצאות של בד סקטורים ורעות חולות נוספות, מגיבוי תדיר, עדכני ואשר מקיים את עקרונות הגיבוי האופטימאלי להתאוששות שלמה.
כידוע לכם, גרסאות ווינדווס האחרונות מכילות כלים לגיבוי. ניתן עמם לגבות אך ורק את ה-ווינדווס ולא כל מערכת הפעלה אחרת. כלים אלו על מוגבלותם, סבירים מבחינת שמישות ופשטות, אך לא מושלמים. מספיק הגיהוק הקטן ביותר במהלך העברת image מכונן לכונן, כדי שהעבודה תהפוך לעסק ביש. משתמש ב-Windows 7 שהעביר אותה מדיסק ישן לדיסק חדיש יותר, השתמש בכלי הגיבוי של Win7 כדי ליצור image של הדיסק השלם והתכונן להעלות אותה על הדיסק החדש. אבל, למרות שקובץ ה-image היה קטן מקיבולת הדיסק החדש, בתהליך השחזור התעקשה התוכנה שהקובץ גדול מדי. לאחר מספר ניסיונות כושלים, הוא נעזר בתוכנה חיצונית (Macrium), יצר איתה image וגילה כי זו יצרה קובץ אפילו גדול יותר מזה ש-Win7 הפיקה קודם. שוב, קובץ גדול מדי לקיבולת דיסק היעד. דיסק המקור היה מחולק לשתי מחיצות - מחיצה ראשית, ומחיצה של 100MB השמורה לסיסטם. נפח שתי המחיצות גם יחד היה קטן מהקיבולת המוצהרת של דיסק היעד החדש. אבל היה ביניהן מרווח ריק שתרם לקובץ image גדול מדי. Windows Backup מסוגלת לצמצם את המקום הפנוי, אך בכל זאת נתן תוצאה של image גדול מדי. לאחר טרחה רבה, השתמש הלקוח ב-image של המחיצה הראשית בלבד והעלה אותה לדיסק החדש לאחר שהמחשב הצליח להעלות ללא בעיות.
בעיה משמעותית עם Macrium ותוכנות דומות לה, היא שקובץ היעד הינו בפורמט קנייני - מבלי שהתוכנה ברשותך בכל עת, אין אפשרות לשחזר מידע ממנו. היא כן מאפשרת להפוך image לדיסק וירטואלי, אותו אפשר להעלות לחלונות.
מודול ה-DD או Disk Duplicator הקיים במערכות BOSמאפשר העתקת "נאמן למקור" של דיסקים שלמים, ליעדים באותה קיבולת או בעלי קיבולת גדולה יותר, בפורמט טבעי ונגיש לכל מערכת הפעלה. כיום ניתן לרכוש את המודול לרפליקציה ביחד או בנפרד לשאר מרכיבי המערכת.
ברשתות מחשוב, פורט היא מבנה תוכנה ספציפי לאפליקציה או לתהליך, המשמש כנקודת קצה לתקשורת במערכת הפעלה של host (מחשב מארח, מחשב המחובר לרשת). כל פורט קשור הן לכתובת IP של המארח, והן לסוג הפרוטוקול בו משתמשים לתקשורת. מטרת הפורטים היא לזהות באופן ייחודי אפליקציות או תהליכים הרצים על גבי מחשב בודד ולאפשר להם לחלוק חיבור פיזי עם רשת מנות ממותגת (packet-switched network). רשת כמו, למשל, האינטרנט.
המושג פורט מגיע מאנגלית port, ובעברית נמל. אבל באנגלית לעיתים מבלבלים בין port ל-harbour. Port הוא מתקן לפריקה וטעינת אוניות, אשר בדרך כלל ממוקם ב-harbour, (בעברית: נמל גם הוא). ו-Port, מהיכן מגיע? מ-Portus, נמל (harbour) מלאכותי גדול שנבנה ברומי העתיקה, בגדה הצפונית של שפך נהר ה-Tiber לים הטירני. חורבות הנמל עומדות עד היום ליד העיירה Porto הקרובה לשדה התעופה לאונרדו דה וינצ'י (Fiumicino), דרום מערבית לרומא. נמל פורטו נבנה לפקודת הקיסר טיבריוס קלאודיוס (ובתרגום מילולי: "הצולע מהנהר הבהיר"), כדי לתגבר את נמל Ostia - נמלה המקורי של רומא.היה הנמל הראשי של רומא למשך יותר מ-500 שנה. לפני 4 שנים התגלתה אחת התעלות הגדולות ביותר שנבנו על ידי הרומאים, אשר קישרה בין נמל פורטוס הימי, לנמל אוסטיה בנהר. נמל Portus כלל אי מלאכותי עם מגדלור, במרכזם של שני שוברי גלים מעוקלים. הנמל נפתח לים בכיוון צפון מערב, כדי להגן על האוניות המעוגנות מפני הרוח הדרום מערבית החזקה. את יסודות המגדלור הניחו הבנאים על ידי כך שמילאו באבנים את אחת האוניות האיתנות אשר שימשו לקליגולה (קודמו של טיבריוס קלאודיוס) להובלת אובליסק ממצרים לרומא. האובליסק נועד לקישוט השורה המרכזית (spina) בקירקוס הוותיקן (Circus Maximus).
חזרה לרשתות המחשוב, בעיקר שני פרוטוקולים אינטרנטיים - TCPו-UDP משתמשים בפורטים, אשר מזוהים על ידי מספר באורך 16 ביט (מספר פורט), שיחד עם כתובת ה-IP של המחשב מהווים את כתובת היעד לאירוע של תקשורת מחשבים. למרות שמספרי IP שונים או פרוטוקולים שונים משתמשים באותו מספר פורט, כל כתובת אינטרנט לתקשורת הינה ייחודית. 250 פורטים מיני רבים הם ידועים ושמורים על פי הסכמה כדי לזהות סוגים שונים של שירות במחשב מארח.
"התורה מצווה לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, ולחוס על כבודו ועל ממונו כפי שהאדם חס על כבוד עצמו וממונו, שנאמר (ויקרא יט,יח): "ואהבת לרעך כמוך". אסור מן התורה לשנוא אדם מישראל, שנאמר (שם, פסוק יז): "לא תשנא את אחיך בלבבך". (מתוך אתר חבד)
במדורות ל"ג בעומר נהגו פעם הילדים לשרוף בובה בדמותו של היטלר. השנה, קבוצה קטנה מתוך אותם המבכים על חורבן שני בתי מקדש בשל שנאת חינם, שרפו בובה בדמותו של יהודי בן לניצול שואה - יאיר לפיד. קל להבין ששנאתם כלפיו אינה כלל שנאת חינם. היא שווה שלוש שנות שירות, יתכן מחוץ לבית, יתכן תוך סכנת חיים, יתכן אפילו מילואים. בעבור שירות כזה משלמים כסף טוב במקומות אחרים בעולם.
מאז שנות התשעים, צבאות ארה"ב ואירופה רכשו את שירותיהם של חברות כוח אדם ללוחמה כדי לטפל במטלות שהם לא הצליחו או לא רצו לבצע בעצמם. החברות פועלות בשווקי נישה, ולאו דווקא מבצעות תמיד פעילויות לחימה. למשל, במלחמת עיראק, צבא ארה"ב חתם חוזים עם ספקי כביסה, ניקיון וגהות. חברות שמירה גם הן זוכות בחוזים במקומות בהם לא מוצדק להחזיק לוחמים מומחים ומצוידים היטב. לפעמים, מועסק גם כוח אדם חיצוני בתפקידים מקצועיים בהם חסרים חיילים, כמו טייסי מסוקים מנוסים וכו'. לצבא הבריטי יש חוזה אאוטסורסינג עם חברה פרטית לביצוע תדלוקים באוויר. גם בלוחמה האלקטרונית מעסיקים הבריטים חברות פרטיות. את החילוצים בלב ים היקרים הם בכלל הפסיקו לבצע, מפני שחברות מסוקים אזרחיות ממלאות את התפקיד. אבל כוח האדם החיצוני הוא יקר, לפחות פי שתיים או ארבע מהמחיר שצבא משלם לביצוע עבודה זהה עם חייליו. החוזים מול חברות חיצוניות מוגבלים בזמן. בארצות עם צבאות מקצועיים (ארה"ב, צרפת, גרמניה) בין 60 ל-70% מהתקציב, נועד למשכורות. בינואר לפני שנה דנו בממשלה השוויצרית באפשרות להוציא מחוץ לחוק את החברות הפרטיות, ספקיות של שירותי אבטחה צבאיים המבוססות בשוויץ אשר משתתפות באופן ישיר בקונפליקטים מזוינים בחו"ל. השוק הזה מוערך ביותר מ-100 מיליארד דולר בשנה. Huck Gutman, פרופסור לאנגלית באוניברסיטת וורמונט, כתב על ההבדלים בין שכר החיילים האמריקנים של המשמר הלאומי ששרתו בעיראק, לבין החיילים השכירים בתקופת הנשיאות של בוש הבן. חייל פשוט שהוצב בעיראק הרוויח אז בשנה 15,480 דולר, רק מעט יותר מסדרן בקולנוע בארה"ב. סמל מנוסה עם 3 שנות ניסיון, הגיע ל-19,980 דולר. והגנרל פרנקס, שפיקד על צבא ארה"ב בשנה האחרונה של המלחמה בעיראק, לאחר 36 שנות שירות הרוויח שכר בסיס של 153,948 דולר בשנה. לצד זה, שילם הממשל לגופים פרטיים בין 500 ל-1,500 דולר ליום בעבור חיילים שכירים מנוסים, כך שהם יכלו לקבל, אחרי ניכוי מס, בין 150,000 ל-250,000 דולר בשנה. ב-Human Security Centreסבורים כי חיילים שכירים בעולם מרוויחים בהתאם למיומנותם בין 7,000 ל-45,000 אירו בחודש. כך, בין 50.000 עד 100.000 חיילים שכירים המשתתפים כיום ביותר מ-60 מאבקים מזוינים מתמשכים. ויש לזה שם עסקי מכובד: PMC - Private Military Contractor (אין קשר לשבבים). באופן פרדוקסאלי, חברות צבאיות פרטיות פעילות בשתי הקצוות של קשת ההגנה: בארצות פוסט- תעשייתיות עשירות בהן השימוש ההגנתי הולך ודועך, ובארצות מתפתחות עניות, התלויות בעזרה חיצונית.
נשאלת השאלה: היה לדעתכם צונח ערך השנאה, לו היה משלם משרד הביטחון 1,400 ש"ח ביום לכל חייל. שאלה נבזית, אבל בישראל לא הכסף הוא מניע לגיוס. השירות הוא חובה אזרחית ומצווה ציונית. אפשר כאן לשאול את הביטוי ולומר שבעניין צבא שכר מצווה, מצווה.
למרות שכל המידע במגזין זה מובא תוך רצון טוב, אין חברת צ'יף אחראית על שגיאות בגין אי הבנה או הַשְׁמָטָה, או בגין השימוש העסקי או האישי שיעשה בו. חברת צ'יף אינה אחראית לדבריהם של כותבים-אורחים במגזין.
מגזין זה נדחס אלקטרונית למען חסכון באחסון ותעבורת מידע מתוך שימת לב לאיכות הסביבה וחסכון באנרגיה.